סוד הקסם היהודי

בס"ד

כשאילון פקח עיניים הוא חשב שישן לילה שלם. הוא הביט בשעונו שהחזיר לו בהפתעה רבע לחצות. למרות זאת הרעש החזק שנשמע מחדר המועדון של בית רהב רק הלך וגבר. אילון המסוקרן ירד באיטיות מטה והציץ מהמדרגות לעבר חדר המועדון.

חדר המועדון האפלולי נראה שוקק חיים. הוא ראה את התלמידים הבוגרים יותר רוקדים בפראות, מוחאים כפיים, מריעים ומעשנים משהו שנראה כמו צינור דקיק ומסתלסל.

"אחי, תן לי סיגרמה," אילון שמע את סתיו מבקש מתלמיד אחר שנראה עברייני משהו. התלמיד האחר הושיט לו את הצינוק הדקיק המסולסל שכנראה נקרא סיגרמה (לא, קוראים יקרים, הפעם זו לא טעות הקלדה). סתיו עישן את זה ופלט עשן צבעוני והחל לצחוק.

לא חלף הרבה זמן וחבורת הערסים שהייתה למטה בחדר המועדון החלה לשיר בקולי קולות: "היא מזמינה בירצפת לנו ורק מתלוננת על החוווום, איזה חום, בוא נכשף קצת שלג... עפים על מטאטא אל הדירה בדרך השלווום... הגמדון כבר ישלם את החשבון..." שיר שנשמע מוכר משהו.

"שקט!" נשמע קולה של רומי. אילון הביט לעבר גרם המדרגות למולו שמוביל למגורי הבנות וראה את רומי יורדת משם, לבושה פיג'מה ועצבנית.

"הופה, רומי, מדריכה, אה?" אמר התלמיד שנתן לסתיו סיגרמה.

"עזוב אותה, זוהר," סתיו צחק והתקרב לרומי.

"באת לחגוג איתנו?" הוא שאל בחיוך.

רומי שלפה שרביט. "אציו סיגרמות!" היא צעקה ועפו לעברה סיגרמות מכל מיני מקומות מוזרים יותר ופחות.

"השארתם פה ריח נורא!" היא התעצבנה.

"בואי, רומי, תחגגי איתנו," אמר התלמיד ששמו כנראה היה זוהר.

"לכו לישון. סתיו, אתה המדריך הבוגר!" רומי זעפה עליו.

"אבל זו השנה האחרונה! אף פעם לא רצית להיות במסיבה של שמיניסטים?" סתיו התלונן, וחבריו החלו לשיר מאחוריו: "אין איך לכשף אותה, היא רק רוצה לרקוד... בוגארט לא מפחיד אותה, היא רק רוצה לרקוד..."

"די!" צעקה רומי, "לכו לישון! מחכה לכם וגם לי שנה קשה ואני לא רוצה להרוס אותה עם הלילה הלבן שלכם שיעיר אותי כל הזמן!"

סתיו התקרב אליה בחיוך. "עד שיש לנו הזדמנות לעשות מסיבה, תזרמי רומי..."

ואז סתיו סב על צירו והצביע על אילון המבוהל. "אפילו הקטן מהשנה הראשונה רוצה לחגוג איתנו! אז את לא?!"

אילון מלמל משהו לא ברור ורץ משם, חיוור ומתנשף, ישר לתוך מיטתו. עומר ישן שנת ישרים ולא הבחין בדבר, אבל מחדר המועדון נשמעו קולות צחוק רמים.

"עזבי אותו, הוא קצת מסובב," סתיו המשיך, "אבל את יכולה לחגוג איתנו, מה כבר יכול לקרות? את מי ימנו להיות מדריך מהשכבה שלך?"

אילון המבועת לא שמע תשובה. הוא רק שמע מוזיקה שהולכת ומתחזקת. הוא הציץ לחלקיק שנייה לעבר חדר המועדון וראה למרבה הבעתה את רומי חוגגת איתם ושותה משקה מסתורי. אמנם היא לא הייתה לחלוטין מרוצה אך היא הסכימה להשתתף איתם במה-שזה-לא-היה.

"בית של ערסים..." רטן אילון ונשכב במיטתו. מיד חזרו המחשבות הקטנות על הבתים ועל פתק המיון להטריד את מנוחתו, בנוסף על הרעש מלמטה.

בפעם האחרונה שאילון הסתכל בשעונו השעה הייתה 5 לפנות בוקר, אבל איכשהו השעה קפצה פתאום לשבע. אילון לא היה בטוח אם נרדם או לא, אבל את הכרית שנזרקה על ראשו הוא זכר היטב.

"בוקר! אילון! קום!" עומר צעק והטיח בראשו של אילון כרית שוב ושוב ושוב. זה קצת צרם לאילון שעומר כינה אותו אילון במלעיל ולא אילון במלרע כפי שהיה רגיל כל חייו, אבל ניחא. עומר לפחות היה נחמד, בניגוד לתלמידים הבוגרים יותר בבית רהב. אילון תהה מה עובר על חבריו לבית פרס והאם עבר עליהם לילה טוב.

הם התלבשו וירדו לאולם הגדול, שם הם פגשו את רננה ודפנה ואת הנערה הנוספת שמסתבר ששמה הוא בלהה. מלבדם היו שם כמה מהשנה השלישית, הרבה מאוד מהשנה השנייה ורגב מהשנה החמישית.

"מה קרה, רגב? למה אתה כאן לבד?" שאל אותו תלמיד כיתה ח' עם עיניים כחולות בורקות.

"אה, רון, הלכתי לישון אתמול. לא הייתי במסיבה," הוא ענה, "השנה יש לי בגרויות ואני רוצה להשקיע."

רון צחקק יחד עם כמה מחבריו.

"למה יש הרבה בכיתה ח' אבל בקושי יש מהשכבה שלנו?" שאל עומר את השאלה שבדיוק צצה לאילון בראש.

"אני לא יודע," רגב ענה, "אני גם לא חושב שזה תלוי במשהו. זה נראה לי אקראי או משתנה בהתאם לקוסמים שעולים לכיתה ז' בכל שנה."

"היי, תראו!" עומר הצביע על השולחן של בית פרס. מעליו ריחף מה שנראה כמו אדים דקים ולבנים ומתוכם צנחו תלמידים ישר לתוך הכיסאות.

"אה, בית פרס," רגב רטן, "חדר המועדון שלהם נמצא בשמיים. אני לא יודע איך הם מגיעים אליו אבל הם יורדים ממנו בצורה הזאת."

אילון הביט בהם, אכול קנאה. "אני הייתי צריך להיות שם," חשב ברוגז כשראה את אריאל, קון ומוחמד צונחים מטה יחד עם עוד ילד שאילון לא הכיר.

לאחר שסיימו לאכול ראש הבית שלהם, שרית גורביץ', עברה ביניהם וחילקה להם מערכת שעות. "ברוכים הבאים," היא אמרה בחיוך קטן לעבר אילון, עומר, דפנה, רננה ובלהה כשעברה לידם. היה לה קול קצת צרוד עם ר' לשונית.

"תראה, יש לנו עכשיו שיעור שינוי צורה עם בית פרס, בוא נלך," עומר אמר ושניהם הלכו משם בתקווה שלא ילכו לאיבוד בדרך, מה שהיה משימה לא קשה בכלל. הרי היו מאות גרמי מדרגות בעפלים: מדרגות רחבות-גולשות, מדרגות צרות-מתנדנדות, מדרגות שהובילו לנקודת ההתחלה או שהובילו למקום אחר במוצאי שבת, ואילון שמע אפילו שני תלמידים מדברים על מישהו שעלה במדרגות ולא סיים לעלות עליהם עד עצם היום הזה! חוץ מזה היו גם דלתות שנפתחות רק אם מבקשים בנימוס ולחילופין דלתות שנפתחו רק אם קיללו אותן (לא קללות כמו אבדה-קדברה אלא מילים גסות למיניהן), והיו דלתות שבכלל לא היו דלתות אלא רק קירות שהעמידו פנים. והיה קשה מאוד לזכור איפה הכל נמצא כי נדמה היה שהכל זז כל הזמן. האנשים בתמונות היו מבקרים זה את זה  או שסתם זוג עיניים מסתורי ומנותק מכל גוף היה מרחף באוויר וצופה בך. מבין מאות זוגות העיניים שנראו שונות לחלוטין אחת מהשנייה, היה זוג אחד שאילון חיבב במיוחד. היו אלה עיניים רגילות, לא גדולות או קטנות מדי, לא מקרינות הבעת פנים כלשהי וגם הצבע שלהן היה סתם חום משעמם, אבל הן נראו עיניים טובות. כשאילון שאל פעם את רגב מאיפה הגיעו כל זוגות העיניים האלה רגב ענה שהן עיניים שהשאירו אחריהם כל בוגרי בית הספר שנפלו חלל במלחמות ישראל ורוצים להישאר ולשמור על קשר עם העולם האמיתי. זו גם הסיבה שהתקרה באולם הכניסה מראה עדכוני חדשות שוטפים.

אילון ועומר הגיעו לכיתה שלהם שמחוצה לה כבר נעמדו תלמידים מבית פרס שהמתינו למורה לשינוי צורה. היו שם בערך כ10 מהם.

"וואו, כמה תלמידים יש בבית פרס?" עומר שאל בפליאה.

"אנחנו בסביבות ה30," ענתה לו ילדה עם שיער שטני, "ואתם?"

"אנחנו?.." עומר החל לגמגם.

"חמישה," אילון אמר בשקט.

"אה, באמת?" הילד אמרה באכזבה וסובבה את ראשה, מקשקשת עם ילד אחר מבית פרס.

לאחר זמן מה הגיעו מוחמד, קרן ואריאל מלווים בילד הרביעי שאילון לא הכיר, ילד עם תלתלים חומים.

"היי! התגעגעתי אלכם!" צהל אילון.

"גם אנחנו," קרן אמרה, "איך שובצת בבית רהב? איך עשו לך את זה?"

"את מוזמנת לשאול את פתק המיון..." אילון ענה באיבה.

"כן, הוא נורא.." מוחמד הסכים איתו.

"רגע, אבל איך מגיעים לחדר המועדון שלכם?" אילון שאל.

"אה," מוחמד גירד בראשו, "תראה... זה קצת סודי..."

"לא נורא," אילון ענה, "אני לא בבית פרס, אני לא חייב לדעת, נכון? הנה, המורה הגיע," והוא פינה את הדרך לניר אליהו שהגיע לשם בריצה, מחזיק מזוודת ג'יימס בונד מלאה דפים.

"מתנצל על האיחור, רבותיי וגבירותיי," הוא אמר, מתנשף, שלף את שרביטו ובעזרת לחש "אלוהומורה" פתח את הדלת.

התלמידים נכנסו לכיתה שנראתה די רגילה. הייה בה לוח מחיק ומגוון שולחנות לשניים.

"אה.. אריאל," אילון פנה לאריאל.

"מה?" ענה לו אריאל.

"מה?" ענה גם הילד המתולתל.

"לא אתה," אילון ענה למתולתל, "אולי תרצה לשבת איתי?" הוא פנה לאריאל איינשטיין.

"אה, סליחה," אריאל ענה, "אבל אני כבר יושב עם אריאל שחר," והצביע על הילד המתולתל. "איזה אדיר שיש לנו אותו שם? אף פעם לא הייתי עם עוד אריאל! והוא בן מוגלגים, אז הוא צריך קצת עזרה..."

"אבל- אבל-" אילון התכוון לומר שגם הוא בן מוגלגים אבל הוא התגמגם.

"אתה יכול לשבת איתי אם בא לך," מוחמד אמר לו.

"הו, תודה," אילון אמר בחיוך והם נכנסו לכיתה בצעד בוטח והתיישבו בשורה השנייה בטור השני.

"שבו כולם," ניר אמר בהיסח הדעת כשהניח את מזוודתו על שולחנו וחיטט בה. לאחר שכולם התמקמו ניר הביט בהם.

"ברוכים הבאים לשיעור שינוי צורה. שמי ניר אליהו, אני ראש בית חילא וסגן המנהלת למי שלא מכיר," הוא אמר בחיוך ולפתע החל לצחוק. התלמידים בהו בו בהלם.

"אף פעם לא ראיתי מורה כזה.." אילון לחש למוחמד שהשיב לו הנהון.

"סליחה," נרגע ניר, "אני פשוט יודע שמה שארתי עכשיו זה לא נכון. כולם מכירים אותי, בני קוסמים ובני מוגלגים. בכל מקרה, אני המורה שלכם לשינוי צורה ואם תתחילו להתמיד ולהשקיע כבר מהשיעור הראשון בשנה הראשונה, בסוף תגיעו לרמה כזאת," הוא הקיש באצבעותיו ונהפך בקול נפץ לינשוף פראי וחום שנפנף בכנפיו ללא הרף.

"היי, ראיתי את זה כבר פעם," אילון אמר.

בקול נפץ נוסף הינשיוף נעלם ובמקומו הופיע שוב המורה ניר.

"אנחנו כמובן נתחיל מהבסיס," המורה אמר, "הוציאו בבקשה את הספר של מאיר חלפון. הוא היה המורה שלי לשינוי צורה וזו גאווה גדולה ללמד מהספר שלו. זה נקרא 'מדריך שינויי-צורה למתחילים' כמדומני. קדימה, יהיה כיף!" הוא צהל וחילק לתלמידים מחטים שהיו אמורים להיהפך לגפרורים בעזרת לחש פשוט. אילון הצליח בניסיון החמישי וכמוהו גם מוחמד. הוא ראה את אריאל שחר מתלהב שהצליח בניסיון הראשון ואת אריאל איינשטיין שהחל להזיע לקראת הניסיון הכושל השמיני שלו. לבסוף גם הוא הצליח. קרן ישבה ליד הילדה עם השיער השטני שדיברה קודם איתו ועם עומר--
עומר! אילון שכח ממנו לחלוטין. אילון ראה את עומר יושב לו בשולחן האחרון, לבד, מנסה להפוך את המחט  לגפרור שוב ושוב ללא הצלחה. אילון הרגיש דקירה בליבו.

"הכל בסדר?" מוחמד שאל את אילון, "אני רואה שהצלחת כמוני. זה לא משנה מי בן מוגלגים ומי בן קוסמים, בסופו של דבר כולנו--"

"כן, אני בסדר, תודה," אילון ענה למוחמד, "אבל זה בקשר למי שאיתי בבית, הוא--"

"מי כבר סיים?" המורה שאל וידיים רבות הונפו.

"נהדר!" הוא צהל, "אז עכשיו תנסו להפוך את הגפרור בחזרה למחט!"

אילון הצליח בניסיון השלישי ומוחמד ברביעי. קרן והילדה עם השיער השטני הצליחו כבר בניסיון הראשון. המחט של עומר נעשתה חומה במקצת. ניר ניגש אליו בהתלהבות.

"שם ובית?" ניר שאל בחביבות.

"עומר לוי, בית רהב," עומר ענה בחוסר סבלנות. ניר לקח את המחט והציג אותה לכל הכיתה.

"תראו!" הוא אמר בחיוך ענק, "זהו מצב ביניים! מי מכם שילמד את החומר בצורה מעמיקה יגלה שיש לנו כאן תרכובת כימית שחלקה עץ וחלקה מתכת! מדהים, לא? עשית את זה בכוונה?"

"א...לא.." עומר גמגם תשובה.

"לא נורא, קבל חמש נקודות לבית שלך עליי!" ניר אמר ולפתע חמש קרני אור כחולות-סגולות יצאו מניר ועברו לעומר המבוהל לא פחות משאר תלמידי הכיתה המשתוממים.

"אה, לא ראיתם אף פעם איך זה נראה כשמוסיפים או מורידים נקודות לבית," ניר גיחך, "אני צריך מתנדב אמיץ."

ידיים רבות הורמו, ביניהן גם ידושל מוחמד. אילון לא הרים את ידו.

"גש אליי יקירי," ניר הצביע על מוחמד, "שם ובית?"

מוחמד החל לענות אך ניר מיד אמר: "אה, אתה ההוא שטעינו בשם המשפחה שלו! מוחמד עודה מבית פרס! מצוין! קבל 2 נקודות לבית שלך עליי!" ושתי נקודות בצבע תכלת שמיים יצאו מניר ונכנסו למוחמד.

"כך זה נראה כשהבית שלך מקבל נקודות, הנקודות ממש 'עוברות' אליך ממי שנתן אותן והן בצבע הבית שלך. ואם לצורך העניין אני רוצה להוריד נקודות..."

ניר שוב פנה למוחמד. "מוחמד נערי," הוא אמר, "אני מוריד שתי נקודות מבית פרס, בצער רב כמובן ורק לצורך ההדגמה."

2 קרני אור בצבע תכלת שמיים יצאו מתוך מוחמד ועברו ישר לתוך ניר.

"יודע מה," ניר אמר, "לאות תודה על זה שהתנדבת קבל את שתי הנקודות אלה בחזרה בתוספת עוד נקודה, עליי," ו3 קרני אור עברו מניר למוחמד.

"יפה," ניר אמר, "שיעורי בית: עמודים שמונה עד תשע בספר. תיהנו, עכשיו יש לכל כיתה שיעור עם ראש הבית שלה בחדר המועדון שלכם."

"אילון, אני חייב ללכת," מוחמד אמר.

"אנחנו יכולים לצאת יחד מהכיתה, לא?" אילון שאל.

מוחמד הניד בראשו וריחף מעלה לתוך אדים דקיקים שהצטברו אט אט בתקרה, יחד עם שאר תלמידי בית פרס.

אילון יצא מהכיתה, מחפש אחר שאר התלמידים לבית רהב. הוא ראה את בלהה צועדת במרץ בהמשך הדרך ואת דפנה ורננה הולכות לאט ומדברות. אילון הלך לצידן לאט.

"הוא כזה מורה מוזר," רננה אמרה.

"אבל הוא מיוחד, בכל זאת," דפנה ענתה.

לפתע דלת הכיתה השמיעה רעש טריקה ועומר יצא משם.

"היי, לוי", רננה פנתה אליו, "איך השגת לנו נקודות כל כך מהר?"

"עזבו אותי," עומר אמר והלך משם מהר.

"רגע, עומר, חכה!" אילון החל לרוץ אחריו.

"אוי, גם המוזר הזה פה," רננה אמרה.

"לא, אני בסדר, טוב לי לבד," עומר רץ משם.

"נראה לי שהעלבת אותו.." רננה ענתה לו ודפנה המשתוממת מירפקה אותה. אילון רץ אחרי עומר.

הפרק הקודם		הפרק הבא