מלחמת הטהורים והאפלים

אפילו עם הסכנה שמפלצת אחרת תבוא ותתקוף, כולם החליטו לישון ולחקור את כל עניין הקסם המסווה רק למחרת. העייפות הייתה גדולה מידי.

ניקו, אחרי הסבר מפורט על הקוסמים ועולמם, וחילוץ הבטחה שלא יספר לאיש מלבד כירון, חזר למחנה הרומי ביחד עם וויל ורייצ'ל, אחרי שזאת התעוררה והתאוששה.

הקוסמים שבבית, הארי, רון והרמיוני, ניקו וסידרו כמיטב יכולתם את חדר האורחים ההרוס. אפשר לומר שהוא חזר למצב הרגיל שלו, מלבד כמה חורים בקיר. רון הבטיח שיסגור אותם מחר.

הארי, כשגמרו, התעתק בחזרה לביתו אל ג'יני הדואג, לאחר שהסכים לחפש בספרים שלו אחרי איזה קסם שיהיה מספיק חזק כדי להטעות את המפלצות.

פרסי ואנבת' קיבלו את שתי הספות בסלון לרשותם (אחרי שחדר האורחים נפסל כחדר בטוח מספיק), ואחרי שהתקלחו והחליפו לבגדים שרון והרמיוני נתנו להם ובמזל התאימו בדיוק במידות, פרסי כמעט זרק את עצמו על אחת הספות ונרדם מיד. קסם הריפוי גבה ממנו מחיר גבוה.

רון כבר היה במיטה, נוחר. הרמיוני ואנבת', שתיהן עמדו במטבח המשקיף אל הסלון אחרי שהרמיוני נתנה לאנבת' ארוחה מחוממת במיקרו. לא הכי מפואר, אבל אנבת' המורעבת טרפה את זה כאילו לא אכלה יומים.

היא פינתה את צלחתה לכיור. הטרנינג הוורודים שהרמיוני נתנה לה הבהיקו, ועיטורי הלבבות בלטו על רקע החולצה הלבנה. אבל זה היה נוח, ואחרי הכל, זה הכי חשוב כשהולכים לישון.

הרמיוני תפסה אותה מחייכת קלות ועקבה אחר מבטה. זה היה פרסי, חזהו עולה ויורד מתחת לשמיכה. מוזר, כשהוא ישן הוא נראה צעיר יותר. כמו אז כשפגשה אותו לראשונה, לפני שבע שנים, כשהיא ורון נכנסו למחנה.

היא לא שמה לב לזה עד עכשיו, אבל אחרי שאנבת' ופרסי התנקו, הבחינה שחל בהם שינוי. הם נראו בוגרים יותר.

פניהם הוצרו מעט. לפרסי גדלו זיפים קטנים שנתנו לו מראה של מבוגר, ושיערה של אנבת' ארך וכעט הגיע כמעט עד למותניה.

אנבת' גיחכה מעט כשפרסי נחר והתהפך במקומו, ואז נשכבה על הספה השנייה והתכסתה בשמכה.

"לילה טוב," אמרה לה הרמיוני.

אנבת' ענתה לה בפיהוק. "לילה," מילמלה בעייפות.

הרמיוני חייכה והלכה, פניה לחדר השינה, כשקולה של אנבת' נשמע שוב.

"הרמיוני."

הרמיוני נעצרה, ממש ליד הכניסה למסדרון. אנבת' כבר לא נשמעה עייפה. היא נשמעה עירנית ושקטה, דרוכה.

"כן?" שאלה הרמיוני.

"אני צריכה שתבטיחי לי משהו."

הרמיוני התקרבה אליה. "מה קרה?"

אנבת' שכבה על הבטן, ידיה תומכות בראשה. עיני הסערה האפורות שלה היו נעוצות בעיניה של הרמיוני. "תבטיחי לי שאם לא נמצא את הקסם המתאים, את תיתני לי ולפרסי ללכת."

אפשר לומר שהרמיוני נרגעה. כמובן, הבקשה לא מצאה חן בעיניה, אבל לפי הנימה הדרמטית של אנבת' מקודם היא הייתה בטוחה שהיא עומדת להיחשף לאיזו אמת נוראה וכואבת שהכל אבוד מראש.

היא שילבה את ידיה, אבל אנבת' לא ויתרה. הן ניהלו קרב מבטים קצר. לבסוף הרמיוני נכנעה.

"טוב, נו, בסדר. אבל רק שתדעי שגם אם זה יקרה אני אמשיך להילחם, איתכם או בלעדיכם."

