מתוסבכת

דראקו מלווה אותי אל מקום כלשהו אשר היה נקרא "הקלחת הרותחת".

נכנסו מן החצר האחורה של הפאב.

התיישבנו על יד הבר, אני מבולבלת במקצת, לא מבינה מה אנחנו עושים כאן.

לא הרגשתי יותר מידיי בנוח- אני לא הולכת אל מקומות כאלו בדרך כלל..

החלטתי לומר משהו כאשר דראקו הזמין לעצמו בירצפת.

"בירצפת..?" שאלתי בהרמת גבה.

"זה... , הוא ענה , אפשר לומר, אני מניח- שזאת המקבילה לבירה בעולם המוגלגים."

הוא חייך חיוך עקום קטן ומתוק.

קלטתי לרגע שגם אני מחייכת חיוך קטן.

לא חיוך שאפשר לומר שאני משתמשת בו בדרך כלל..

כשאנ קולטת את זה אני מייד משנה את הבעת פניי.

אני רואה שהוא קלט את זה והוא צחקק.

הוא העביר יד בשיערו.

עיניי עוקבות אחרי תנועת ידו העוברת בשיערו המושלם.

הוא מוריד את ידו ואני שמה לב שמבטי משתהה על שפתיו.

הוא מסתכל עליי במבט משועשע, הפעם היה תורו להרים גבה.

לחיי מאדימות, הסומק הוורדרד מתפשט במהירות בלחיי.

אני משפילה את מבטי ונושכת את שפתי התחתונה במהירות.

כשאני מרימה את ראשי, אני רואה שהוא עדיין סוקר אותי במבטו.

איכשהו מבטו הרגיש אינטימי כל כך.. כן, מוזר לי לחשוב את זה-

מכיוון שמבט הוא רק מבט, אך זאת בכל זאת הייתה ההרגשה.

הרגשתי חשופה לידו, זה הרגיש כאילו הוא יכול לראות את כולי.

ולא, אני לא מתכוונת רק לגופי, אני מתכוונת גם למחשבותיי.

זה הרגיש כאילו הוא פשוט יכל לראות את כולי במבט אחד.

מצד אחד לא רציתי שהוא יפסיק להסתכל עליי אך מצד שני התעטפתי בג'קט שלי, בתקווה שיסתיר אותי.

קלטתי שאני בוהה בו כמו מטומטמת.

למה לעזאזל אני בוהה בו כל כך הרבה?!

אני חייבת להגיד משהו עכשיו, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני תמהונית או משהו..

רגע אחד- פאק! ממתי אכפת לי כל כך מה מישהו חושב עליי?!?!

אני מזועזעת מעצמי, לא רוצה לחשוב על הסיבה.

אני גם ככה תמיד נפגעת בסוף.

לא- פשוט.. אל..! תחשבי..! על זה..!!!

אני עוצמת את עיניי לרגע בחוזקה, נושכת את שפתי פעם נוספת ובחוזקה.

טעם הדם מתפשט במהירות רבה מפי- בטעות פתחתי את החתך הנוצר מההרגל המגונה הזה שיש לי בעיקר בזמן האחרון.

אני נאנחת- עוד משהו שקורה הרבה בזמן האחרון.

אני מרגישה כזאת צפוייה..

או לפחות כמו מישהי שתמיד חוזרת על עצמה- בעיקר בחלק של ההרגלים המגונים הללו- ממש כמו תקליט שבור.

ולפתע אני נזכרת ונתקפת בבלבול-

"רגע- דראקו- מה אנחנו עושים כאן?"

היה ניתן לראות בבלבולי בבירור רב על פי הבעת פניי.

"מחכים לפרופסור מקגונגל." הוא אמר.

הנהנתי בראשי, כאילו אני מבינה, למרות שמיליון שאלות התרוצצו בראשי.

נתחיל מהעובדה הפשוטה שאני לא יודעת מי זו פרופסור מקגונגל. טוב, מלבד העובדה שהיא בוודאי פרופסור.. או הוא? אפילו את זה אני לא יודעת...

אני מעדיפה לא לשאול כדי לא להיראות טיפשה יותר.

דראקו נראה כאילו נזכר במשהו לפתע ושאל: "רוצה שלוק?"

אני נענית בחיוב, למה לא? אני שואלת את עצמי.

אני טועמת שלוק קטן. הטעם נחמד אך אני יודעת מייד שזה לא בדיוק הקטע שלי, כל המשקאות מהסוג הזה.

הטעם הזכיר באופן מחשיד באמת בירה אך מצד שני גם לא.

אני לא יודעת הכיצד לתאר את הטעם..

דראקו הסתכל עליי וחיוך קטן, ידידותי וחמים על פניו.

הוא שאל בשנית : "רוצה להזמין משהו בעצמך?" אני שוקלת את זה בראשי-

לא יזיק לי האמת עכשיו איזה ספל קפה הפוך או משהו..

כן, אני מעדיפה משקאות כאלו.

"רק אם יש להם קפה הפוך" אני אומרת בחיוך.

