האהבה חזקה מן המוות

השמיים שנשקפו מבעד לחלון המרפאה היו שחורים-שחורים. לילי שכבה במיטתה ובהתה בתקרה. זה כבר הלילה הרביעי. סקורפיו אוהב אותה, היא מרגישה את זה. בעצם, היא מדמיינת את זה. מה? הוא מאלפוי. הוא שונא פוטרים!!!

אז מה זה היה הלילה הראשון? שאלה את עצמה בתקיפות.

לפתע נזכרה במכתב שקיבלה היום מאבא. אבא שאל אותה איך שלא שלחה לו מכתב על זה שנפצעה בקווידיץ', ושאל מה שלומה וכו'. אבל הוא נגע בנקודה עמוקה יותר. לילי ידעה שהוא לא היה שבע נחת אם היא הייתה נהיית חברה של סקורפיו.

הוי, כמה הייתה רוצה לקום, לחבק אותו, לראות אותו, בלי התחבושת המכוערת על ראשו...

הורידו לו אותה היום. ועכשיו הוא נשאר רק בגלל פגיעת ההלם. מסכן, אז אולי הוא אוהב אותי??

שקט, לילי, נזפה בעצמה. הוא לא. את רק מדמיינת. הוא התחמק מלהגיד. משמע, לא אוהב!

לא נכון! התקוממה. אני נמנעתי מלהגיד, ואני אוהבת אותו מאוד. אז?אני לא אוהבת אותו? אני אוהבת אותו, בכל גופי ונפשי! הלוואי שהיה אוהב אותי אפילו חצי ממה שאני אותו! אפילו שעדיף כפול...

תפסיקי, זה לא זמן להומור! את בעקרון אמורה לישון! היא שמה את פניה מתחת כריתה. אבל פניו הלבנות עלו במחשבתה שוב ושוב. בהשלמה, היא הוציאה את פניה מתחת לכרית.

לפתע היא שמעה צליל רגליים יחפות ושקטות מאוד דורכות על הרצפה. ואז הוילון שהפריד בינה לבין סקורפיו הוסט.

"לילי?" לחש קולו של סקורפיו. "את ישנה?"

אני ישנה, כן. אני לא רוצה לדבר איתך, יקירי. לא בגלל שאני לא אוהבת אותך, אלא בגלל המכתב מאבא, שהזכיר לי שהוא ודאי לא היה מרוצה מכך. מאוד לא. בטוח שלא!!

סקורפיו התיישב לידה על המיטה, והתחיל ללטף את פניה ברכות. הוא הסיט את שערה מעיניה, נגע בה בעדינות, ברוך מושלם. לילי לא זזה. היא צריכה להעמיד פני ישנה.

ואז התחילו הדמעות לנשור על לחייה. דמעות קטנות, חרישיות, נפלו על צווארה ושערה, דמעותיו של סקורפיו, שנוכח בה, בכולה. בנערה שהוא אוהב, אך... לעולם לא ישיג. בנערה זו יהיה מוכן להשקיע את תמצית ליבו, אבל היא לעולם לא תרשה לו לעשות זאת.

לילי חשה בו. הרגישה את דמעותיו. ידעה על מה הוא בוכה. דקות ארוכות ישבו כך, ידו של סקורפיו מונחת על קצה מצחה, עיניה עצומות והיא מאובנת כפסל, ועיניו של סקורפיו אדומות ודולפות כמו ברז מטפטף.

מסכן שכמוהו, חשבה לילי. אם היה יודע שאני ערה....

באותו רגע קם סקורפיו ללכת. הוא הרגיש שזה מספיק לו. בכל רגע עלולה לילי להתעורר, ואז...

אפילו שכזה עונג לא חש בכל חייו.

פתאום שמע קול קטן ונמוך לוחש. קולה של לילי.

"סקורפיו..."

הוא הסתובב בחדות. לילי שכבה בדיוק באותה תנוחה שעזב אותה, ורק עיניה היו פקוחות.

"לילי?!?!"

היא חייכה קלות, ושמה אצבע על שפתיה. "שש..." לחשה. "מדאם פומפרי עלולה להתעורר."

"צודקת." אמר, עדיין הלום.

"מצטערת." אמרה לילי והסמיקה. "זה שלא אמרתי בהתחלה, רק... אבל... כאילו... "

"זה לא נורא."אמר סקורפיו כמו מתוך חלום. הוא בא וכרע למראשותיה של לילי. ידה השתפלה ממש לידו, והיא משכה אותה אליה. ניכר היה שהיא נבוכה.  היא טמנה את ראשה בכריתה."אני..." אמרה בקול מעומעם. "קיבלתי היום מכתב מאבא שלי."

"הוא יודע?" שאל סקורפיו בלחישה זועקת.

"על מה?" היתממה לילי. היא סתם רצתה לשמוע את זה מפיו.

"אוף, את יודעת." אמר סקורפיו וקם. "צריך לגמור עם ההתחמקות הזו. לילי- אני- אני- אוהב אותך."

"גם אני." אמרה לילי. הרגע הרומנטי שהצטייר בדמיונה ממש לא היה דומה לרגע הזה. לפתע היא התחילה לבכות חרש. "אבל- זה הזכיר לי. זה הזכיר לי שהמשפחה שלי... כולם.... לעולם לא יסלחו לי. לעולם. אתה, אתה יודע שגם אני פעם שנאתי אותך, וכולם עדיין שונאים אותך. ואם אני אעז... אם... אז הם ינדו אותי. לא יודעת מה הם יעשו לי. ואני לא אוכל לשאת את הפנים המאשימות שלהם... אף פעם."

סקורפיו עמד המום. הוא ידע שלעולם לא יוכל להזדהות עמה. לה הייתה משפחה חמה וזורמת, אוהבת ומגינה, בעוד לו... בדיוק ההפך. לא שלא אוהבים אותו שם, רק... מאופק יותר. חסר את הזרימה, את החום וההגנה. בלי טבעיות, הרבה יותר רשמי. אבל כך לבכות בגלל שינדו אותה... זה בכלל לא היה מוכר לו.

לפתע הרגיש קנאה בנערה הזו. על כזו משפחה הוא יכול רק לחלום.

ואז הוא קלט. בגלל זה לילי לא תתחבר איתו. לא תדבר איתו בכלל. היא הרי לא רוצה שיכעסו עליה שם, אז לכן היא תעזוב אותו. יותר נכון תנטוש. והוא רק יביט אחריה בגעגועים.

וגם היא עצמה. היא עוזבת אותו כדי... כדי שלא יכעסו עליה. אבל תמיד היא תהיה חצויה בין שתי עולמות. האחד של סקורפיו, והשני שלה ושל משפחתה.

הוא נרכן לעברה, דמעות בעיניו, וחיבק אותה בחוזקה. היא הסתובבה מיד, ונענתה לזה. דמעותיהם נפגשו זו בזו, והרטיבו את צווארוני הפיג'מות שלהם. לילי התרוממה ונשקה לו על לחיו. הוא נשק לה על קודקודה, והם נפרדו. בלי שום מילה מיותרת, הם נפנו כל אחד למיטתו.

אדון פוטר היקר,

כאן סקורפיו מאלפוי. בטוח שאתה מתפלא, מה פתאום אני, הבן של מאלפוי, כותב לך. לכן אענה לך. פשוט לא יכולתי עוד לעמוד בזה.

הנושא הוא: לילי בתך ואני.

הכול התחיל ביום אחד, יותר נכון בערב אחד. ראיתי את לילי ישנה במדשאות. זה היה עשר דקות לפני תשע. עשר דקות לפני כיבוי אורות. לקחתי אותה, הנחתי אותה ליד הדיוקן של האישה השמנה, והתכוונתי לחכות שם לתלמיד שנה שביעית. ואז שמעתי את פילץ'. ראיתי את אלבוס בנך מתחבא בצללים, ואני עצמי נמלטתי לכיוון שממנו נשמעו צעדיו של פילץ'.

קיבלתי עונש.

יום לאחר מכן, לילי מאוד כעסה עלי. היא תפסה אותי ליד כיתת שינויי הצורה וצעקה עלי. ניסיתי להסביר לה. התוצאה: דו קרב, הרגל שלי נשברה (ואני סולח ללילי על זה לגמרי) ולילי חטפה עונש בגלל שאחרה לשיעור כשפומטיקה. בגלל שהזכירה את שמי או משהו כזה, היא נענשה ביחד איתי בעונש ריתוק. עד שהגיעה לשם, לילי עשתה סלטות. ברוב טיפשותי, פלטתי לידה את זה שראיתי אותה עושה את זה. היא כעסה עלי נורא.

בחזור תפסתי אותה, ושכנעתי אותה להירגע. איכשהו- התחבקנו.

