רק טעות אנוש קטנה

"מה זאת אומרת ברייס סמפר נעלם כבר מאתמול?"

"זאת אומרת שאיש לא ראה אותו מאז אתמול בערב, פוטר. לא התלמידים, לא הפרופסורים ולא רוחות הרפאים."

הארי נאנח; שבוע בדיוק עבר מאז השיחה שניהל עם ברייס סמפר, והנה הוא שב להוגוורטס כפי שהבטיח; ושוב, הוא ישב ושוחח על כוס קפה עם הפרופסור מינרווה מקגונגל.

הארי הופתע; לא שהוא ציפה שהבן של הלורד וולדמורט ילך כצאן לטבח, אך ציפה לתגובה שנונה ומתוחכמת בהרבה מבריחה...

"כלומר, הוא יצא משטחי הוגוורטס?" הארי נעשה עצבני במקצת- הוא לא התכוון להעביר את הערב במרדף אחר נער סורר.

"סביר להניח שלא- התלמידים אינם רשאים לצאת סתם כך משטחי הטירה, כפי שאתה וודאי זוכר, פוטר. כל היציאות סגורות- והכניסות המוזרות שהואלת בטובך לספר לי עליהן בעצמך בעת המלחמה נאטמו זה מכבר." היא הבטיחה. "לא, סביר להניח שהם עודם בטירה."

"הם?" הארי הרים גבה בפליאה.

"שני הסמפרים- ברייס וניק. שניהם נעלמו."

"שני ה- לא משנה," הארי ביטל אותה. "העיקר שברייס בטירה."

הם ישבו כך חמש דקות שלמות, כל אחד מביט ברעהו כמצפה שישלוף מפיו פנינים ומרגליות. הארי תהה, אם כן, היכן הוא עלול להסתתר. מקץ חמשת הדקות, היו לו שתי אפשרויות.

"פרופסור, מה עם חדר הנחיצות?" הוא שאל, מבטו ננעץ בדיוקנו הנטוש של המנהל שכה העריץ, שעמד ממש מנגד עיניו.

"יכול להיות- אבל אז אבוד לך למצוא אותו..."

היא צדקה, כמובן- אם ברייס בתוך החדר, הארי לא יורשה להיכנס ולמצוא אותו סתם כך; ולכן הארי העדיף לקוות שהמחשבה השנייה שלו היא הנכונה.

"פרופסור, את יודעת אם ברייס לחשנן?"

"כן- כן. הוא לחשנן." היא ענתה, אפילו לא משתדלת להסוות את הפתעתה. "הכל בסדר, פוטר? המבט שלך.."

"יותר מבסדר, מינרווה. תודה לך, מיד אשוב." הוא הבטיח, וקם במהירות: כל-כך מתאים לבן של טום רידל למצוא מסתור במקום הכי סלית'ריני בהוגוורטס... הוא כמעט רקד מרוב שמחה והקלה.

הארי מיהר להגיע לקומה השנייה, לא רואה בעיניים. הוא נכנס בריצה לשירותי הבנות שהתקלקלו לפני שנים רבות כל-כך, והתעלם אפילו מצווחותיה של מירטל המייללת בעת שפנה לברז בעל חריטת הנחש. הוא התמקד בעיניי הנחש ודימה לראות את העיניים הקרות של וולדמורט- את ברייס- את נגיני...

"היפתח."

הארי לא הרגיש שדיבר בלחשננית, אולם כאשר כל הברזים כולם נטו ממקומם, הוא הבין שהצליח במשימה. הוא התרחק מעט, ובהה באדישות-מה בחור שהחל להיווצר במקום הברזים. לבסוף, כאשר החור נעשה גדול מספיק, הוא קפץ הישר לתוך השחור המוכר עד סיוט.

"אל תזוז, או שאהרוג אותך!" ברייס סמפר קיבל את פניו מטרים ספורים מהמקום שבו נחת, בשרביט שלוף ובעיניים פראיות.

הארי הרים-למחצה את ידיו בכניעה, וסקר את החדר; הוא היה שונה מכפי שזכר אותו- הקיר המתפורר עדיין היה שם, וכמוהו נשל הנחש, אולם החדר נראה מסודר יותר, נקי יותר, בהחלט כאילו מישהו העביר שם לילה. מרחוק, הוא הבחין בכמה שיני בסיליסק, ולידם ספל סדוק... חיוך קטן עלה על פניו כאשר נזכר ברון המספר לו איך הרמיוני השמידה את ההורקרוקס.

"אני רציני, הארי פוטר!" ברייס סמפר צעק עליו. הנער הזה בהחלט מצליח להוציא אותו משלוותו... לרגע אחד עיניו של הארי עוד סרקו את השטח, וברגע הבא הוא התגלגל הצידה בדיוק בזמן- הקללה הממיתה שסמפר שלח אליו פספסה אותו בכמה סנטימטרים. לפני שברייס הספיק להבין מה בדיוק קורה, הארי כבר פירק אותו מנשקו.

"אין לי זמן למשחקים שלך, ברייס רידל. אני הארי פוטר, אני הרבה יותר מיומן ממך." אמר הארי, ידו על העליונה. "אתה בא איתי, עכשיו." ניצוצות של אש ניצתו משרביט עוף החול. לסמפר לא נשארו ברירות רבות- לכל אחד קשה לחשוב כששרביט מכוון הישר לליבו, מטווח אפס... עד מהרה, ברייס מצא את עצמו מחוץ להוגוורטס, בדרכו לבית של הארי פוטר המפורסם.

כיכר גרימולד היה שקט מהרגיל- ככל הנראה, רבבות המעריצות שפקדו את הבית מאז המלחמה האחרונה הלכו והתדלדלו עד שנמוגו כליל. מרוב השקט ששרר באוויר, שניהם דימו לשמוע הד קלוש בעקבות התעתקותם הנה. דומה היה שרחוב זה רגיל לגמרי, ושהוא סתם כך שומם בשל השעה המוקדמת יחסית- כל תושבי הרחוב עודם בעבודה.

כלומר, אין איש שישמע- אין איש שיעיד...

כשהם הגיעו למפתן בית מספר 12, הארי נשם בכבדות טרם פתח את הדלת. הוא לא טרח להציג בפני ברייס את אימו של סיריוס, שנמנמה בדיוקן הנצחי שלה במסדרון הראשי. למעשה, הוא כלל לא טרח לערוך לאורח אפילו סיור קליל בבית- אלא לקח אותו הישר לחדר השינה שלהם, זה שהיה פעם חדר השינה של רא"ב (כן, הם הצליחו לפתוח אותו- סיפור ארוך, אולי פאנפיק אחר יתעמק בכך), ונתגלה כחדר הגדול ביותר בבית. כל שברייס הצליח לקלוט מהבית (מלבד הדיוקן הבולט למדי של הגברת בלק) היה ווילון יפה ונברשות זכוכית נאות וגדולות שבוודאי מפיצות אור נעים בשעות הערב.

"ג'יני." הארי הוצף הקלה כשראה אותה שם- הוא חשש שהיא בכוונה 'תיעדר' דווקא היום... כעת, אין דבר שיפריע לתכניתו...

הארי עדכן את ג'יני אשתו עד אחרון הפרטים בנוגע לברייס סמפר-רידל. ג'יני הבינה הכל, אולם חששה מאוד- לטענתה, מפגש עם הבן של וולדמורט עלול רק להחמיר את המצב, והיא לא רוצה להיות עוד יותר משוגעת ממה שהיא כבר, ולו בשביל ילדיהם. הארי הבין אותה לגמרי, ובכל זאת שידל אותה לדבוק בתכניתו. אמש, כאשר סיפר לה שהוא מתכוון לעבור מדיבורים למעשים ממש מחר, היא לא דיברה איתו... מאז ועד עכשיו.

"הגעתם." היא לחשה, וקמה ממיטתם. הארי בהה בה, בכוננות גבוהה לכל פעולה מכל צד שהוא, בעת שהיא סקרה את האורח באיבה- מסתבר שגם היא, כמוהו ממש, רואה את הדמיון בין הנער לבין הקוסם השנוא עליהם מכל.

"אני מצטער על אתמול..." הוא רצה לפייס אותה טרם יפעלו.

"אני יודעת, יקירי." היא ענתה בקצרה, מפויסת, ואחר התקרבה אליו ונשקה על לחיו. "בוא נגמור מזה וזהו."

הארי הנהן. הוא קיווה בכל ליבו שזה יצליח- זה חייב להצליח!

"תעזבו אותי!" ברייס לחש בפאניקה טהורה כאשר שניהם היפנו אליו את שרביטיהם.

"באמת, בתור הבן של וולדמורט, ציפיתי ממך לקצת יותר..." אמר הארי בזלזול. "אם כי הבריחה לחדר הנחיצות- בהחלט מתאים לך להיות יהיר מספיק כאביך על-מנת לחשוב שאני לא אצליח להיכנס לשם."

"הארי, בוא נגמור עם זה כבר." ג'יני ביקשה. הארי הביט באשתו בחמלה המהולה באהבה, והנהן. הוא הזכיר לעצמו כי הוא פועל למען משפחתו.

"קרושיו!"

הפרק הקודם		הפרק הבא