קיקו וקורו - בכתיבה

פרק 7

מן הזמן ומן המהות אל בין השניות

סקורפיוס התעורר לקול טרטור השעות המעורר וכיבה אותו בחבטה, נאנק ומסרב לפקוח עיניים. בסופו של דבר הבין שלא יעזור לו והוא יאלץ לקום בשלב כלשהו והעדיף לקום כשכל חבריו לחדר עוד ישנו.

באנקת עייפות הוא קם מהמיטה והביט לרגע בשעון. שש בבוקר. למה שש בבוקר? הוא תהה לרגע ואז נזכר. אלבוס. חברו אמור היה להשתחרר היום בבוקר וסקורפיוס רצה לבדוק מה שלומו. משהו עבר על אלבוס והוא שתק, מה שהיה ממש לא אופייני עבורו.

סקורפיוס התקלח במהירות, צחצח את שיניו וסירק את שיערו. כן, עם מסרק והכל. כשהביט במראה הוא ראה את אותן פנים שראה בכל פעם, אותן עיניים כסופות, אותו שיער בלונדיני בהיר שכיסה את אוזניו, אותן פנים חדות. אבל הפעם נוספה לפניו הבעת דאגה, והוא לא היה היחיד שהבחין בכך.

"מה העניין, יקירי?" נשמע קולה של המראה. "אתה נראה מוטרד למדיי."

"יותר מבדרך כלל?" סקורפיוס שאל במרמור קל והמראה צחקה. היא נהגה להקניט אותו עוד משנתו הראשונה על כך שתמיד יש משהו שמטריד אותו, ואכן, בכל פעם שהעלתה את הנושא, משהו אחר הציק לו.

"כן, בהחלט יותר מבדרך כלל. האם זה חברנו היקר אלבוס?" היא שאלה וסקורפיוס הרים את מבטו אל המראה, בוהה בעצמו בבלבול קל. נראה לו מוזר לרגע שמראה מכירה אותו כל כך טוב.

הוא התנער במהירות ממחשבותיו ונהם עליה, זוכה בצחוק בתשובה. הוא יצא מהשירותים ומיהר להתלבש כשהבחין שחבריו לחדר עומדים להתחיל להתעורר בכל רגע.

כשהשעון הראה שבע בבוקר, סקורפיוס כבר חמק ממגדל רייבנקלו בדממה והיה בדרכו אל המרפאה במטרה למצוא את אלבוס ולחקור אותו על מה שזה לא יהיה שהוא מסתיר.

בעודו מזמזם בשקט את השיר בית הבובות של אותה זמרת מוגלגית שמעולם לא הצליח לזכור את שמה, סקורפיוס הלך במסדרונות ואז לפתע משהו תפס אותו מאחור וגרר אותו לתוך מעבר סודי, סותם את פיו.

"הרגע," קול מוכר פקד עליו. סקורפיוס הסתובב במהירות ומעד לאחור. כשנתקל בקיר הוא הרים את מבטו מהרצפה ומצא את עצמו מול אחד התאומים. כשהבחין בשיער הקצר הבין שזו קיקו. "זו רק אני."

"טוב שעכשיו את אומרת את זה," הוא אמר ברוגז. "מה זה היה, בכל מקרה?"

"זאביני מתכננת מתיחה ואם הכל יפעל כראוי אתה תהיה זה שייענש. שמעתי על זה במקרה והחלטתי שמתחשק לי להציל אותך מכל העניין." קיקו אמרה במשיכת כתפיים.

ככל ידיעתם של תלמידי הוגוורטס סקורפיוס נתקל בקתרין זאביני כבר בשנתו הראשונה, עוד ביום הראשון של המיונים. הוא התנגש בה בטעות בדרכו אל שולחן רייבנקלו ומאז הכל התחיל. השניים שנאו אחד את השנייה מבלי כל סיבה נראת לעין ואף אחד לא הצליח להבין איפה שורש הבעיה.

אבל האמת היא שהבעיה החלה עוד לפני כן כשמשפחת זאביני הגיעה לבקר באחוזת מאלפוי. קתרין וסקורפיוס היו בני עשר ושניהם נהגו לצותת לשיחות של הוריהם.

אחרי השיחה ששמעו באותו היום, שניהם התחרטו על כך שהאזינו להוריהם, שלא לדבר על כך שהדבר הרס את החברות שיכלה להתפתח בניהם בעקבות הזעזוע למשמע הדברים.

"שוב?" סקורפיוס נאנח והתנער ממחשבותיו. "שיהיה. מה תכננת?"

"מה זאת אומרת שוב?" היא שאלה בגבות מקווצות, מבולבלת. "קורה בניכם משהו?"

"כן. אנחנו מתאבים אחד את השנייה מהפעם הראשונה שנפגשנו." סקורפיוס אמר וחתם את פיו, לא מוכן לפרט.

"בסדר, אני עוד אבין את זה מתישהו." היא משכה בכתפיה. "בכל מקרה, אתה עומד ללוות אותי היום אל הספרייה במקום קורו שמתאושש במרפאה כדי לעזור לי במחקר שלי. אתה יודע מספיק בשביל לעזור לי קצת."

היא דיברה כאילו היא לא כמוהו, כאילו יש בניהם שוני גדול כל כך שהם כמעט שני יצורים שונים. ההבדל היחיד שהוא ראה בניהם היה המוצא, אבל הדבר לא הסביר את יכולתה בקסמים. יכול להיות שיש מלחמה בקוריאה? הוא תהה לפתע כשנזכר במה שאביו אמר לו על הקדמה. התקופות שבהן אנחנו מתקדמים הכי מהר הן תקופות מצוקה כמו מלחמות.

"מי את?" הוא שאל אחרי רגע כשהבין שהשתתק.

"קיקו קיואוצ'יאו," היא אמרה ונעצה בי את מבטה. "עכשיו, אתה מתלווה אליי או שאתה הולך לשיעור שלך כרגיל?"

"אני..." הוא היסס והביט בה שוב. כשהרפה מכל המחשבות בהן ניסה להיאחז, באמת ראה אותה. שריריה היו מכווצים, כאילו היא בסכנה ועיניה ריצדו ממקום למקום, מבחינות בהכל. עמידתה הייתה מתוחה ומשהו בפניה... משהו בפנים שלה נראה לו כמו דאגה, אבל לא הדאגה הפשוטה שנמשכת שעות ספורות או מספר ימים, אלא דאגה ממושכת, ארוכה. כבר שכחתי איך לחיות בלי לדאוג. סקורפיוס תהה מאיפה הגיעה המחשבה הזו מאחר והיה בטוח למדי שהוא לא חשב אותה.

"אני בא איתך." הוא אמר והיא הנהנה, מביטה שוב בפניו ויוצאת מהמעבר הסודי.

*~*

"איך אמרת שקוראים לספר?" סקורפיוס שאל אותה באנחה ושפשף את עורפו בעייפות. הם חיפשו ספר מסויים במשך כמעט חצי שעה, אך ללא הצלחה.

"מן הזמן ומן המהות אל בין השניות," היא דקלמה בפעם העשירית מאז שהתחילו את החיפוש. "הוא חייב להיות כאן!"

היא נשמעה מיואשת, כאילו אם לא ימצאו אותו יגיע סוף העולם. "רק רגע, ראיתי אותו כבר פעם!"

"מה? איפה?" היא הסתובבה אליו בבת אחת והוא איבד את אחיזתו בסולם ונפל, נחבט ברצפה בישבנו.

"התחת שלי...!" הוא התלונן ואז הביט בה, מבין שהיא מחכה לתשובה. "זה לא בספריה... ראיתי את זה אצל מישהו... שניה, תני לי להיזכר," סקורפיוס זכר שראה את הספר באחת מארוחות הבוקר בשולחן רייבנקלו, הוא הבחין בספר רק בגלל שנראה שונה כל כך. הייתה לו כריכה שלא הפסיקה להשתנות, לרגע הייתה זהובה ועליה זחל נחש ואז הפכה ירוקה ומחוספסת כעורו של הנחש והופיע עליה עורב שחור, העורב התפוגג והנוצות כיסו את כל הכריכה. מה שהיה מוזר זה שהמרקם של הכריכה המשיך להשתנות כמו גם המראה שלו.

"מישהו משולחן האפלפאף הלך איתו לשולחן רייבנקלו..." סקורפיוס מלמל בשקט, מנסה להיזכר אצל מי ראה אותו אחרון. "אני חושב שהספר אמור להיות אצל רוז, בת הדודה של אלבוס."

"איפה רוז עכשיו?" היא שאלה אותו והוא משך בכתפיו עד שנזכר במה שאלבוס סיפר לו.

"היא לא תהיה בשיעורים, היא לומדת לבד בשביל להיבחן בבחינת הכשיפומטרי בחג המולד, לפני שהיא עוברת ללמוד באקדמיה לרפואה." סקורפיוס אמר לה והיא הרכינה את ראשה במחשבות.

"אז היא בטח תהיה בספריה." קיקו מלמלה ויצאה בריצה מבין ארונות הספרים בניהם עמדו השניים.

סקורפיוס מיהר לרוץ אחריה כשהבין שיישאר מאחור אם לא ימהר, ואחרי כל החיפושים האלה אפילו הוא הסתקרן לגבי הספר המוזר. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב?

"רוז!" היא קראה איפשהו לפניו וסקורפיוס התבלבל לפתע כשהקול נשמע משמאלו, מימינו ומלפניו. כעבור שניות סקורפיוס שמע את הבנות מחליפות כמה משפטים שלא הצליח להבין ואז שוב קול צעדים מהירים.

"הספר!" היא קראה ונופפה בו כשהופיעה לפתע מאחוריו. סקורפיוס העיף מבט בספר והצטמרר.

על הכריכה נראה חול שזרם כאילו דרך שעון חול, אבל לא נראתה שום זכוכית ושום שעון. החול כיסה את כל הכריכה עד שקיקו נאלצה לנער את ידיה כדי להוריד מהן את החול שנדבק אליה.

"הזמן הולך ואוזל," הוא מלמל מבלי לדעת למה.

הפרק הקודם		הפרק הבא