אני מניח שהתחלת להבין מה הולך פה.

מאז- אני מאוהב בה. לא יודע ממתי היא- אולי גם מאז- אבל עכשיו היא אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. אבל היא פוחדת. שתנדו אותה, שתכעסו עליה. עד כדי כך אוהבת אותך הילדה שלך! שתדע להעריך.

במשחק הקווידיץ' לילי הצילה אותי מהתרסקות איומה. אבל בגללי היא עצמה שברה רגל.

הרבה דמעות ירדו סביב העניין הזה. אבל בכל אופן דמעות הן רק דמעות, במיוחד כשמדובר בסקורפיו מאלפוי. אבל כשמדובר בלילי בתך, אני בטוח שתענה.

אם לב בשר בליבך ולא לב אבן, אם חווית פעם ייסורי  אהבה, חשוב על כך ותבין איך אני מרגיש. איך לילי מרגישה.

סקורפיו מאלפוי.

סקורפיו גלל את המכתב וחתם אותו. הוא הרגיש מוזר, כאילו לא מאמין שהוא הולך לעשות את זה. בביטי, התנשמת שלו, שעמדה מבעוד- מועד על אדן החלון, עפה אליו. הוא רשם על המכתב את כתובתם של בני משפחת פוטר, של לילי, וקשר אותו לרגלה של בביטי.

"בביטי," לחש לה. "תעשי את זה הכי מהר שאת יכולה."

לפני שהספיק ללחוש עוד משהו, בביטי המריאה מבעד לחלון הפתוח. סקורפיו הביט בה רגע, וחייך.

לילי לא ידעה מכלום.

הארי פוטר ישב בסלון בביתו בהבעה מוזרה. ג'יני, שקראה בנביא היומי, שמה לב לכך.

"מה קרה, הארי?" שאלה וקיפלה את העיתון.

"קורה." אמר הארי בריחוק. "לפעמים אין מצבים יותר מפתיעים מהמציאות בכבודה ובעצמה."

ג'יני הניחה את העיתון על השולחן, קמה מהכורסא שלה וניגשה אליו. היא התיישבה על ידית הכורסא שלו והניחה את ידה על כתפו.

"טוב, טוב, הבנתי." רטן הארי. "את יכולה לחזור למקום שלך."

"לא, נו, הארי, מה קרה?" שאלה שוב.

"לילי." אמר הארי. ג'יני קפצה מיד.

"מה קרה ללילי?" צעקה. הארי קם גם הוא והושיב אותה על הכורסא שעליה ישבו מקודם.

"לא קרה ללילי כלום- כלום וחצי. אלא אם כן את קוראת למשהו כמו מה שיש בינינו משהו נורא." אמר לה ברכות. היא הרימה את מבטה ונשמה עמוק.

"לילי- התאהבה?"

הארי הנהן והניח על ברכיה מכתב.

"זה מלילי?"

הוא נענע בראשו וסימן לה לקרוא. בינתיים הלך לחלון הגדול, הסיט את הוילון הירקרק וצפה לשדות השקטים. זה לא יכול להיות... לילי... מאלפוי... הכול התערבל במוחו. זה לא יכול להיות, לילי הייתה תמיד הראשית בכל הכעסים על המאלפויים! ועכשיו, מסכנה שכמותה... מסכן שכמוהו! מסכן סקורפיו, דראקו מסוגל לסלק אותו מהבית כשישמע על זה!

הוא הביט בג'יני. היא ישבה, רגליה משולבות והבעה של כעס עצום ואי אמון מופיעים בערבוביה על פניה. היא גללה את המכתב, קמה והתחילה להסתובב בחדר. הארי הביט בה, לא יודע מה לומר. עד שהיא התפרצה.

"תמיד המאלפויים הורסים הכול!" צעקה, צנחה על כורסא וקברה את פניה בידיה. הארי הניח את זרועו על כתפה. ג'יני התחילה לבכות.

"מתי עוד הם הרסו?" שאל הארי בלחש.

"לפני 27  שנים, כשהייתי בת חמש-עשרה." אמרה ג'יני ברעד. "זה סיפור ארוך..."

"תספרי." לחש הארי. "יש לנו את כל הזמן שבעולם."

ג'יני הביטה בו, והחליטה לספר. הארי התיישב על כורסא לידה, וכרך את זרועו סביבה. ג'יני השעינה את ראשה על כתפו, נשמה עמוק, וסיפרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא