מאה שנה לפני

למחרת, בארוחת הבוקר, פרנסואה התיישב ליד אמנדה.

"הלו, אמנדה!" אמר פרנסואה, מנסה להיראות מגניב.

"היי- אה- פרנסיס...." היא לא זכרה את שמו בדיוק.

"מבטאים את זה פרנסואה" נידב פרנסואה את פיסת המידע החשובה הזו. כל בטחונו העצמי התערער. "אז- כן. מה שרציתי לומר היה- אה- זאת אומרת- סתם חשבתי.... רק אולי..." גמגם, "אה- אם את רוצה-"

"-תגיע כבר לעיקר לעזאזל!" צעקה אמנדה.

"העיקר. כן. אז מה שרציתי ל-"

"-נו??" שאלה אמנדה בקוצר רוח. מספיק היה מביך לדבר עם פרנסואה, אז שיגמור עם זה וזהו, לפני שאבפורת' או מישהו יסתכל.

פרנסואה נשם עמוק. "רוצה לבוא איתי לנשף מדמואזל?"

אמנדה הביטה בו בעניים פעורות.

"רק חשבתי- אם את רוצה..."

גבותיה של אמנדה התרוממו מעל העניים הפעורות.

"אז- את- אה- רוצה?"

אמנדה נזכרה שעליה לענות. "אה, כן. אה- נשף..." היא החלה לגמגם, "אה- האמת היא ש... הבחור ההוא שם הזמין אותי..." הצביעה על מקום לא ברור.

פרנסואה האדים. "אה- ברור... אה... בדיוק נזכרתי ש... יש לי משהו לעשות בספריה... אה..." הוא מלמל והתעופף משם.

אמנדה זעמה. קודם אבפורת' מעדיף את אנה לוסיה על פניה, ואחר כך זה!

זה היה בלתי נסבל.

לפתע נפתחה דלת הכניסה לאולם, ובת יענה מרוטה ורצוצה פרצה מתנשפת פנימה. כל הראשים הופנו לעברה. נראה היה שהיא מתקדמת לשולחן גריפנדור, בכוחות אחרונים.

"ג'יין!" קראה גלוריה ומיהרה אליה. אנשים החלו לגחך.

בת היענה "ג'יין" התרסקה בחבטה על הרצפה, בעוד גלוריה מגישה לה כוס מים. "זה מכתב" נאנקה גלוריה, "למה הם שלחו את זה איתה? בנות יענה לא יכולות לעוף!". איש לא טרח לענות לה. כולם היו עסוקים בלצחוק.

גלוריה פתחה את המכתב ונאנחה. "כל העופות חלו בשפעת העופות חוץ מג'יין" אמרה ופנתה נדהמת לג'יין, "הלכת את כל זה ברגל??"

זה כבר היה מוגזם. האולם הגדול געש מקולות צחוק. אנשים נפלו מהכיסאות שלהם.

אלבוס לא יכול היה יותר. כושל מרוב צחוק, הוא התקדם לגלוריה. הוא עצר לידה, שחרר עוד פרץ צחוק, ואמר, "גלוריה- תבואי איתי לנשף?".

גלוריה מצמצה בעיניה. "אוקי" אמרה וחיוך התפשט על פניה.

מחיאות כפיים החלו למלא את האולם הגדול. התלמידים, שממילא היו משועשעים כבר, חייכו כולם ופירגנו לאלבוס.

רוניל צעק "כל הכבוד חבר!" פיליפ שלח ניצוצות לאוויר, דרובל הביט בו במבט של מירנדה-הייתה-מולקת-אותי, אבפורת' החווה בידו תנועת ניצחון, ואפילו ארתור נראה מתרשם. "בלתי מרוסנים לחלוטין" מלמלה מירנדה.

סוואן אמרה בקול, "זה היה ממש מגניב!". רוניל שמע אותה, ניצל את ההזדמנות ואמר, "בואי איתי לנשף סוואן!". כולם הביטו בהם.

סוואן, מודעת לתשומת הלב של כולם, אשר חיכו לעוד דרמה, בחנה לרגע את שריריו של רוניל, לפני שאמרה, "נו טוווב" כאילו זה עניין של מה בכך. למען האמת, זה נראה בעיניה רומנטי לגמרי. "אז בואי למדרגות המזרחיות" אמר רוניל, מרוצה.

אחרי ארוחת הבוקר, תלמידי השנה השביעית עלו לכיתת שינוי הצורה. הפרופסור דורותי כבר חיכתה שם.

