מציאות אחרת

החושך ירד על בית הספר, ותלמידי הבתים סיימו את ארוחת הערב והתכנסו בחדרי המועדון שלהם, שגם הם אט אט התרוקנו, והתלמידים עלו למגוריהם על-מנת לעצום עין לקראת יום הלימודים למחרת. בחדר המועדון הגריפנדורי כשהשעה הורתה אחת-עשרה וחצי, נותרו רק פרד, ג'ורג', רון והרמיוני. שלושת האחים למשפחת וויזלי עשו טורניר שחמט קוסמים, והרמיוני כהרגלה ישבה על הכורסה הגדולה והמרופדת, מרותקת לספר על המיתולוגיה היוונית שהשאילה מהספריה.

השעון תיתק, המחוגים זזו בקצב איטי מהרגיל, ולאחר זמן שהיה נראה כמו נצח הגיעה השעה עשרה לשתיים-עשרה. בעוד חמש דקות רון והרמיוני צריכים לצאת לכיוון היער האסור, על-מנת לפגוש את האדם המסתורי ששלח את המכתב. "ניצחתי!" קרא רון והתרגשות וכמעט העיר את כל התלמידים. התאומים העיפו בו מבט והזדרזו לעלות למעלה לפני שיאלצו לשמוע את נאום הניצחון של אחיהם.
"קדימה, רון" דחקה בו הרמיוני וקטעה את ריקוד הניצחון הקטן והמוזר שלו.
"מה? לאן?" שאל רון שעוד היה תקוע בניצחונו המרהיב.
"ליער האסור. אל תגיד לי ששכחת!" קראה הרמיוני שעדיין לא הבינה למה היא בכלל מסתובבת עם הג'ינג'י הטיפש.
"אה נכון. למה נראה לך ששכחתי? אפשר לסמוך עליי!" נעלב רון ופנה לצאת מהחדר כשהרמיוני אחריו.

"חכה!" צעקה לו הרמיוני, אבל זה לא הקשיב לה והגביר את מהירותו. "תעצור שנייה!" המשיכה לצעוק לעברו.
רון נעצר והסתובב לכיוונה. "מה את רוצה?" שאל בחוסר סבלנות.
"ניסיתי להגיד לך את זה קודם, אבל לא הקשבת לי. אתה בכיוון ההפוך" ניסתה הרמיוני לומר בדרך הכי עדינה שיכלה.
ההבעה על פניו של רון השתנה מיד מחסרת לסבלנות להבעה של בושה. השניים הסתובבו והחלו להתקדם בכיוון ההפוך, כלומר בכיוון הנכון. רון שתק לאורך כל הדרך, ולמען האמת הרמיוני די נהנתה מזה. סוף סוף היה לה קצת שקט ממנו. כשהם הגיעו לכניסה ליער, כמובן שהם לא הצליחו לראות שם אף אחד.
"אנחנו לא אמורים להיכנס, נכון?" נשמע קולו של רון לראשונה מאז שהלך בכיוון ההפוך.
"אני חושבת שלא" אמרה הרמיוני שניסתה להסתיר את הפחד בקולה. היה חושך כמעט מוחלט בחוץ, והמראה של היער האסור לא היה לבבי במיוחד. הפחיד אותה לחשוב שאולי הם יאלצו להיכנס אל תוך היער.

"אתם בהחלט תצטרכו להיכנס אליו" השניים קפצו אחורה בבהלה. "אין לכם מה לפחד" ניסה להרגיע אותם הקול שהתקרב לקראתם. "אני הוא זה ששלח את המכתב".
"מי אתה?" שאל רון והרים ענף שמצא בגישושיו על הקרקע, כאות להתגוננות. הדמות המשיכה להתקדם לעברם עד שהגיעה למצב בו אור הירח האיר עליה מעט כך שרון והרמיוני יכלו לראותה.
"הארי?!" קרא רון בתדהמה. "מה אתה עושה פה? תתרחק!" עבר רון לעמדת תקיפה.
"תירגע" המשיך הארי להתקדם לעברו והוריד את ידו של רון עם המקל למטה. רון והארי החליפו מבטים במשך שניות ספורות ולאחר מכן הארי הלך שני צעדים אחורה. "אני צריך שתבואו איתי" אמר והפנה את פניו לכיוון היער.
"למה שנבוא איתך?" דיברה הרמיוני לראשונה מאז שהארי הופיע.
"כדי שתוכלו לדעת האמת" השיב לה.
"את האמת?" התערב רון. "איזה אמת אנחנו צריכים לדעת?" שאל בחוסר הבנה.
"את האמת עליי" אמר הארי והחל להתקדם. רון והרמיוני החליפו ביניהם מבטים חוששים, ולמרות כל הפחד החלו לעקוב אחריו.
הם נכנסו אל תוך היער אשר שרר בו חושך מוחלט. בכל פסיעה שלהם היה נדמה כאילו משהו עומד לקפוץ עליהם מהשיחים או מצמרות העצים. כל רשרוש של ענף הקפיץ אותם שלושה צעדים אחורה, דבר שהקשה עליהם להתקדם בהתחשב בקצב האיטי שהלכו בו ובכמות הענפים שרון דרך עליהם. בשלב מסוים הארי נשבר והוציא מהתיק שלושה פנסים. "זה ישתיק אתכם" הוא אמר והושיט להם את הפנסים.
"טוב שנזכרת" רטן רון ומיהר להדליק את הפנס. הרמיוני עשתה כמוהו, וכמו שהארי קיווה השניים לא פצו את פיהם עד שהגיעו אל היעד.
"זהו זה" הכריז הארי. "הגענו".
רון והרמיוני הסתכלו סביבם. "יש פה רק בור" אמרה הרמיוני תוך כדי שהיא סוקרת את המקום בשנית. "אתה לא מצפה שאנחנו נקפוץ פנימה"
"דווקא כן" אמר הארי וניפץ את תקוותה של הרמיוני, שאולי היא פספסה איזה בית ממתקים שנמצא בסביבה.
הרמיוני התקדמה ונעמדה על שפת הבור. "אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה" היא אמרה כשהביטה פנימה.
"בטח שכן" אמר הארי ודחף אותה פנימה. הצרחה שנפלטה מהפה של הרמיוני הייתה מחרישת אוזניים, אולם זה אל הפריע להארי. "ראית איך הצלחת?" צעק הארי אל תוך הבור.
רון התקדם גם הוא אל שפת הבור, אך בניגוד להרמיוני קפץ ישר פנימה. הוא העדיף לקפוץ לשם לבדו מאשר שהארי ידחוף גם אותו לשם. הוא נחת על הקרקע הלחה והדליק את הפנס שנכבה בגלל הנפילה. הוא האיר סביב המקום, במטרה לראות את הרמיוני, אולם זו לא הייתה שם. "הרמיוני?" קרא רון, אך לא נשמעה תשובה. הוא קם מהרצפה וניקה את הלכלוך מבגדיו. "הרמ..." החל רון לצעוק, אבל פיו נחסם באמצע. הוא הרגיש מכה חזקה בראש, והדבר הבא שראה היה את עצמו קשור לכיסא.

הפרק הקודם