כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

תודה על התגובה, דניאל120 ואל דאגה, יש הרבה יותר מדי פרקים מוכנים כבר כדי שאני לא אמשיך. ☯snow white♥, אני מסכימה איתך לגמרי, פרסי בקושי היה בדם האולימפוס, זה ממש הטריף אותי. כן, בלה יצאה ממש חסרת עמוד שדרה בדמדומים וזה הולך להשתנות כאן. והאמת שלא הייתה ממש סצנת מייקאובר בסיפור הזה כי זה יהיה די צבוע ממני אבל אם את רוצה אני יכולה להוסיף את זה (יש לי כמה פרקים שהתעצלתי בהם ורק העברתי את הזמן וזה יכול הליות מצוין להוסיף להם מעט עומק).

רק הערה קטנה, יש קטע בפרק שבו פייפר מתייחסת לבלה/ ג'ייקוב כ"אהבה אמיתית" ובלה/ אדוארד כאובססיה ותו לא. אני רק רוצה להבהיר שזו דעתה של פייפר לפי מה שהיא רואה, לא דעתי. (אני חושבת ששתי מערכות היחסים מאוד לא בריאות ~~)

קריאה נעימה~

פייפר ופרסי עקבו אחרי איזי וג'ייקוב אל המוסך. מתברר שהם בילו את היום בחיפוש אחרי חלקי חילוף לאופנועים שאיזי הזכירה קודם.

"את? על אופנוע?" שאל פרסי בקול לא מאמין, "צ'ארלי יהרוג אותך."

"גם אבא שלי היה הורג אותי אם הייתי נוסעת על אופנוע," נידבה פייפר.

"לכן אנחנו לא מגלים לצ'ארלי," אמר ג'ייקוב בקול מחויך ומיין ביד מיומנת את החלקים המטונפים. זה הזכיר לפייפר את ליאו.

"את בסדר?" שאל פרסי. פייפר הנהנה.

"ליאו היה מחבב אותו," היא אמרה בפשטות והחוותה בראשה אל ג'ייקוב. פרסי הנהן בעצב.

"ליאו?" תחקרה איזי. שלושתם לא עשו יותר מדי בזמן שג'ייקוב עבד אז היה קשה להתחמק משאלתה.

"חבר טוב שלנו," אמר פרסי ולא פירט. איזי נראתה חשדנית אבל לא המשיכה לשאול. פייפר החליטה לשנות את הנושא.

"אז... את מעדיפה שקוראים לך בלה?" היא שאלה.

"כן, בדרך כלל," השיבה איזי/ בלה, "פרסי קורא לי איזי, ודודה סאלי גם. חוץ מזה, כן, בלה."

"אוקיי," אמרה פייפר. לא בטוחה מה עוד להגיד. במשך כמה שניות שררה שתיקה מביכה במקום, אבל מהר מאוד ג'ייקוב החל לדבר ופייפר מיד הבינה למה הוא גרם לבלה להרגיש טוב יותר. הוא ממש פלט אושר. הוא שאל את פרסי ופייפר שאלות אקראיות מדי פעם, כדי לגרום להם להרגיש כלולים בשיחה, אבל רוב הזמן דיבר עם בלה.

לקחו לפייפר כמה שניות להבין את זה, ואחרי זה עוד כמה שניות כדי לעשות את החיבור, אבל מרגע שהיא עשתה אותו, היא רק חיכתה שהם ילכו משם כדי שהיא תוכל לדבר עם פרסי. ג'ייקוב, הוא הייתה הסיבה שבלה הרגישה יותר טוב. ולא בדרך בה הם חשבו.

לא נראה שפרסי שם לב להתנהגות שלה משם, או אולי, היא פשוט ידעה להסוות את הרגשות שלה טוב מדי. הוא פטפט עם ג'ייקוב בקלילות והתחמק בחינניות מניסיונות החקירה של אחותו הגדולה אודות מעלליו בשנה האחרונה. הוא הסתובב ברחבי המוסך, בוחן את כלי העבודה של ג'ייקוב וחוזר לעשות שכיבות סמיכה מפעם לפעם.

"שוויצר," פלטה פייפר והנידה בראשה, "אנבת' לא כאן, למקרה שלא שמת לב." הוא גלגל את עיניו אבל הוא לא חייך. הייתה לפייפר הרגשה שיש משהו רציני מאחורי ההרגל השחצני.

"לא פלא שיש לך פי שתיים שרירים, כמה זמן ביום אתה מתאמן?" שאלה בלה בהפתעה.

"אה, לא הרבה," השיב פרסי בטון לא מחייב. 'לא,' אמרה פייפר בסרקסטיות בראשה, 'רק כל יום כל היום כשאתה לא פצוע או הולך להציל את אחותך.'