מבטו היה מבולבל. הוא הרים אליי מבט שואל וכן שאל: "קפה הפוך..?"

"אה.. כן , זה... , אני שוקלת את מילותיי בראשי , משקה מוגלגי כלשהו. רגע- מוגלגי? ככה אומרים את זה?"

אני לא מבינה למה צירפתי את החלק האחרון של מה שאמרתי, בטח עכשיו הוא כבר חושב שאני סתומה.

במקום זה הוא רק הנהן בחיוב.

"אה זה.. כן, אי חושב אולי יש פה- עולם הקוסמים מושפע יותר ויותר מהעולם המוגלגי."

אמר בהבעה נחמדה, אך בקולו היה נשמע לגלוג קל כשהזכיר מוגלגים.

שיהיה.. אני מתעלמת.

"אז אתה רוצה לומר לי שמעולם לא טעמת קפה הפוך?" אני שואלת עם חיוך מתגרה והבעה נדהמת מוגזמת ומזוייפת על פניי.

"נואפ.." הוא אמר, מנענע בראשו לשלילה ומשפיל טיפה את ראשו, מחזיר לי גם באותו החיוך.

"שוקו חם לפחות שתית, נכון?" אני שואלת, עדיין עם החיוף המתגרה שכעת אף טיפה התרחב על פניי.

הוא פתח את פיו בשביל לענות, על פניו הבעה מתחמקת ומוזרה.

לא נתתי לו להמשיך לענות בכלל, ישר הבנתי:

"אז אתה רוצה לומר לי שבחיים לא טעמת שוקו חם?!" הוא מנענע את ראשו לשלילה בשנית ואני שמה לב שאני טיפה צעקתי..

שיהיה.. את המשפט הבא צעקתי אף יותר, כל האנשים ב'קלחת' הסתכלו עליי במבט מוזר. כמעט התפקעתי מצחוק, בעיקר לאחר שראיתי כיצד כולם שם הביטו בי:

"או מאי גאש.. דראקו מאלפויי- בחיים לא הייתי מתארת לעצמי- אין לך ילדות..!"

הוא פתח את פיו בכדי להתנגד אך במקום זה בהה בי מתאפק שלא לצחוק.

נראתי מגוחך- כפי שתמיד קורה לי כשאני צוחקת יותר מדיי בלי סיבה.

שיערי היה פרוע במעט, על פניי הבעה מעט מטורפת וילדותית ולחיי סמוקות ואדומות.

צחוקי גם הוא היה מגוחך- נחנקתי מידיי פעם מחוסר אוויר.

כן, תקראו לי מוזרה- לא אכפת לי. אך כאני צוחקת יותר מידיי אני.... טוב.. שוכחת לנשום.

וכן- מה שאמרתי לא היה עד כדי כך מצחיק- או אפילו מצחיק בכלל.

אלו היו הבעות הפנים של האנשים הללו, שהביטו בי לאחר מה שאמרתי.

וכעת הם מביטים בי בפרצופים משונים יותר, כאילו אני משוגעת.

והם בוהים בי ובוהים..

ואולי אני באמת משוגעת, מי יודע?

אחרי הכל זה נשמע לי נורמאלי לאחר מה שקרה.

ולרגע הכל מציף אותי עוד הפעם, מגכחת כשהדמעות מצטברות בעיניי.

חושבת שזה טיפשי שזה תוקף אותי ככה כל הזמן- אם מסתכלים על זה מהצד זה בוודאי ישמע כמו..

כתיבה גרועה ושהכותבת חוזרת על משהו שכבר כולם מיצו ממזמן יותר ויותר פעמים.

הדמעות זולגות מעיניי וכעת אני חצי בוכה- חצי צוחקת.

כן, אני מניחה שאני מראת באמת מטורפת עכשיו.

אבל לא אכפת לי.

אני חושבת על הילדות שלי- אז הכל היה הרבה יותר פשוט.

אני לא אומרת שהייתה לי ילדות טובה מכל המובנים אך אם אני מסתכלת על העבר יש חלקים שהיא הייתה דיי טובה..

כן, אז לא היו לי חברים וכל הזמן צחקו עליי מסיבות שלא הבנתי.

וכן, אולי מבוגרים אהבו לדבר איתי כי היה משעשע אותם לדבר עם ילדה קטנה בעלת שפה רהוטה כל כך וללא טיפת סלנג (לא דיברתי אז סלנג בכלל- התחלתי לדבר בצורה יותר עדכנית בסביבות גיל 11 )

לפעמים אף יותר ממורים ללשון

שבאמת יש לה דעה בנוגע אל דברים.

ובכללי, למרות שלא היה מושלם הכל היה פשוט יותר. היו לי דאגות יותר פשוטות, חיים יותר פשוטים..

לא גרמתי לשום נזק..

לא הרגתי אנשים....

האמנתי אז בקסם בצור תמימה.

והייתי מוקפת בטבע..

כן, כזאת הייתה ילדותי- מלאת טבע.

דבר שחסר לי היום.

אני מתגעגעת בעיקר לחורשה הקטנה ההיא שהייתה על יד בייתי הישן, נהגתי להעמיד פנים שהיא יער עבות ולחפש שם פיות, בגיל צעיר- משו.

לאחר שהתבגרתי עדיין נהגתי לטייל שם, אך כבר לא, כמובן, להעביר את זמני שם בחיפוש פיות.

זה היה המקום הפרטי שלי- שעדיין העמדתי פנים שהיה יער עבות בכל פעם אשר הייתי הולכת לשם, כשהייתי צריכה לחשוב.

אני מתגעגעת לילדות..

ולפשטות שהייתה אז.

כן, בעקר לפשטות. לפשטות ולעובדה שאז לא הייתי רוצחת.

אני פשוט לא יכולה יותר- בעיקר לזה אני מתגעגעת..

אבל... מה שהיה זה מה שהיה ואין כל דרך להחזיר את העבר..

ומה שאבד- אבד לתמיד, ללא כל דרך להשיבו.

אני כל כך נסערת שאני לא שמה לב שדאקו שאל אותי אם אני בסדר.

הוא ניגש אליי, כמה דקות לאחר שראה שאני לא עונה וחיבק אותי. מנסה להרגיע אותי.

שאר האנשים בפאב מסתכלים עלינו כאילו היינו מסך טלוויזיה- משתוקקים לדעת מה יהיה ההמשך עם 'זוג המוזרים הללו' כפי ששמעתי חלק מהם לוחשים.

"ממש מופע מרהיב אנחנו, אה?" שואלת, מרימה טיפה את ראשי אל כיוונו, מחייכת חיוך מאולץ.

הוא נראה מודאג. "מה קרה?" הוא שאל.

אני משפילה את מבטי בחזרה ואומרת : "לא, פשוט... סתם נזכרתי בילדות , צל חיוך קטן נראה על פניי אשר עדיין היו מושפלות , הכל היה פשוט יותר אתה יודע?"

אני מכריחה את עצמי להרים ראש, מחכה לראות את תגובתו.

אני מנגבת את דמעותיי בשרוול.

"אני יודע" הוא אמר בחיוך תומך ומבין.

"אז.. , אני אומרת בשנית, הפעם פחות בוכייה , באמת לא טעמת שוקו אף פעם?"

"לא" הוא אמר, חיוכו החמים עדיין מוצב על פניו.

אני מחליטה להזמין שני ספלי שוקו חם- כי מסתבר שכן יש להם בתפריט- עם הרבה קצף מעל וקצת קינמון.

"קינמון? , דראקו שאל לאחר שהזמנתי, זה נשמע כמו משהו שהשתמשנו בו בשיעור שיקויים!" אמר בהבעת גועל על פניו.

"ואיי פעם טעמת קינמון?" אני שואלת כתגובה בהרמת גבה.

אלוהים! מה יש לי עם רמות גבה היום?!

אני משוכנעת שמישהו צוחק עליי עכשיו מלמעלה- רציני שכל זה נשמע כמו כתיבה גרועה..

הוא לא הספיק לענות, המלצר בדיוק חזר עם ההזמנה שלנו.

הוא הניח את הספלים ממש קרוב אחד לשני אז תקרבנו אל הספלים (כן, התקרבנו אל הספלים במקום לקרב אותם אלינו - #כתיבה_גרועה_! , אני חושבת לעצמי)

וישבנו קרוב יותר ממקודם-

רגלינו וידינו מתחככות אחד בשני.

לבי פועם מהרר יותר מהקרבה, חמימות התפשטה בגופי.

שתינו את השוקו- משקה שנהפך לאחר היות לאחד האהובים על דראקו אם לא האהוב ביותר - וצחקנו.

דיברנו ודיברנו..

לא שמנו לב לשעה וגם לא לעובדה שפרופסור מקגונגל חיכתה מאחורינו במשך כמה דקות , נראתה חסרת סבלנות וידיה שלובות.

"דראקו- גרייס..!" היא אמרה בנימה עצבנית.

הסתובבנו אל כיוונה.

נהייתי חיוורת מייד, מבט מבוהל על פניי. ואילו דראקו היה עדיין רגוע.

"אתה משוחרר ללכת, דראקו מאלפויי" היא אמרה לו והנהנה קצרות בראשה לכיוון פתח הדלת החוצה מהפאב.

"ואת, גרייס- אני מניחה שיש לנו על מה לדבר."

היא מושיטה אליי את ידה, ללחיצה.

אני עדיין יושבת, מבולבלת.

לא מבינה.

היא מהנהנת בראשה- הפעם בהבנה.

"שכחתי להציג את עצמי, היא אמרה , אני היא פרופסור מקגונגל- אם עדיין לא ניחשת.."

אני לוחצת את ידה בחזרה.

אותה המחשבה אשר חולפת בראשי כל החלק הזה של היום חוזרת ומופיעה שוב-

באמת שכל היום הזה נשמע פשוט כמו כתיבה גרועה..

אני נאנחת בייאוש ומקשיבה אל דבריה של הפרופסור.

הפרק הקודם		הפרק הבא