"תגיד, ראית את רמוס ? כמעט כל סוף חודש אני לא רואה אותו..." לחש פיטר באוזנו של ג'יימס. "אלא מה ! הוא אדם זאב. הוא בטח הולך לאיזה מקום מרוחק, כדי לא לפצוע אנשים..." החזיר ג'יימס לחישה לפיטר. הם ישבו בחדר האוכל, ופרופסור דיפט המשיך את הנאום שלו על הלימודים של החזרה מחג המולד "...ואנחנו מתכוונים לבחון אתכם על מה שלמדתם עד עתה..." אנחה גדולה נשמעה מקרב התלמידים. ג'יימס היה בטוח שאם רמוס היה שם הוא מתרגש די מתרגש ממשפט זה. רמוס אהב מבחנים, מאוד אהב מבחנים. הנאום של דיפט נמשך עוד כמה דקות, בעוד התלמידים משתעממים ומתלחששים. "ולסיום.." רוב התלמידים התעוררו והסתכלו על דיפט במבט חד "אני מקווה שתהנו מהארוחה !". הוא פרש את ידיו והשולחנות התמלא אוכל מכל סוג. גל של צבעים צבע את השולחנות, ירוק, צהוב, חום אדמדם ועוד.
לאחר הארוחה סיריוס משך לג'יימס בכתף וגרר אותו לארון מטאטאים. "אתה בא ?" "לאיפה ?" "למצוא את רמוס !" כאילו זה דבר שג'יימס היה צריך לחזות מראש. "אההה, כן למה לא ?" "אז בוא כבר !"
הם רצו במעלה המדרגות. "לאיפה אנחנו הולכים עכשיו. רמוס לא מתחבא בבית ספר..." אמר ג'יימס. "אין זמן לשאלות !" מה כל כך חשוב ? חשב ג'יימס. הם המשיכו לרוץ, עד שהגיעו לדלת עץ דובדבן בקומה השלישית של הוגוורטס. ג'יימס נקש בדלת ונשמע כל חביב מבפנים "יבוא". ג'יימס וסיריוס נכנסו למשרד בהיסוס. המשרד היה מלא במכשירים עדינים וזהובים. על הקירות היו מדפים מלאי ספרים, ישנים וחדשים. מולם עמד שולחן שתאם לדת ומאחוריו ישב גבר בן 50 בערך, עם זקנקן קלוע לצמה שהגיע עד מפתח לגרגרת בערך. עיניו של האיש היו כחולות עזות, והביטו בג'יימס וסיריוס במבט חודר. "מר דמבלדור !" התנשף סיריוס "באנו כדי לשאול איפה רמוס, רמוס לופין." "או.. מר לופין הצעיר, ומה כל כך דחוף בזה ? הוא סיפר לי שאתם יודעים שהוא אדם זאב אז אתם בטח יודעים למה הוא לא כאן..." אמר פרופסור דמבלדור באיטיות ונוחיות. "נכון, אבל.. מצאנו שיטה לעזו.. זאת אומרת רצינו לתת לו משהו." "טוב" ענה דמבלדור "הוא יהיה בהוגוורטס מחר, אני בטוח שהוא ירצה לפגוש אתכם..."
באותו לילה ג'יימס לא נרדם. הוא שמע יללות וצרחות מכיוון הוגסמיד. זה רק בראש שלי, זה רק בראש שלי... אך היללות לא היו רק בראש של ג'יימס. באותו ליליה הרבה מתלמידי הוגוורטס התקשו להירדם. במרחק מה, עמד זאב בתוך צריף נטוש ושרט את עצמו מפני שאין אנשים שיוכל לטרוף.
|