הכל לגמרי נהדר?

לאחר ישיבת המדריכים, אלבוס ואני הלכנו לבדנו למועדון, בלי אמה- שמשום מה לא הגיעה לישיבה.
שאר מדריכי גריפינדור כבר היו במעונות, ואנחנו הגענו אחרונים לחדר המועדון כיוון שהתמהמהנו זמן מה בדיבורים עם ניק-כמעט-בלי-ראש.
כשהגענו לחדר המועדון הוא היה ריק לגמרי. כל התלמידים כבר היו במעונות.
הצליל היחידי שניתן היה לשמוע, הוא קול האש שאכלה את העצים באח הבוער.
"לילה טוב, אשלי." הוא אמר ופנה לכיוון גרם המדרגות שמוביל אל מעונות הבנים.
"אל'," קראתי אחריו. הוא הסתובב והביט בי.
"אל', תקשיב רגע." אמרתי.
"מה קרה?" הוא שאל וצימצם את עיניו.
"יש משהו... יש משהו שאני צריכה לשאול אותך." אמרתי בחשש.
הוא נעץ בי מבט תומה.
התיישבנו אחד מול השניה על ספה דמוית עור, בצבע אדום עם עיטורי זהב.
"דברי." הוא אמר.
"תקשיב, אני יודעת שבעקרון אנחנו לא כל כך קרובים. כלומר, אנחנו חברים טובים, אבל אני יודעת שיש דברים שאתה מספר לסקרופיו, או למייק, או לאמה, ואתה לא מספר אותם לי, למשל." אמרתי. הוא הינהן בהסכמה.
"אני אשאל אותך עכשיו משהו, אבל אתה מבטיח לי שזה יישאר בינינו." אמרתי ברצינות.
"רק בינינו. מבטיח." הוא שוב הינהן.
"אני יודעת שאמה ניסתה לשאול אותך את זה כבר כמה פעמים." אמרתי בזהירות, שוקלת כל מילה.
"אה... זה..." הוא גירד בעורפו.
"אתה... אתה יודע למה אני מתכוונת?" תליתי בו מבט שואל.
"אני חושב שכן." הוא אמר.
"אממ.. תראה, אל', אני יודעת שניסית שלא לדבר על זה עם אמה. אני לא יודעת למה, אבל-"
"כן." הוא אמר בשקט.
"מה כן?" שאלתי, מבולבלת.
"כן, אני כל הזמן ניסיתי להתחמק מהשיחה הזאת עם אמה." הוא הסביר. "את מבינה, אמה היא חברה טובה. אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני אוהב אותה או משהו כזה, כי האמת היא שאני די בעניין של מישהי אחרת."
"מה? לא הבנתי כלום, תסביר." התבלבלתי.
"כן, אני פשוט לא רוצה לפגוע באמה. היא חברה טובה שלי אחרי הכל, כיף לי איתה וחשוב לי הקשר בינינו. אני לא רוצה שכל זה ייהרס. זו הסיבה שכשהיא מתחילה לדבר איתי על רגשות וכל זה, אני מנסה להתחמק, כי אני לא רוצה להעליב אותה או משהו. את יודעת, לא נעים לי להגיד לה בפרצוף שאני דלוק על מישהי ולא עליה. אפילו עשיתי לה שיחה קצרה, את זוכרת שלא היינו בארוחת הצהרים? אז זה היה כי דיברתי איתה על הידידות הבריאה שיש בינינו, ועד כמה היא חשובה לי והכל."
זכרתי שאמה אמרה לנו שהיא לא הייתה בארוחה כי אלבוס דיבר איתה על הנושא הזה.
"אוקיי, כמה דברים." אמרתי, תוך כדי שניסיתי לעכל את כל מה שאלבוס שפך בפניי לפני רגע.
"דבר ראשון, נראה לי שכל הדברים קצת התבלבלו לך. אמה לא אוהבת אותך." יריתי.
"מה??" הוא אמר בתדהמה. "אבל סקרופיו-"
"גם לך הוא זיבל ת'מוח?" לא האמנתי.
"הוא אמר שזה נשמע שהיא דלוקה עליי, כי היא כל הזמן ניסתה לשאול אותי אם אני אוהב מישהי מהחבורה שלנו, או אם אהבתי מישהי מהחבורה שלנו- כל מיני שאלות כאלה. כשסיפרתי את זה לסקרופיו, זה מה שהוא חשב." הוא סידר לי את כל הפרטים בראש.
"טוב, כשאומרים את זה ככה, אפשר לחשוב שהיא מחבבת אותך. אבל תאמין לי, היא לא." אמרתי בהחלטיות.
"אז למה היא שאלה את כל השאלות האלה כל הזמן?" הוא ניסה להוכיח.
"בשביל מישהי אחרת." אמרתי במסתוריות.
הוא הביט בי כמה רגעים.
"בשביל מי?" שאל לבסוף.
"קודם תגיד לי מי הילדה שאתה דלוק עליה." קבעתי.
הוא חשב בשתיקה למשך כמה דקות, ואני הבטתי בו בציפייה שיחליט לספר.
"זאת קלואי." הוא אמר בקול שקט.
לא יכלתי להסתיר את החיוך הענקי שהתפרש על מחצית מפרצופי.
"מה?" הוא נדבק בחיוך שלי, וחיוך קטן עלה בין שפתיו.
"אלבוס-"
"מה?" חיוכו גדל. "את רוצה להגיד לי ש-"
"שקלואי דלוקה עלייך כבר מהקיץ?" חייכתי לעברו.
"את לא רצינית." הוא אחז בראשו. "הייתי בטוח שהיא אוהבת את סקרופיו!"
"אל תגיד לי שזה מה שסקרופיו אמר." נאנחתי.
הוא שתק.
"טוב, לא משנה. מחר אתה הולך לדבר איתה." קבעתי.
"עם מי?" הוא שאל. הבטתי בו. "עם קלואי? מה אני אגיד לה? נו, אני גרוע בדברים האלה."
"אין דבר כזה בן למשפחת פוטר שלא יכול להזמין בת לצאת." מחיתי.
"טוב, אני אדבר איתה. מקסימום היא תגיד לא." הוא נרגע.
"תגיד לא? הצחקת אותי."  

