כששתי משאלות מתגשמות

הייתי מאושרת מכך שאף אחד לא נטש, וכשחזרתי מהחופשה מיהרתי להקליד את הפרק.

תודה לכל ארבעה עשר המנויים המדהימים שלי ול-Harry~Jessica ו-מאיה גריינג'ר והמנויות החדשות.

תהנו או תמותו.

סליחה.

תהנו!

_________________________________________________

''מה זה?'' שאל הנהג והצביע על לולה.

''זאת..'' אמרה לילי.

חיית המחמד הנשכנית שלי? לולה, הלילית שלי? מוסרת המכתבים הנאמנה שלי?

''התנשמת שלי.'' היא החליטה, והושיטה ללולה חטיף ינשופים.

''הגענו.'' אמר הנהג ופתח ללילי את הדלת.

''תודה על ההסעה.''

''אין בעד מה.''

לילי הביטה סביבה והחלה לצעוד לרציף תשע ושלושה רבעים, שם, אמר לה האגריד, נמצאת הרכבת להוגוורטס.

לילי נעצרה. היא הגיעה לרציף תשע, אך בינו לבין רציף עשר לא היה עוד רציף. לילי הייתה בטוחה לחלוטין ביכולתיה במתמתיקה.

לילי נשענה על הגדר בין שתי הרציפים, חושבת לחכות שמשפחת קוסמים תגיע ותסביר לה איך לעבור.

היא הרגישה שהיא נופלת לאחור.

לילי הזדקפה בבת אחת. היא לא הייתה ברציף תשע, רכבת עמדה לידה, והשלט סימן ''רציף תשע ושלושה רבעים''.

בלי שמץ של מושג איך הצליחה לעשות זאת, החלה לילי לצעוד בעליצות אל הרכבת.

היא התיישבה בתא אחד שמצאה, הניחה את הכלוב של לולה לצידה ותחבה את התיק שלה מתחת לספסל.

לפתע לילי קלטה משהו. היא עוזבת את הבית שלה. את הרחוב. את רון.

היא חפנה את התיק שלה בידה והתחילה להתיפח לתוכו.

''אפשר לשבת כאן?'' שאל קול.

''אהה,'' ענתה לילי והרימה את מבטה.

ושם, מביט בלילי ומחייך מאוזן לאוזן ישב-

''רון!'' צעקה לילי בחדווה והתנפלה עליו. ''מה אתה עושה פה?''

''לא קיבלת את המכתב שלי?'' שאל רון.

''המכתב..?'' שאלה לילי. ''הו. המכתב.'' היא הסמיקה.

היא פתחה את התיק שלה בזהירות ושלפה את המכתב ששלח לה רון. היא לא פתחה אותו.

היא קילפה בזהירות את המעטפה, והוציאה את המכתב.

היי לילי!

קיבלתי את המכתב להוגוורטס. האגריד בא לאסוף אותי. תכתבי אלי בהקדם האפשרי.

אוהב,

רון

לילי מצמצה כמה פעמים כדי לוודא שלא טעתה.

אוהב?

היא הכניסה את המכתב באיטיות שוב לתיק.

לפני שהספיקה להגיד משהו, נשמעו קולות מבחוץ.

''אני שם עוד חמש אוניות,'' אמר קול אחד.

''אין לך עשר אוניות,'' אמר הקול האחר.

''נכון, אבל לך יש,'' אמר הקול הראשון.

''היא לא ויליה!'' התעצבן הקול השני.

זוג תאומים נכנסו לפתע לתא, הסבו מיד את פניהם מלילי ולחשו משהו באוזנו של רון.

''לא,'' הוא ענה להם. ''היא בת מוגלגים.'' הוא הוסיף.

שני הבנים הסמיקו בגוון לא תואם של ורוד ואדום ויצאו החוצה מיד.

''מה הם רצו?'' שאלה לילי את רון.

''לדעת אם את ויליה,'' אמר רון בפשטות.

לילי הסמיקה עד שורשי שערותיה.

______________________________________________

אני במצב רוח מעולה, אז עוד שתי תגובות ואני ממשיכה. (זה לא אומר שאתם לא צריכים להגיב הרבה)

הפרק הקודם		הפרק הבא