אנבת' חייכה. "אני יודעת, הרמ'. אני לא מבקשת יותר מזה."

"לילה טוב," אמרה הרמיוני, מתחילה ללכת בחזרה למסדרון.

"חלומות מתוקים," מילמלה אנבת', שוקעת בחזרה בספה.

__________

כשהרמיוני התעוררה, חסרת תחושת זמן, עוד היה חשוך בחוץ. היא יצאה בזהירות מהמיטה ומהחדר, לכיוון המטבח, להרטיב מעט את גרונה היבש.

השעון בפינת הקיר במטבח הראה שהשעה ארבע ורבע לפנות בוקר. היא נאנחה. בקושי שתי שעות שינה.

נחרה מהסלון הקפיצה אותה, אבל מיד נזכרה שה'אורחים' שלה ישנים שם. כנראה שפרסי הוא בעל הנחירה היחידה הזאת. היא התקרבה אליהם קצת.

נראה שאנבת' עברה באמצע הלילה אל הספה של פרסי, ונרדמה כשזרועותיו עוטפות אותה ושניהם מכורבלים ודחוקים בספה הצרה, נושמים בהרמוניה.

הרמיוני חייכה קלות והניחה את הכוס בכיור. כשחזרה למיטה נרדמה מיד.

__________

כשהתעוררה השמש כבר זרחה, הרחק במעלה השמיים. הרמיוני התיישבה בבהלה. כמה זמן הם נתנו לה לישון?

היא נכנסה למטבח, עדיין משפשפת את עיניה מקורי השינה. כולם כבר היו שם, רון עומד ומטגן ביצים ואנבת' ופרסי יושבים ליד השולחן בעוד אנבת' מעדכנת אותו בארועי האתמול, כשהיה חסר הכרה. היא בדיוק הגיעה לנבואה כשראתה את הרמיוני.

"בוקר טוב!" קראה בחיוך. פרסי נופף אליה. 

היא הנהנה אל שניהם בברכה ודחפה את רון קלות, מחליפה אותו בהשגחה על המחבת. הוא חייך אליה והתחיל לסדר את השולחן.

"מה?" שאל פרסי, מבולבל. "תחזרי על זה."

אנבת' נשמה עמוק. "זה הלך ככה: 

             שני הצדדים שהתפלגו יחברו,

              ובציד הותיק יפצחו.

             כוחות חדשים את הישנים יחליפו,

             את הראשונים להעלות מן התהום ינסו.

             מזלות יתחלפו וישתנו,

             והפירות את הגורל יקבעו.

             כי על אף הדחיות הארוכות,

             מלחמה של טהורים ואפלים סופה להיות.

זהו, כמו שאמרתי קודם."

פרסי נראה מתוסכל. "לא הבנתי כלום. הספקתם לדבר על זה קצת?"

"האמת שלא, הקיקלופ ההוא הגיע דקה אחר כך," ענה רון.

"שני צדדים שיתפלגו יחברו... יש לכם מושג מה זה אומר?" שאלה אנבת'.

הרמיוני הרהרה בזה. "אולי... אנחנו? זאת אומרת, הקוסמים. שני צדדים שהתפלגו, זה הקוסמים ואוכלי המוות. התפלגנו בגלל חילוקי דעות והקיצוניות של אוכלי המוות. וחברנו... טוב, אני מניחה שאוכלי המוות חברו למפלצות ואנחנו לחצויים."

"אויבים עד הסוף," אמר רון בעגמומיות.

"כן, זה נשמע הגיוני," אנבת' הנהנה. "בציד הותיק יפצחו. לא יודעת, ציד חצויים? זה בהחלט ציד ותיק."

"כנראה," פרסי משך בכתפיו. "זה פחות מדאיג אותי. מה עם - 'כוחות חדשים את הראשונים יחליפו, את הראשונים להעלות מן התהום ינסו'? זה נשמע מדאיג."

"טוב, אנחנו יודעים מה זה אומר," אנבת' נראתה קודרת לפתע. היא ופרסי החליפו מבטים, מבינים אחד את השני בלי לדבר. הרמיוני קמטה את מצחה, מתחילה לדאוג.

"למה אתם מתכוונים? אתם יודעים מה זה אומר?" שאל רון.

שניהם הנהנו, ממשיכים להביט אחד בשני במבטים כל כך מדאיגים שהרמיוני התחילה להזיע.

"מה הכוונה?" שאלה.

