יסמין

בהיתי במילים.

איך יכול להיות שבמשך עשר שנים לא שמתי לב לדף הזה?! איך יכול להיות שדווקא עכשיו, דווקא היום, דווקא השנה, דווקא כשחשבתי עליה, אני מוצאת שריד לקיומה. שריד כלשהו להיאחז בו. שריד לעובדה שהיא לא נטשה אותי לגמרי. זיכרונות צפים ועולים בי:

אני בת חמש, מחזיקה בידו של ג'ף ונשענת על כתפו כשבשרו לי שהם מתו.

אני בגיל שבע, חושבת מחשבות ובוכה על המחברת שלי ושל אימא.

אני בגיל אחד עשרה, סובלת מסיוטים ומלילות שלמים ללא שינה בגללם.

אני, נותנת לגעגועים לסחוף אותי, עכשיו. בגיל חמש עשרה. ועם הגעגועים באות גם הדמעות.

וכך, בלב פועם ועם דמעות בעיניים, דמיינתי אותה עומדת מולי ומלטפת את שערי. לקחתי את הטבעת וסובבתי אותה שלוש פעמים.

*****

הנר התעמעם, וערפל כסוף מילא את החדר. פערתי את פי לרווחה כשדמות התעבתה מהערפל מולי. צרחתי.

דמותה הייתה כסופה, ועיניה החומות המימיות והנבונות ננעצו בי. שערה היה עבה וחום. את שערי השחור והארוך ירשתי מאבי. סנטרה המחודד כשלי הזדקר קדימה בנחישות. דמעה כסופה התגלגלה במורד לחייה.

"אימא" לחשתי נפעמת. "אימא את פה!" הושטתי את ידי בכדי לנגב את דמעתה. ידי עברה דרכה.

"הו ליה שלי! גדלת!" אמרה אמי ולפתע קולה נשבר. למשמע הקול נשטפו ממני כל הדאגות שאי פעם היו בי. "ליה, יש לי כל כך הרבה דברים לומר לך! קודם כל אני מצטערת שלא גידלתי אותך כמו שצריך. אני מצטערת שלא גידלתי אותך כמו שהיה מגיע לך."

"אימא, אני...איך??...מה?...את...אבא ופתאום... אל תבכי אימא!"

"ליה, מגיע לך לדעת הכול, והערב אני עומדת לספר לך הכול" אמרה אמא ופתחה בסיפור.

"הכול התחיל כשפגשתי את אביך. הוא היה בחור צעיר ונאה, בן למשפחת קוסמים וותיקה. התאהבנו. באותו הזמן, לא ידעתי מה זה קסמים, לא ידעתי מה אני, מי אני ומה אני יכולה לעשות. קצת לפני שהוא הציע לי נישואים הוא סיפר לי על הקוסמים ועלי, כמובן שגם על ביאטריס" קולה נמלא לפתע מרירות וכעס אצור. נבהלתי מהשינוי הפתאומי אבל היא המשיכה בסיפורה ואני כאחוזת דיבוק הקשבתי. "ועל כל האחרים. הייתי נפעמת, לא ידעתי מה לומר. חשבתי שהוא ממציא הכול. כל מה שהכרתי הוטל בספק, ורוחי סערה במשך זמן רב כשחשבתי והרהרתי בדברים. כמובן שכעסתי עליו אבל אז הוא הוציא את שרביטו והדגים לי קסם. קסם הפטרונוס.  פטרונוס בצורת אריה שואג. רק אז האמנתי לו, הצטרפתי לאגודת הקוסמים והתחלתי להתאמן. במהרה גיליתי כישרון מיוחד בשינוי צורה, והפכתי לאנימאגית." נזכרתי שג'ים הסביר לי שהאנימאגים הם אנשים שיכולים להפוך לחיות כרצונם. "אני ואביך התחתנו." המשיכה אמי "הוא כרע על ברכיו ונתן לי את הטבעת, כן זו, הטבעת עם סמל." כאן היא עצרה, נותנת לי לעקל את דבריה. תחושה מבשרת רעות הייתה באוויר.

"אבא של אביך, סבא שלך ושני אחיו הביאו שלושה אוצרות, אינני יודעת מאיפה, ומה הם האוצרות האחרים כי סביך מת צעיר מכדי לספר על זה, ורק הוריש את זה לאבא וסיפר לו מה היא עושה. היא נותנת לנו לדבר, לך עם רוחי. היא מאפשרת לבעליה לדבר עם המתים. מאז שמרתי עלייה מכל משמר, ולא סיפרתי עלייה לאיש. אבל לא, ביאטריס צדה אחרי הטבעת. עד היום אינני יודעת איך היא גילתה שהיא אצלי, אז הם סידרו לי 'תאונה' כשהיית בת חמש. תפסו אותי בחצר המלכות, ולא הסבירו כלום, רק אמרו שאני מכשפה ושלחו חיילים לטפל בי. עשיתי להם שם מהומה לא קטנה, אביך בא לעזור לי אבל הם היו רבים, רבים מדי מכדי שנוכל להתמודד איתם לבדינו. הם איגפו אותנו, אני חושדת שביאטריס שברה בשביליהם את לחשי ההגנה שלנו, ולבסוף הם כלאו אותנו ושברו את שרביטינו. היא נצחה במערכה הזו. היא באה לצינוק, לקחה ממני את הטבעת, והוצאנו להורג בתליה." סיימה אימא את הסיפור.

"אני.. לא!! אימא!!!! זה לא הגיוני! תומס...אני...הוא... בטחתי בו! בטחתי בהם! בטחתי בה!" הרגשתי שכל עולמי חרב ונוחת על כתפי בעוד שבריו ננעצים בעורי.

"יקירתי האמת כואבת, אני מצטערת שנאלצת לסבול את זה אבל ביאטריס תרצח גם אותך אם תדע שאת יודעת. את חייבת לברוח, להסתלק ולא להשאיר עקבות. אינני יודעת מדוע היא הרשתה לך להחזיק את הטבעת. אני מנחשת שזה מכיוון שבטחונה גובר. היא חשבה שהיא ניצחה."

"אימא לאן אני אלך?" שאלתי, אובדת עצות. בשלב זה כבר לא טרחתי לנגב את הדמעות שזלגו על פני באין מפריע.

"יקירתי" עיניה נצצו "אל תבכי, תהי חזקה, ותשרדי, תגני על הטבעת בכל מכיר, ואם תראי את ביאטריס תנקמי בה את נקמתי. הטבעת הזו היא קסם טהור. על הטבעת הזו הגנתי בחיי. אם ביאטריס תשים עלייה את הידיים זה יהיה הסוף, ולא רק הסוף שלך."

"אימא, אני לא מסוגלת!"

אמי כרעה על ברכיה מולי ואמרה "ליה שלי, ליה פברל. אני ואביך הקרבנו את חיינו למען האבן הזו. שמרי עלייה ותהי בטוחה שאנחנו גאים בך ואוהבים אותך. אנחנו נהיה תמיד פה" אמרה וידה הכסופה הצביע על ליבי ועברה דרכי. קור עבר בי, הרגשתי שאני מתעוררת משנת לילה טובה, ושהגיע הזמן לפעול. נמלאתי נחישות מחודשת.

"למזלנו, אני מכירה את המקום המושלם שאליו את יכולה ללכ..."

הדלת נפלה בקול חבטה רם.

בפתחה עמד ג'ף.

מצטערת על העיקוב בפרסום

תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא