מכתבים מחיים אחרים

אני חוזרת ואומרת - אני מאוד מבקשת שתכתבו תגובות.

תודה,

לונה

אנחנו על הרכבת. אני יושבת לצידם של אלבוס, איזבל ודומיניק. אנחנו מדברים על הרמיוני.

"לא הכרתי אותה כל כך טוב," מודה דומיניק. "אבל אני שמחה שהזמנת אותי, רוז. חבל שלא הכרתי את אמא שלך; שמעתי שהיא הייתה אישה מרשימה."

אני קופצת שפתיים, אבל לא עונה. 'יחסית לרייבנקלואית, לפעמים דומיניק לגמרי חסרת טקט,' אני חושבת.

"בואו נדבר על משהו אחר," אומרת איזבל בעדינות. אני שולחת אליה מבט אסיר-תודה.

"השנה הבאה תהיה שנת הבגרויות שלכם," מציינת דומיניק לאחר כמה רגעים של שתיקה.

"כן," נאנחת איזבל. "אני מקווה שיהיה לי זמן גם לאימוני הקווידיץ', מלבד הלמידה."

"לך בטח לא תהיה בעיה לעבור את הבחינות," אומר אלבוס. אני מחייכת במבוכה.

שאר הנסיעה עוברת בשתיקה, מלבד לחשושים של איזבל ואלבוס. אני קוראת ספר, ודומיניק חולמת בהקיץ.

"הגענו," מציין אלבוס כשהרכבת מתחילה להאט.

אנחנו לוקחים את המזוודות, ומנסים להידחק בין המון התלמידים.

לבסוף, אנחנו מצליחים לצאת מן הרציף. בתחנת הרכבת מחכים בין כולם אביה של איזבל, הארי וג'יני, דודיי ביל ופלר ואבי.

איזבל רצה ומחבקת את הגבר הנמוך. דומיניק ניגשת אל הוריה, וכך עושים גם הפוטרים והוגו. רק אני עומדת נבוכה ומסתכלת על דודיי ועל אבי לסירוגין.

"רון," אומרת ג'יני לאבי לאחר שמסיימת לחבק את ילדיה, "רוזי תוכל לבוא אלינו עכשיו?"

מבטו של אבי מזוגג, אך לפתע הוא מתנער.

"כן, אין שום בעיה," הוא אומר. "בוא, הוגו. להתראות, רוז."

הוא והוגו מתרחקים, ואני מסתכלת אחריהם.

"עצוב לראות אותו ככה." אני מסתובבת אל הארי בהפתעה. לא שמתי לב שהוא התקרב. "הוא היה כל כך מצחיק, פעם… טוב, בואו, כולם."

אני הולכת בעקבות הפוטרים אל מגרש החניה, ואנחנו נכנסים למכונית.

הארי מתניע ומתרחק. עוד שנת לימודים אחת מאחורינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא