הפשע המושלם

~שבוע אחרי~
עדיין לא שמענו שום דבר שקשור לחקירה, למרות שכל כך רצינו.
אני רוצה לדעת שאני לא חלק מזה ושהכל שקר אחד גדול. אבל זה לא שקר. חקרו אותנו, רוצים אותנו במשפט, זה לא יכול להיות שקר.

הייתי עם הבנים בחדר חזרות, התכוננו להופעה בתוכנית אירוח עוד שבוע. ננגן שם את אמנזיה.
בעודנו מנגנים ולא שמים לב לטלפון הקווי של החדר שצלצל, נשמע צלצול חזק שקטע את הנגינה. עצרנו הכל, מבוהלים.
"מי הגביר את הווליום עד כדי כך?!" מלמלתי, מניח את כפות ידיי על אוזניי.
"אני, מצטער, הייתי צריך להתעורר!" צרח קאלום. הבטנו בו בשאלה.
"היה איזה יום שנרדמתי פה, לפני הרבה זמן," הוא הסביר. "והייתי צריך שעון מעורר והתעצלתי להדליק את הטלפון שלי, כי נגמרה לו הסוללה. אז הטענתי אותו, והדלקתי את הרינגטון של ההודעה הקולית מהטלפון הקווי!"
"אבל שניהם טלפונים, ושניהם פה, מה בדיוק ההבדל?" שאל לוק בגיחוך.
"העצלנות שלי," צחק קאלום.
צחקנו, והלכתי לכבות את הצליל צורם האוזניים הזה.
קול מקוטע כאיש שנכנס למערה נשמע מהמקום שממנו נשמע הצליל, ובגלל שהייתי קרוב- נבהלתי. הסבתי את מבטי לעבר הבנים, מבט מפוחד ומורתע.
"אני יודע שאתם קשורים לזה." הקול הפך ברור. אותו בן אדם החל לדבר. "שנינו יודעים את זה. אני מכיר אתכם טוב יותר משאתם מתארים לעצמכם, כדאי לכם להיזהר. ניפגש במשפט..." והשיחה התנתקה.
"מה?" מלמל אשטון בתדהמה. "מה זה לכל הרוחות?"
"אם הייתי יודע הייתי עונה לך," אמרתי. "אבל אני לא יודע בעצמי. איך בכלל יש לו את המספר שלנו? מה הוא רוצה מאיתנו, ושאלת השאלות - מי זה?"
"הלוואי שהיו לנו תשובות," אמר קאלום. "אני מת מפחד."

בדיוק שעתיים אחרי, כשהחלטנו שלפי המצב שלנו, עם ההודעות המפחדות מאלוהים יודע מי, נשארנו בחדר החזרות.
רטט נשמע מהטלפון של לוק. הוא נכנס להודעה, זה היה עדכון על החקירות.
"זה מהחדשות של ynet," אמר לוק.
מהחדשות. רגע... מה? הבטנו בו בתדהמה. "מה חדשות?" שאלתי.
הוא סובב את הפלאפון שלו כך שאנחנו נראה. ראו את הסימן של ynet בצד. שיט.
"זה הודלף לפני שהודיעו לנו," אמרתי. "זה שקר. אין סיכוי ש..."
"פייב סאקנדס אוף סאמר - פושעים?" היה כתוב בכותרת בכתב ענק.
"פייב סאקנדס אוף סאמר, להקת הרוק-פופ המפורסמת, אשר זכתה בפרסים רבים ומוגדרת כלהקה האוסטרלית הרביעית בעולם שהגיע לטקסי פרסי ה-EMA, כבר שנה שנייה ברציפות, חשודה בפשיעה." היה כתוב בכתבה. "כאמור, הפשע אשר התחיל בעיר סידני והתפשט לאורך כל אוסטרליה, מוביל את כל התוצאות כלפי ארבעת הבנים. איך הם באמת קשורים לזה? אף אחד עדיין לא יודע, אך כל תוצאות החקירה מובילות אליהם על פי דברי חוקרים בכירים של משטרת סידני אשר חקרה את הלהקה."
"יש סיכוי," מלמל לוק בעודו קורא.
"מה כתוב?" שאלתי. "מה כתוב?" והתקרבנו כולנו אל לוק, עומדים מסביבו כדי לנסות לקרוא.
"זה לא אמיתי," מלמלתי. "זה באמת קורה לנו? באמת חושדים בנו? למה בכלל? לא היינו פה באותו זמן, מה כבר רוצים מאיתנו?!"
תפסתי בראשי בעזרת שתי ידיי, הרגשתי שאני על סף שיגעון.
אוי, לא, לא, לא, רק לא זה, רק שאריאנה לא תקרא את זה! אם אריאנה תקרא את זה, כל עולמי ייחרב עכשיו. בחיים לא פחדתי ככה מתגובה של מישהו כלפי נושא כלשהו, זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי. אני פשוט מתפלל שהיא לא תקרא את זה. לא היא, ולא אף אחד שמכיר אותה ויכול להודיע לה על זה.
החלטנו לחזור הביתה, לנוח שם. תמיד טוב לנו בבית, גם אם אנחנו לא ביחד. היינו צריכים להישאר ביחד ולחזק אחד את השני ביחד, אבל הרגשתי גם שרצינו להיות קרובים למשפחות שלנו באותו הרגע, היינו צריכים להיות בבית. היינו צריכים הרבה דברים ברגע אחד.

~כעבור עשרה ימים~
נסעתי אל אריאנה, הפעם מוכן עם יותר דברים, כי תכננו שאני אשן אצלה. יש! אני ממש אוהב לישון אצלה.
המשפט בקרוב, עדיין לא ידוע לנו מתי, וזה ממש מותח אותי.
הגעתי אליה, יוצא מהאוטו אחרי שהחניתי אותו ודפקתי בדלת, ידית אחת של התיק על כתפי.
אריאנה פתחה לי, מחוייכת מאוזן לאוזן. היא אוהבת את המראה הזה שאני נראה בו עכשיו- ג'ינס שחור, נעליים רוקיסטיות, גופייה והתיק של הגיטרה מונח על כתפי מידית אחת שלו. היא קוראת לזה 'נווד מזמר'. אני חושב שאני אף פעם לא אבין למה.
חיבקתי אותה בעודה מחבקת אותי גם, מחייך. זה הפך למנהג אצלנו, להתחבק כשאנחנו בפתח הבית אחד של השני.
התנתקנו, ועליתי איתה לחדרה לאחר שהיא סגרה את הדלת.
חיבקתי אותה, מחייך. "מה שלומך?"
"בסדר," היא צחקקה. "מה איתך?"
"סבבה," גיחכתי. נשקתי לשפתיה נשיקה קצרה ועמוקה, שאחריה היא התיישבה על המיטה בעודי מניח את התיקים בצד. הבטתי בטלוויזיה שהייתה דלוקה, היו משודרות החדשות.
"זה מה שיש לך לראות בחדר?" צחקתי.
"באמת שאין שום דבר מעניין, אפילו MTV התדרדרו."
"מה כבר היה בMTV שכל כך גרוע?" גיחכתי.
"לא היו שירים נורמליים חוץ מג'סטין."
"איזה?"
"ביבר."
"היי!" קראתי.
"מה?" היא התבלבלה.
"הוא אחלה זמר, יש כמה שירים שלו שאני אוהב. אל תזלזלי בו, אני מבקש," אמרתי בהרמת אצבע. פעם עשיתי את השיר שלו, Boyfriend, בראפ מהיר וקול גבוה, וזה ממש מצחיק. אהבתי את זה כשהעליתי ליוטיוב, זכיתי למיליון ויותר צפיות מזה.
"טוב, בכל מקרה-" היא אמרה, דבריה נקטעו כשמבזק החדשות חזר.
שנינו הבטנו במסך. אני- מתוך הסתקרנות אם כל זה כבר הגיע לתקשורת בחדשות, והיא- מתוך זה שאני יושב שם והמסך מאחוריי. לא, סתם.
השדרנית החלה לדבר על הנושא. קצת נלחצתי.
כשהיא אמרה את המילה "פייבסוס", בכלל נלחצתי. אמרתי לעצמי שאני חייב להירגע, אחרת אריאנה תדע שזה אמיתי. היא מכירה אותי מספיק כדי לדעת מתי אני מפחד ממשהו ומתי לא.
הם הראו את הריאיון עם אותו בני קורטוב. אוח, הוא פשוט מכוער. גם מבחוץ וגם מבפנים. אני לא מבין בכלל איך הוא עובד במשטרה, ועוד במחלקת החקירות. טוב, כל החוקרים אף פעם לא נראים טוב. בגלל זה הם רווקים נצחיים. רובם. בני הוא חלק מאלה שלא נראים טוב ורווקים נצחיים.
עשו על זה כתבה מלאה, עקבו אחרינו לעורך הדין! אני פשוט לא מאמין. כל כך הרבה זמן כבר חושדים בנו ורק עכשיו אני מגלה את זה? אני מקווה שגם השאר רואים את המבזק עכשיו.
כאשר הכתבה הסתיימה ועברו לנושא אחר, הסבתי את מבטי לעבר אריאנה, שנראתה מזועזעת לחלוטין. אני זוכר חזק את אחד המשפטים שאמרו בכתבה "כל האשמות מצביעות נגדם, אין שום הוכחה אחרת שהגנבים הם לא אחרים מאשר הם".
היא נראתה חסרת מילים. הנחתי את ידי על ידה, שהייתה מונחת על המיטה. היא הרימה את מבטה אליי. "איך לא סיפרת לי שהיית קשור לזה?" שאלה.