"שלום תלמידים, היום, נתאמן בהפיכת כיסא לכלב". (הערת הכותבות: כדאי לכם לחפש את שמות הכלבים שכתבנו באינטרנט, כל כלב מתאים בכוונה לאישיות של הבעלים שלו).

דרובל נאנח. הוא בקושי הצליח להגיע לרמת הכשיפומטרי הנדרשת לשינוי צורה, וגם זה עם הרבה מאוד עזרה מאלבוס.

אלבוס לעומתו, פוקק את אצבעותיו בהנאה. שינוי צורה היה השיעור האהוב עליו.

"מילות הקסם, הן 'וולטימור ספארקלס'. התנועה סיבובית ומהירה- ככה- ואתם חייבים לדמיין את הכלב הרצוי לכם. בהצלחה".

זה היה קשה. בנסיונות הראשונים אף אחד לא הצליח כלום. רק כעבור עשרים דקות דברים החלו לקרות.

הכיסא של אלבוס התחיל לנבוח, וזנב פרוותי החל לצמוח באחורי הכיסא. גם אוזניים זקופות הופיעו מתוך המשענת, ופתאום הכיסא שלו נפל על ארבע, כשהמשענת מקדימה כמו ראש.

מירנדה הביטה בחוסר שביעות רצון בולטת לעבר אלבוס, והמשיכה לנסות בזעם, עם מוטיבציה  חדשה. לאחר כמה נסיונות הצליחה להפוך את כיסאה ללבן, וכובע ברט קטן צמח במקום הראש.

לאט לאט עוד אנשים הצליחו לשנות את הכיסא שלהם. הכיסא של רוניל התכווץ ונהיה חום, והחל לנבוח ברעש. גם הכיסא של פיליפ התכווץ, והרבה שערות יצאו מהמקום שהיה אמור להיות הפרצוף.

לאחר כמה מאמצים, הכיסא של גלוריה נצבע בלבן עם נקודות שחורות. "יש!!" היא קראה בשמחה, "דלמטי!".

לקראת סוף השיעור, כל הכיתה כבר הייתה מלאה ברעש נביחות הכלבים הרבים.

לאלבוס יצא כלב קולי- יפהפה, מלכותי ותמיר.

הכלב של מירנדה היה פודל לבן מסופר במדויק, עם כובע ברט סגול וסוודר תואם. סביב רוניל כשכש במרץ כלב תחש ארוך ונמוך- אומנם מרובע במקצת אך חמוד; ולפיליפ יצא כלב פקינז שנראה כאילו התפוצץ, ובכל צעד שלו שמעת חריקה מצמררת של כיסא נגרר. לשמחתה של גלוריה, אכן יצא לה כלב דלמטי, אבל הוא לא הצליח לנבוח.

רק דרובל הסתבך. הכיסא שלו הפך לעיסה ורדרדה ודביקה, בדיוק כמו מה שיצא לו בשיעור שיקויים.

"זה רודף אותי!!" הוא קרא בבהלה, "אלבוס, תראה! כל הזמן, העיסה הדביקה הזאת-".

"אמרתי לך כבר, סה מסטיק!" אמרה פיליפה בל, "והוא טרה- מניפיק!".

דרובל, מתעלם ממנה, הביט באלבוס בייאוש.

אלבוס המהם לעצמו בשקט בעודו מלטף את כלב הקולי הזקוף שלו. "כן... מעניין ביותר... וגם מגניב לגמרי... הייתי אומר, דרובל, שיש לך כישרון יוצא דופן ליצירת מסטיק גדול ומתנפח!" (כי בינתיים הכיסא החל להתנפח לצורת בלון ענק).

"אז גם אתה אומר שזה מסטיק?" אמר דרובל, מביט בחשש על העיסה הדביקה שידע שתתפוצץ בעוד כמה רגעים.

"זה נראה לך משהו אחר? לדעתי זהו שילוב מגניב של- תפסו מחסה!!!" צעק אלבוס ושעט לאחורי השולחן, גורר איתו את כלב הקולי. דרובל זינק מאחורי הקולי, ולכן גם הוא לא נפגע.

לאחרים לא היה כזה מזל. מירנדה ופיליפ, שהיו הקרובים ביותר, התכסו לגמרי בעיסה המתפוצצת, ומעוצמת ההדף גם נפלו על הרצפה. רוניל ניסה להתחבא מאחורי כלב התחש שלו, אך הוא היה קטן, ועל שניהם עפו חתיכות מסטיק. גלוריה הספיקה להסתובב, וכל הגב שלה התכסה במסטיק. הכלב הדלמטי שלה הפך ורוד לגמרי, בלי נקודה שחורה אחת לרפואה.

פיליפה בל, בניגוד לכולם, התקרבה לשם בהתלהבות ודחפה את המסטיק לפיה.

"אתה חייב לצאת עם זה לשוק" מלמל אלבוס.

היה זה שיעור תורת הצמחים.

כשארתור לבש את כפפות עור הדרקון שלו, שאל אותו אבפורת', כולו תרעומת, "אז מתי אתה מתכוון להזמין את אליזבת' גורדון?" הוא עוד לא סלח לו על המרידה הזו.

"בקרוב, ידידי, בקרוב" ענה ארתור בחיוך ערמומי, "אני רק צריך לאתר את הקורבן".

"היא מאחוריך" אמר אבפורת'.

ארתור הסתובב מיד. אליזבת' גורדון עמדה שם, מפטפטת עם חברותיה.

הוא קרץ לאבפורת', החליק את בלוריתו והתקרב למעגל הבנות. הן השתתקו והביטו בו בהתפעמות מהולה בחשד. אחרי הכל, הוא מגריפנדור.

"הי בנות" אמר ארתור את משפט הפתיחה הרגיל שלו, וחייך בשיניו הצחורות.

הן בהו בו בהערצה. "הייתי רוצה לדבר איתך, אליזבת'". אליזבת', מוחמאת ביותר, התקרבה אליו.

"אין צורך ללכת למקום פרטי" אמר ארתור, "רק רציתי לשאול אם את רוצה לבוא איתי לנשף" הוא הביט בעיניה במבט כחול.

לרגע אליזבת' לא הצליחה לענות, ואז, בעודה מעיפה מבט מרושע לעבר סוואן, אמרה בקול, "בסדר, אני אבוא איתך".

ארתור נראה מרוצה, אם כי לא מופתע במיוחד. "יופי. אז ניפגש במדרגות המזרחיות", הוא אמר וחזר לשולחן שלו.

אבפורת' חיכה לו שם, מתרשם. "אהבתי את ה-'אין צורך ללכת למקום פרטי'- אני תמיד אומר שהזמנה פומבית משאירה יותר רושם" אמר.

"אם כבר מדברים על הזמנות", אמר ארתור, "מתי אתה מזמין את אמנדה? נדמה לי ששמעתי את פרנסואה מזמין אותה, אבל לא העזתי להסתובב. לא רציתי שהיא תדע שמישהו שמע אותו. במקומה הייתי מתאבד," אמר ארתור בהנאה.

"מה?!" זעם אבפורת', "איך הוא מעז להזמין את אמנדה? כאילו שהם באותו שלב בסולם המעמדות! מסכנה אמנדה! איזה בושה! הייתי צריך להזמין אותה בעצמי לפני כל הסיפור המביך הזה! מה היא אמרה לו??" הוא שאל את ארתור בכעס.

"נפנפה אותו, דה" אמר ארתור.

אבפורת' רשף ושילח מבט רצחני לעבר פרנסואה שעמד רחוק משם, לא מודע לסכנה המתקרבת. "אני כבר אלמד אותו לקח. הוא לא יודע שלא מתעסקים עם ג'ינג'ים?!".

ארתור הביט בו בתדהמה. "מה אמרת?!".

"אה- התכוונתי לאמנדה" אמר אבפורת' במהירות.

"הוציאו בבקשה את מוגלת הגרנוליוולים מהקליפה שלהם" הורה הפרופסור הוק, בעל רגל העץ.

בלק התעצבן מאוד, והחל להתלונן בלי סוף: "זה ממש מגעיל! למה אנחנו צריכים לעשות את זה? מה, אנחנו גמדוני בית?? אני נשבע שהדבר הזה לא נחוץ לאף אחד!! וגם חם היום! והאוכל בארוחת בוקר לא היה משהו... בכלל, שמתם לב לתנאים המזעזעים ששוררים בהוגוורטס? כשסבי, פיניאס ניגלוס, היה מנהל בית הספר, הרמה הייתה גבוהה יותר! פשוט לקחו אותנו יותר ברצינות! וחוץ מזה, תפסו את כל הבנות היפות וטהורות הדם לנשף, את מי אני אמור להזמין בדיוק?!" הוא אמר בזעם לאנה חברתה של סוואן, שבדיוק עברה שם. היא הביטה בו באדישות, והמשיכה ללכת.

"חכי רגע!" אמר בלק. הוא חישב. יפה, עשירה, וטהורת דם. טיפשה, אמנם, אבל כל היפות טיפשות.

"את באה איתי לנשף" קבע לה. אנה הביטה בו רגע.

ואז היא שאלה אותו, "מה דגם המטאטא שלך?".