לאחר שאלבוס עלה למעונות הבנים, ואני עליתי למעונות הבנות, הבטתי בחברותיי הרדומות.
"אשלי?" רוז מלמלה תוך כדי שהביטה בי בעיניים פקוחות למחצה.
"חזרתי מישיבה המדריכים, תחזרי לישון." לחשתי כדי לא להעיר את קלואי ואמה.
"רק עכשיו? השעה רבע לאחת בלילה." גם היא לחשה.
"כן, זה בסדר, תחזרי לישון."
כשהייתי בטוחה שרוז נרדמה, נעלתי נעלי בית והלכתי לינשופייה.

המקום היה שומם, כרגיל.

אמא ואבא היקרים,
היום, כשהלכנו לבקר את האגריד, דמיינתי שראיתי אתכם בתחילת היער.
קצת מוזר, אני יודעת, אבל כנראה שהגעגועים גוברים עליי.
אתם יודעים, מחר הבחינות לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור. בעקרון אני כבר בקבוצה, אתם יודעים, אבל ג'יימס אומר שבגלל שמרכיבים את הקבוצה מחדש, גם השחקנים שכבר היו בה יצטרכו להיבחן.
דיברתי קצת עם רוז, היא אמורה להיבחן.
סקרופיו ומייק ייבחנו כמובן,
ואלבוס עם אותו תירוץ קבוע. 'אין לו זמן לזה'.
בכל אופן, אני מקווה שאני אצליח מחר, כי אני לא כל כך מרוכזת בזמן האחרון.
טוב, זה בגלל שאני לא ישנה בלילות.
אבל אני תמיד מרגישה שאין לי ברירה. אני חייבת לכתוב לכם.
פשוט חייבת.
אה, כמעט שחכתי את הדבר הכי חשוב שרציתי לספר לכם היום.
ג'יימס.
הוא ראה אותי בינשופייה.
רציתי לספר לו את האמת, כל כך רציתי.
רציתי לשתף אותו בכל מה שעובר עליי.
בפחדים שלי עליכם, בגעגועים, אפילו בכעס.
אבל פחדתי שהוא יכעס, שייפרד ממני, או גרוע מזה- שאאבד אותו לתמיד.
במקום לספר לו מה קורה איתי, המצאתי שקר נוסף.
והוא האמין.
אחרי שסיימנו לדבר על זה, הוא לקח אותי למגדל האסטרונומיה...
 