אנבת' הפנתה אליה את ראשה. הרמיוני בחנה את פני חברתה, שהיו ערבוב מפחיד של הרבה רגשות. היא הצליחה לזהות פחד, הרבה פחד. וזה הפחיד גם אותה, כי שום דבר לא אמור להפחיד את אנבת'. אנבת' אף פעם לא באמת מפחדת ממשהו.

"התהום. אנחנו יודעים מה היא," אמרה בקול עבה.

הרמיוני הביטה בה במבט לחוץ. "נו, תספרו כבר."

פרסי נאנח. "יש... תהום כזאת, שנקראת טרטרוס, שאליה כל מפלצת שמתה מגיעה. המפלצות מסתובבות שם כמה שנים, כמה מאות לכל היותר, עד שהן יוצאות החוצה. בגלל זה המפלצות אף פעם לא מתות, כי לא משנה כמה פעמים תהרוג אותן הן יחזרו."

"זה מן... גן עדן למפלצות?" ניחש רון.

"יותר כמו גיהינום," תיקנה אנבת'. "המפלצות שונאות להיות שם. במלחמת הענקים גאיה, אלת האדמה, הצליחה לפתוח את השערים שבטרטרוס ולאפשר למפלצות לצאת ולהיכנס בחופשיות. זה היה בלתי אפשרי להילחם ככה, כשתוך דקה האויב קם לתחייה. אז במסע החיפושים, היינו צריכים לסגור את השערים. ובשביל לסגור אותם..." היא הצטמררה.

"בשביל לסגור אותם צריך להיכנס לטרטרוס ולחצות אותו," המשיך פרסי במקומה, רציני וקודר יותר מאי פעם. "כדי לסגור את השערים צריך לנעול אותם מבפנים ומבחוץ, ולכן היינו צריכים שכמה חצויים יכנסו כדי לסגור את השערים, שערי המוות, ויצאו מהצד השני אחרי שינעלו גם שם." הוא הפסיק כאן, נותן לרון ולהרמיוני להסיק מסקנות לבד.

"אתם," לחשה הרמיוני. "שניכם חציתם את טרטרוס."

אנבת' הנהנה. פרסי השפיל מבט אל הצלחת הריקה שלו.

"זה - זה היה כל כך נורא?" שאל רון, מהוסס.

פיה של אנבת' התעוות, כאילו טעמה משהו מר. "בואו לא נדבר על זה עוד, טוב? זה לא הנושא המועדף עלינו."

"העיקר הוא שהם מתכננים להעלות מישהו מהתהום," אמר פרסי.

"להעלות?" שאלה הרמיוני.

אנבת' גילגלה את עיניה, כאילו שוכחת את מצב הרוח הנורא ששרר בחדר לפני דקה. "זה משהו שהמפלצות אוהבות לעשות. להקים את הטיטאנים מהתהום, להקים את הענקים מהתהום, להעיר את גאיה. תמיד זה לעורר מישהו נורא."

"הראשונים," אמר רון. הוא לקח את המחבת והתחיל לחלק את החביתה, שבמזל לא נשרפה, בצלחות. "יש לכם מושג מי אלה?"

אנבת' נענעה בראשה בחוסר אונים. פרסי משך בכתפיו.

"טוב, אני מניחה שנגלה," אמרה הרמיוני בניסיון להיות אופטימית. "מה ההמשך? מזלות ישתנו, פירות יקבעו את הגורל, ואחרי הרבה דחיות המלחמה של הטהורים והאפלים תגיע. אומר לכם משהו?"

רון נראה מיואש מחוסר הבנה, ופשוט התחיל לאכול. פרסי ואנבת' קימטו את מצחיהם.

"לא, אני חושב שלא," אמר פרסי. הוא הביט באנבת'. "מה איתך?"

היא עצמה עיניים בריכוז. "אני... אוף, אני לא יודעת. זה מצלצל מוכר, 'פירות יקבעו את הגורל'... אבל אני לא מצליחה להיזכר."

"טוב, לא נורא," אמרה הרמיוני בטון עליז. "נחזור לזה אחר כך. כרגע יש לנו משימה אחרת, שכחתם? צריך למצוא לכם קסם שיבלבל את המפלצות."

"אה, זה. נכון," אמרה אנבת'. היא חייכה חיוך קלוש בעודה פונה לחביתה השרופה-חלקית שלה. "אז מה תכננת לנו?"

"אז ככה," אמרה הרמיוני, חיוכה מתרחב.

"היכונו לבוא, בפעם הראשונה וכנראה האחרונה, לבית הספר המהולל - הוגוורטס לכישוף וקוסמות."

הפרק הקודם		הפרק הבא