שנה ראשונה בהוגוורטס

אני יושבת על מדרגות הביניין שלי, דמעות זולגות מעיניי ומערפלות את כל ראייתי. מבטי מופנה כלפי מטה.

אני נזכרת בהבזקים של מה שקרה לי, של מה שהוא אמר לי.

אני מבינה אך גם לא מבינה.

אני חלוקה בדעותיי.

הכיצד אני יכולה להיות מכשפה אם הקסם אינו אמיתי?

דמעה זולגת נופלת על פניי.

אני יודעת שהאיש ההוא, בצד השני של המדרכה הסתכל עליי במבט של כאילו אני משוגעת.

אני גם יודעת שעכשיו הוא הולך, מבלי להתעניין, מבלי לשאול דבר..

ואולי זה באמת נכון, אולי אני באמת משוגעת..

אני מזכרת ביום ההוא, כשהייתי בת חמש. ביום ההוא שאמרו לי שקסם לא באמת קיים, גם שפיות לא קיימות.

אני גם זוכרת שנשברתי, ביום ההוא.

אפילו אמי אומרת שזה היה באמת סיפור..

כל מי שהכיר אותי אז, יכל לדעת שאני חכמה יחסית לגילי..

הייתי ילדה קטנה שדיברה בשפה גבוהה יותר ממורים ללשון והייתה מודעת לעולם.

והייתה מודעת גם לרוע שיש בו.

ולכן נשברתי, אז.

כי אני מניחה שרציתי להאמין שיש קסם בעולם מריר כשלנו.

בעולם אכזר שכזה.

כי רציתי להאמין שיש יותר ממה שאנחנו רואים.

שזה לא הכל.

אז האמנתי בפיות. ובעיקר בקסם, עד אז...

והתרסקתי.

ועכשיו- הגילויי ההוא שהקסם אכן קיים-

החזיר אותי אחורה, אל הזמנים הללו.

בעיקר אל היום בו נשברתי.

כי זה לא יכול להיות- הקסם הוא לא אמיתי!

לא משנה כמה אני רוצה להאמין בכך נואשות.

ככל שאני ממשיכה לחשוב על כך, דמעות נוספות יורדות להן מעיניי.

אני רואה שדמעה אחת החליק מפניי והרטיבה את פני המדרכה.

לא... זה לא יכול להיות..

אני לא מכשפה!

הוגוורטס לא אמיתי!

כל מה שקרה מוכרח להיות רק אשליה!

ה.. אני יודעת.... ש.. ה.. קסם.... ל..לא קיים...

הוא... לא קיים...

אני עוצמת את עיניי בחוזקה.

אני נושמת עמוק ומכריחה את עצמי לישר מבט.

אני קולטת משהו למעלה במבטי.

אני מסתכלת אל אותו הכיוון.

מכתב נופל אל כיווני מן השמיים.

אני תופסת את המכתב מהאוויר ולוקחת אותו בשתי ידיי.

המעטפה היא מעטפה רגילה, הנייר ממנו הייתה עשוייה היה חדש לבן ונקי.

המעטפה הייתה פתוחה.

בתוכה היה דף אשר מקופל לארבע.

אני מוציאה את הדף, מסתכלת לצדדים וקוראת.

את בסדר?

היה רשום שם. חשבתי שזה הכל, אז התחלתי להזיז את המכתב לצד ולפתע הופיע משהו כתוב נוסף:

בכדי לענות תשתמשי בעט הנוצה אשר במעטפה, בסדר?

אני מבולבלת, מביטה אל עבר המעטפה שיכלתי להישבע שלא היה בה משהו נוסף מלבד הדף.

אני לוקחת את המעטפה במהירות האפשרית אל ידי ופותחת אותה בשנית, במהירות גם כן.

ואכן- עט נוצה שהה בתוכה.

אני מחזיקה כעת את עט הנוצה בידי הימנית, כשהמכתב מונח על רגליי המשמשות כעת לשולחני.

ומתחילה לכתוב.

הפרק הקודם