המשכתי לכתוב עוד שעות ארוכות, עד שלפתע הצצתי בשעוני וראיתי מה השעה.
שיט. זה ממש לא טוב.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר, ועוד לא חזרתי למעונות.
מיהרתי לעשות את הדרך חזרה לחדר המועדון, ובמהירות נכנסתי למיטה ונרדמתי.

מייק ואני חצינו את המדשאות והלכנו למגרש הקווידיץ', שם היו הבחינות לקבוצה.
במגרש היו ארבעה ספסלים, על אחד מהם ישבו סקרופיו ורוז.
"היי מייק, אשלי." סקרופיו אמר כשנעמדנו לידו וליד רוז.
"לא אכלת כלום בסוף?" רוז שאלה, כיוון שפספסתי את ארוחת הבוקר.
"הרגע קמתי." מלמלתי בעייפות.
"ניסינו להעיר אותך כל הבוקר," רוז אמר בעצבנות. "תגידי, לא ישנת בלילה?"
"לא נרדמתי." שיקרתי.
"אז גם לא ישנת, וגם לא אכלת ארוחת בוקר?" היא אמרה בזעזוע.
"מדויק." השבתי.
"ואת נבחנת עכשיו לקבוצת הקווידיץ, את יודעת."
"כן." פיהקתי.
ג'יימס נכנס למגרש בצעדים מהירים כשהוא נושא קופסה גדולה, ומניח אותה על הדשא.
"כבר חוזרת." זרקתי לעבר רוז, סקרופיו מייק, והלכתי אליו.
"היי קפטן," הנחתי את שתי ידיי על צווארו וחייכתי. ניסית להראות ערנית כמה שיותר.
"בוקר טוב יפיפייה נרדמת," הוא כרך את ידיו סביב מותניי. "שמעתי שלא התעוררת הבוקר."
"כן, מוזר." אמרתי, מנסה בכוח להשאיר איך עיניי פקוחות.
הוא הביט בי בחשדנות. "אני מקווה שאת מספיק ערנית. אני לא הולך לעשות לך שום פרוטקציות במבחן הזה."
"ואם אני אנשק אותך זה יעזור?" משכתי אותו בעורף לנשיקה ארוכה, מלאת תשוקה.  
"אולי." הוא גיחך כשהתנתקתי ממנו. "אבל במקרה שתהיה מישהי טובה יותר ממך, אני אכניס אותה לקבוצה ולא אותך."
"תאמין לי, אין שחקנית קווידיץ טובה יותר ממני בהוגוורטס." קרצתי.
"לא דיברתי על הקווידיץ', דיברתי על הנשיקות."
החטפתי לו.
"סתם, סתם, אני צוחק!" הוא אמר תוך כדי שתפס בשתי ידיי כדי שלא אוכל להרביץ לו.
הוא הציץ בשעונו. השעה הייתה כבר תשע וחצי.
"צריך להתחיל." הוא אמר בשעה שפרע את שיערו.
נעמדתי ליד רוז, מייק וסקרופיו, שבדיוק דיברו על קבוצת הקווידיץ של רייבנקלו.
ג'יימס ריכז את כל הנבחנים במעגל, והחל לדבר בקול רם.
"אלו שהיו בקבוצה, ואלו שלא היו- הם שווים מבחינתי." הוא אמר בסמכותיות. "אני אבחן אתכם על פי המשחק הספציפי הזה, לא משנה כמה טובים אתם בדרך כלל, כמה טובים אתם יכולים להיות, או אם אבא שלכם משחק באליפות העולם בקוודיץ. מי שיהיה טוב במשחק הזה, ייכנס לקבוצה. מי שלא יהיה טוב מספיק, יישאר בחוץ. תתנו את הכי טוב שאתם יכולים." ג'יימס אמר.
בחיי, אם ג'יימס לא היה חתיך כל כך, הייתי נרדמת.
ג'יימס הזכיר לכולם את חוקי המשחק, ואני הרגשתי איך עיניי נעצמות.
"אוקיי!" הוא אמר לפתע בקול רם, מה שגם לי להתעורר. "אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, בכל קבוצה מספר זהה של רודפים, מחפש אחד ושני חובטים- כמו במשחק קווידיץ' רגיל. כיוון שתפקיד השומר כבר תפוס, ואתם לא יכולים להיבחן אליו, הבאתי את השומרת של האפלפאף- מירנדה וולקר , ואת השומר של רייבנקלו- ג'סטין רייט, הם אמורים להגיע."
ג'יימס חילק אותנו לשתי קבוצות, והסביר עוד כמה דברים על התנאים להיות בקבוצה.
בדיוק כשסיים, ג'סטין ומירנדה הגיחו מקצה המגרש.
"מה קורה?" ג'סטין הניח יד על כתפו של ג'יימס והעביר את אצבעותיו בשיערו הבהיר. הוא חייך חיוך עקום והעביר על הנבחנים מבט ארוך. כשהגיע אלי, עינייו נעצרו עלי והוא בחן אותי. ניסיתי להתעלם ממנו, מה שהיה די קשה, בעיקר בגלל הסיבה שחיוכו התרחב. למזלי, מירנדה העבירה את תשומת הלב אליה.
"היי חבר'ה!" היא צווחה. מירנדה הייתה די יפה, היה לה שיער שחור ארוך, עיניים ירוקות ופנים חמודות.
"ג'סטין, אתה תהיה השומר של הקבוצה הראשונה, ומירנדה- את תשמרי בקבוצה השנייה."
ג'יימס הסביר עוד כמה דברים קצרים, והתחלנו במשחק.
"אשלי! רוז קראה מהצד השני של המגרש, והקאופל נזרק היישר לעברי.
פספסתי אותו, ואשטון מהקבוצה השנייה תפס את הקאופל במקומי.
הוא זרק לשער, ומירנדה הדפה את הקאופל לכיוון השני של המגרש.
"מה נסגר איתך?" רוז סיננה כשעברה לידי, והמשיכה לטוס על המטאטא לכיוון הקאופל, שהיה אצל מייק, בקבוצה השנייה.
למה אני עומדת פה כמו בול עץ?
טסתי לכיוון השני של המגרש, וכשמייק השליך את הקאופל אל עבר אחד השחקנים מהקבוצה שלו, תפסתי את הקאופל.
הבטתי לכיוון הספסלים שישבנו עליהם קודם, ותהיתי לאן ג'יימס נעלם.
"אשלי!" רוז צעקה כשרוברט חטף את הקאופל ודהר לכיוון מירנדה.
הינה הוא, ראיתי אותו יושב על הספסל הימיני. מוזר, הייתי בטוחה שהוא התיישב על הספסל השמאלי.
"תתעוררי!" רוז סימנה לי.
המשחק המשיך.
לא הכנסתי את הקאופל אל הסל אפילו לא פעם אחת.
לרוב החטאתי, פספסתי, התבלבלתי.
לאט לאט הרגשתי איך העייפות פשוט משתלטת עליי- משהו שלא קרה לי בחיים.
"אשלי?" דמותה של רוז הייתה מטושטשת, קולה היה מעומם ולא ברור.
"מה קרה לה?" שמעתי את קולו של מייק בצורה מעוותת.
ולפני שבכלל הבנתי מה קרה, צנחתי על הקרקע.

הפרק הקודם		הפרק הבא