בלה לא נראתה משוכנעת, אבל הרפתה מהנושא. שאר היום עבר די מהר עבור בני התמותה אבל בפינה קטנה בראש, שני החצויים היו מודעים לעובדה שחבריהם נלחמים על חייהם כרגע, והעובדה הזאת גרמה להם להרגיש מעט לא בנוח לאור העובדה שהם ישבו (או הלכו, במקרה של פרסי) בנחת במוסך הקטן, בטוחים לחלוטין.

ג'ייקוב הפסיק לעבוד כשבילי קרא להם. בלה הציעה לעזור לג'ייקוב לסדר את החלקים אבל זה אמר לה שאין טעם ושהוא יחזור לטפל בהם יותר מאוחר.

"שלא תשכח להכין שיעורי בית או משהו אחר שאתה צריך לעשות," אמרה לו בלה. פרסי גיחך קלות.

"שכחתי איזה אמא את," הוא אמר ופייפר לא יכלה להתווכח. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שהיא הכינה שיעורי בית. בטח עוד בבית ספר יסודי. בלה גלגלה את עיניה.

הם שמעו את צ'ארלי קורא להם ופנו לחזור אל הבית. פייפר שמה לב שג'ייקוב מחזיק בידה של בלה. היא הרגישה את עצמה מחייכת קלות, זאת הייתה אהבה אמיתית. לא השיגעון שתקף את בלה עד לפני יומיים.

"היי, אבא," קראו בלה וג'ייקוב ביחד כשהחבורה הגיעה הבייתה והתפקעו מצחוק. פרסי ופייפר חייכו, אבל לא יותר מזה. צ'ארלי הרים גבה, שלח מבט מהיר אל היד של ג'ייקוב האוחזת בידה של בלה והחליט להעלים עין.

"בילי הזמין אותנו לארוחת ערב," הוא אמר. "גם אתכם," הוא הוסיף אל פרסי ופייפר.

"אני לא חושב שנשאר, צ'ארלי, יש לנו כמה בעיות לא פתורות במח-" פרסי תיקן את עצמו, "בפנימייה שלנו. אנחנו לא יכולים להעדר לכול כך הרבה זמן."

"אבל רק הגעתם!" מחתה בלה.

"אני אבקר שוב בקרוב," שיקר פרסי (או לפחות חשב שהוא משקר). בלה הנהנה אבל לא נראתה משוכנעת.

"פרסי, אפשר לדבר איתך שנייה קודם?" אמרה פייפר בהיסוס. פרסי נראה מבולבל אבל הנהן.

"כבר חוזרים," הוא אמר ושני החצויים הלכו כמה מטרים חזרה אל כיוון המוסך כדי שלא יוכלו לצותת להם.

"אני לא חושבת שטעית," אמרה פייפר.

"למה את מתכוונת? די ברור שבלה לא תחת שום כישוף אהבה. צדקת, היא פשוט הייתה מדוכאת."

"לא," התעקשה פייפר, "זה ג'ייקוב." פרסי כווץ את גבותיו בבלבול.

"מזותומרת?" הוא שאל.

"ג'ייקוב, הוא אוהב אותה. זה משבש את ה... תופעות לוואי, אולי, של הכישוף," היא ניסתה להסביר.

"את בטוחה?" שאל פרסי בספקנות.

"פרסי, אתה עיוור? כול אדם שפוי בדעתו יכול לראות שהילד מאוהב באחותך עד מעל הראש," אמרה פייפר.

"אני יודע," הודה פרסי, מה שדי הפתיע את פייפר, כי היא לא באמת ציפתה שפרסי ישים לב. מה שכן, הוא לא הגיב לזה שהיא קראה לג'ייקוב "ילד". כנראה שגם הוא הסכים שהתמימות שלו ילדותית ביותר.

"התכוונתי לשאול אם את בטוחה לגבי ההשפעות של הכישוף," הסביר פרסי.

"ג'קסון," אמרה פייפר בקול קר, "ביליתי את השנה האחרונה בביתן אפרודיטה." נראה היה שזה הוכחה מספיקה בשבילו.

"אז מה את רוצה שנעשה? אם הכישוף נשבר אז-"

"לא נשבר, מנוטרל, אולי," תיקנה פייפר.

"מה ההבדל?" שאל פרסי בבלבול.

"שבלי ג'ייקוב והאהבה ממנו, אחותך תחזור להיות כמו קודם."

"אז איך אנחנו מבטלים לגמרי את הכישוף?" הוא שאל ועיסה את רקותיו בידיו.

"אני לא יודעת, צריך מחקר בשביל זה, אני יכולה לשאול את האחים שלי-"

"אז צריך לחזור למחנה," השלים פרסי.

"כן," הסכימה פייפר, "צריכים אותנו, אותך, שם." פרסי הסכים.

"בואי נגיד שלום לאיזי וצ'ארלי ונלך."

הפרק הקודם		הפרק הבא