בלק בהה בה. כנראה היא לא כל כך טיפשה כמו שחשב.

"כוכב נופל 1903" ענה ביהירות. זה היה הדגם הטוב ביותר בשוק. העובדה שבלק, בדומה לארתור, מעולם לא נגע במטאטא, הייתה שולית.

"אוקי" אמרה אנה, "אבל אל תלבש ירוק".

"ניפגש במדרגות המזרחיות" אמר בלק בחיוך חתיכי.

"אה- מירנדה-" נכנס דרובל לספרייה, שם ישבה מירנדה.

"דרובל!" קראה מירנדה בשמחה, "תראה, כבר סיימתי לכתוב 3 פרקים! והחלטתי לחלק את הספר לשבעה חלקים, אחד לכל שנה בהוגוורטס-"

"-מירנדה-" קטע אותה דרובל, "אני רוצה לשאול אותך משהו".

מירנדה חייכה בשביעות רצון. היא אהבה ששאלו אותה שאלות.

"תגידי" התיישב דרובל לידה, "את רוצה לבוא איתי לנשף?".

מירנדה בהתה בו. זה בהחלט לט מה שצפתה לו. "אני? לנשף? זה- אני מתכוונת- פרוע שם, ובלתי מרוסן-"

"-שטויות. יהיה כיף, ואנחנו יכולים להיות בחוץ. אני לא אשתה, אני מבטיח."

מירנדה הביטה בו המומה.

"אה- אני לא יודעת- אין לי בגדים מתאימים-"

"-תשאילי מפיליפה או מגלוריה, זה שטויות-"

"-שתיהן ילידות חוץ, אין להן בגדים מסורתיים-"

"מירנדה!" התעצבן דרובל, "אם את לא רוצה לבוא איתי, פשוט תגידי-"

"-דרובל- אני לא- זה לא מה ש-"

"-אני כל כך משתדל, אבל לא נראה שזה עושה עלייך רושם כלשהו! מה את עוד רוצה? אני מנסה ומנ-"

"דרובל!" קראה מירנדה, "אני באה איתך לנשף!".

הפעם היה תורו של דרובל לבהות בה.

"אתה צודק, סתם המצאתי תירוצים, אני- אני אשמח לבוא איתך לנשף". מירנדה התנשמה. היא נראתה על סף דמעות, אבל בו בזמן שמחה מאוד.

"אה- טוב-" אמר דרובל המופתע, "יופי. אז, אה... ניפגש במדרגות המזרחיות..." הוא אמר ונמלט משם.

היה זה אחר הצהריים. הם ישבו בחדר המועדון, מפטפטים עם חבריהם. ארתור בדיוק סיפר לכולם שדגם המטאטא החדש של חברת המטאטאים של אביו, נקרא על שמו- `A.R.15`. "חמש עשרה כי אני בן חמש עשרה, כאילו דה-"

"אמנדה, אני יכול לדבר איתך רגע?" קטע אותו אבפורת'.

אמנדה, שעוד זעמה עליו, פתחה את פיה כדי לצעוק עליו, מן הסתם, אך אבפורת' קטע אותה- "כן, זה מה שחשבתי. טוב. אני מזמין אותך לנשף!", הוא אמר בחגיגיות.

כולם השמיעו תגובות נלהבות, כיאה לתלמידי הוגוורטס. ארתור טפח על שכמו של אבפורת', סוואן אמרה, "וואו, אמנדה" ואנה אמרה, "כן, וואו".

פרנסואה אמר במבטא צרפתי, "אהה! חשבתי שהוא הזמין אותך כבר!". אבפורת' הסתובב במהירות לעברו. "איך אתה מעז?! לא מספיק שהשפלת אותה כשהזמנת אותה לנשף, עכשיו אתה גם מזכיר את זה לפני כולם?! מי אתה חושב שאתה?! יא חתיכת קוץ אדום צרפתי, אם אי פעם תתקרב אליה שוב אני נשבע שאני-"

"-אתה נשבע שמה?!" צעקה אמנדה, "יא חתיכת נוכל! היית צריך להזמין אותי לפני שהוא עשה את זה! אבל לא, אתה חייב לעשות פוזות, נכון? זה התכלית שלך, אבפורת' וויליאם צ'ארלס דמבלדור! פוזות! אתה והואן סליקטר ההוא- מסתובבים בבית הספר כאילו הוא שייך לאבא שלכם, מצפצפים על כולם, חושבים שאתם הכי טובים פה! ומה אכפת לנו בכלל (היא פנתה לארתור) שלמטאטא של אבא שלך קוראים P800-"

"זה היה A.R.15 אם לא אכפת לך-" העז ארתור.