"תגידי לי, את באמת מאמינה לזה?"
"אתה ראית את הכתבה, ראית מה אמרו בה וגם שמעת. אלוהים בכלל יודע מה הם שאלו אתכם, או איך כל זה קרה, אבל אין להם סיבה לשקר."
"ולי יש?!" קמתי ונעמדתי מולה, מביט בה. "לי, לחבר שלך, יש סיבה לשקר לך?!"
"אז למה לא סיפרת לי כלום?!" היא קראה, נעמדת מולי גם, פגועה מעצם זה שלא סיפרתי לה שבכלל חושדים בנו. אפשר להבין אותה.
"לא רציתי שיחשדו גם בך, ארי, רציתי להשאיר אותך מחוץ לכל זה," מלמלתי.
"אה באמת?" היא אמרה, משלבת ידיים.
"ושוב חזרנו אלייך. למה את לא מאמינה לי לכל הרוחות?!"
"לא סיפרת לי כלום, כל זה נראה לך אמיתי?!"
"זה היה לטובתך, אני לא מבין בכלל למה את רבה איתי. זה באמת בלי שום סיבה, אני לא מבין מה את רוצה ממני!"
באמת לא הבנתי באותו רגע מה היא רוצה ממני. היא חברה שלי, הראשונה שאמורה לעמוד בצד שלי בכל זה. טוב, השנייה. הראשונה זו המשפחה שלי. אני לא מבין מה היא רוצה ולמה היא לא מאמינה לי.
"מה אני רוצה ממך? שתלמד לשתף את חברה שלך בדברים שקורים לך, ולא לשמור בבטן ולא לספר לי. אכפת לי ממך!"
"באמת? כי לפי היחס שלך בדקות האחרונות זה לא נראה ככה. לא סיפרתי לך כי אכפת לי ממך, ולא רציתי שיחשדו גם בך. בקצב הזה יכולים לחשוד גם בך, אבל כבר יש אשמים. ויש משפט בקרוב. וזהו. אני לא מבין מה הביג דיל, הרי את יודעת שלא נהיה אשמים בזה." לא הייתי יכול לספר לה על השיחה של אותו איש מוזר, גם כי אני לא יודע מי זה, ומן הסתם היא תשאל שאלות שלא יהיו לי תשובות עליהן.
"אני כבר לא יודעת למה להאמין, כל זה פשוט נשמע הזוי מידי. חושדים בכם. מה עשיתם בכלל? אפילו לא הייתם פה!"
"אני גם לא יודע למה חושדים בנו, אבל חושדים בנו, אין מה לעשות. כבר קבעו דברים וזה מה יש, ועם זה צריך להתמודד!" קראתי. "ואני ממש לא מבין למה את, הבחורה שאני אוהב, חברה שלי, לא תומכת בי, ומאמינה לכל דבר שאומרים לה בטלוויזיה!" הצבעתי לכיוון הטלוויזיה, לא מזיז את מבטי ממנה.
היא פתחה את ידיה השלובות, מביטה בי. "אין לי מושג למה להאמין, אבל זה לא אומר שהלב שלי לא איתך."
"הייתי גם רוצה לשמוע את זה במילים. ציפיתי לתמיכה ממך-"
"ציפית." היא קטעה אותי. "לא סיפרת לי כלום וציפית לתמיכה."
"את חברה שלי, את אמורה לתמוך בי כמו שאני תומך בך," אמרתי.
"ואתה אמור לספר לי דברים, כמו שאני מספרת לך!" אריאנה צעקה. "זה ממש מעצבן אותי שלא סיפרת לי כלום וככה אני צריכה לגלות את זה. חשבתי שאתה סומך עליי!"
"אני סומך עלייך, אבל את לא מבינה שזה היה רק לטובתך?!"
"אוף, מייקל, זה לא ילך לשום מקום. אחד מאיתנו צריך להפסיק את השיחה הזאת, וכנראה שזו תהיה אני. להתראות לך."
הבטתי בה, חסר מילים.

הפרק הקודם		הפרק הבא