"לא אכפת לי!  ואתה- (היא פנתה שוב לאבפורת') מאיפה צץ פתאום 'בן דודך וויליאם'? ולאן הוא הלך?! מסתובב כל היום עם אנשים מפוקפקים... ועוד לא התחלתי לדבר על הקווידיץ'-"

"-אז את באה איתי או לא?" שאל אבפורת' בנחת.

"ברור שכן!" היא צעקה עליו ופנתה לעלות לחדרה בסערה.

אלבוס ירד עם גלוריה למרתפים לקחת איזה מרכיב שהיא שכחה בכיתת השיקויים. בדרך לשם הם שמעו קול צפצפני ונבזי.

"סלגי השמן! בבטן יש לו בן! איך קוראים לבן?"

"סלגי השמן!" ענתה מקהלת קולות צפצפניים נוספים. אלבוס התקרב לשם.

"כמה קיבלת במבחן האחרון סלג-לג?" המשיך הקול הראשון, "או שבטעות בלעת אותו?"

"וכמה אתה קיבלת במבחן האחרון, חתיכת חזרזיר מצפצף?" שאל אלבוס בזעם, כשהגיע לשם, "כי הוראס כאן, קיבל 112! אני מניח שאתה אפילו לא הגעת לשולחן כדי למלא את הטופס!". הילד הזערורי זעם. זו כנראה הייתה נקודה רגישה אצלו. סלגהורן נראה מאושר.

"ומי אתם, חתיכת חגבים מעוכים?" שאל אלבוס וגהר מעל האחרים. זה היה צעד מרשים ביותר. לא רק שהוא היה תלמיד שביעית והם שנה ראשונה, הוא גם היה גבוה יחסית לגילו.

"ואתם רואים את זה?" הוא שאל והצביע על סיכת המדריך הראשי שלו, "אתם יודעים בכלל לקרוא? כי כתוב כאן, מדריך ראשי" אלבוס רכן לעבר מנהיג החבורה הקטן ולחש לו, "ואתה יודע מה זה אומר, צוציק?".

הילד שקשק.

אלבוס פנה לגלוריה. "אני חושב שאם הם יהיו תלויים מבהונות רגליהם במשך שבועיים זה יהיה מספיק, מה את אומרת?".

גלוריה קימטה את מצחה. "רק שבועיים? אני הייתי נותנת חודש!"

"אי אפשר חודש, זה אסור" אמר אלבוס בצער.

"אוקי, אז לפחות גם תקשור להם את הידיים לרצפה, כדי שיימתחו. לקטן ההוא זה לא יזיק" היא החוותה בראשה לעבר המנהיג.

עכשיו כבר כל החבורה נראו מבועתים. ילד אחד פרץ בבכי.

"טוב- טוב-" אמר ילד אחד, "אנחנו מבטיחים שלא נציק לו יותר, נכון דרק?" הוא פנה למנהיג. דרק הנהן במהירות.

"רק לו?" אלבוס הרים גבה.

"לאף אחד, אף פעם, אף פעם, באמת!!" קרא דרק.

"טוב" אמר אלבוס, "אבל זה לא פוטר אתכם מעונש. כל אחד חייב להגיש לי עד מחר 1000 פעמים את המשפט 'אני, (ואז את השם שלכם), צוציק קטן ומושפל, מבטיח לעולם לא להציק או להפריע לאף אחד בדרך כלשהיא, משום שאני חגב מעוך וחסר השכלה מטומטם. והוראס סלגהורן הוא המלך!' נו למה אתם לא רושמים את זה?!". מיד נשמע רחש של גליונות קלף כותבים.

"ואני אזהה אם מישהו ישכפל את המשפטים בעזרת קסם, וכמובן- אני מכיר את הכתבים של כולכם, אז אל תחשבו לבקש עזרה!".

דרק העז לשאול, במבט מאוכזב, "איך אתה מזהה את הכתב שלנו?" היא ברור שהוא תכנן לתת לאחד השפוטים שלו לעשות את כל העבודה.

אלבוס גהר מעליו. "תגיד לי, עד כמה אתה מטומטם?? אני מדריך ראשי, דה!".

הוא פנה לסלגהורן, שהתנפח מרוב גאווה. "ביי סלגי. אל תשכח את הפגישה שלנו ביום שני" ואז הוא פנה לשאר החבורה, "מרוב שהוא חכם הוא יכול להתרועע איתי. הוא עוזר לי בשיעורים". ובאמירה זו הוא פנה ללכת משם. גלוריה הלכה אחריו בהערצה.

הפרק הקודם