עוד פעם אחת

התחלתי לבכות כמו תינוקת, שוב. יש לי איזה קטע שאני בוכה שקורה משהו. הבכי הזה מגעגועים, ואני מרגישה כל כך קלישאתית עכשיו.

הסתובבתי והמשכתי ללכת.

"למה את בוכה?" קול עמוק ונעים שאל אותי.

הסתובבתי לראות שזה תלמיד מהפלפאף, ג'ייקוב המילטון. תלמיד עשיר מאוד, כמובן שיפה תואר. אבל אני לא מכירה את האופי שלו. מלרי אמורה להיות חברה שלו. שניהם יפים.... הרמיוני, די לחשוב על הכלבה הזו!

(הערת הכותבת- ג'ייקוב בתור הארי סטיילס ההורס!)

"לא משנה." לחשתי, כמעט לעצמי.

"לא, תספרי לי." הוא התעקש. מה?
"תזכיר לי מי אתה?" אמרתי והתחלתי לצחוק קצת.

"את לא חייבת להיות כזו כלבה, את יודעת." הוא אמר בחיוך סרקסטי ונשען על הקיר בשילוב ידיים. שנאתי את המילה הזו מאז שרון אמר לי אותה, ומאז? מאז המשפט מהדהד לי בראש.

"לך תחפש חברים, המילטון. אני לא אמורה להשלים לך את החסר." אמרתי והתכוונתי ללכת.

"הו, גריינג'ר מתעצבנת. תרגעי, לא התכוונתי לפגוע בך." הוא אמר.

"לא נפגעתי. בכל מקרה, מה אתה רוצה?" שאלתי בעייפות.

"אותך." הוא אמר בחיוך והסמקתי עד שורש שערותיי.

הוא צחק.

"ממש נלחצת, מה? צחקתי. יש לי חברה." הוא אמר, עדיין צוחק.

"זה לא מצחיק, גם לי יש חבר." אמרתי בביטחון.

"כן, הוויזלי ההוא. אבל אני כבר בליגה אחרת, גריינג'ר." הוא אמר ועמד קרוב אליי, מאוד קרוב.

"כן? מי החברה שלך?" שאלתי בחיוך.

"את לא מכירה את הבובה עם העיניים הכחולות והשיער השחור?" הוא שאל.

ליבי צנח. היא בוגדת ברון, כנראה.
"מלרי?" שאלתי בבהלה.

"אכן, זו היא." הוא אמר וחיוך.

היא בהחלט בוגדת ברון.

"את יודעת, הייתי רוצה להכיר אותך קצת יותר," הוא אמר והבחנתי שזוג עיניו יותר יפות מכל זוג עיניים אחר שראיתי. ירוקות, כאלו שאפשר לטבוע בהם.

"למה?" שאלתי.

"לא יודע, את נראית לי מעניינת היום." הוא אמר והתכוון ללכת.

"רק היום? אני מעניינת כל יום, המילטון." אמרתי לו והסתובבתי בשביל ללכת.

------

בוקר לאחר מכן קמתי בזמן והתארגנתי כמו שאני מתארגנת כל יום. אך הרגשתי לא טוב, על הלב שלי היה משהו כבד.

היא בוגדת בו והוא לא יודע את זה.

טוב, לא שאכפת לי. גם לי יש חבר.

על מי אני עובדת? אכפת לי כל כך.....
-

היום אני רוצה לסיים את הקשר שלי ושל פרד. אני הולכת כל כך להתגעגע אליו, ברמות מטורפות. אבל אני אוהבת אותו בצורה אחרת, לא בתור חבר שלי.

"היי יפהפייה." פרד אמר ונישק אותי בלחי.

"היי," אמרתי בשקט.

ישבתי על השולחן והוא ישב מולי, מחזיק לי את היד.

"על מה רצית לדבר?" הוא אמר בחיוך.

"אה, פרד. אנחנו כבר שלוש- ארבע חודשים ביחד ו...." עצרתי. פניו היו נפולות כל כך, אני מרחמת עליו. קפצתי עליו בחיבוק כי לא יכולתי לראות את המבט העצוב הזה. בחיים לא חשבתי שהוא יאהב אותי ככה.

"היי, הרמיוני, הכל בסדר?" הוא שאל.

"פרד, אני... אני חושבת שכדאי שניפרד. אתה מבין אותי?..." שאלתי בעצב.

"אני רוצה שנישאר חברים, בבקשה. אני רוצה שוב ערב סרט, אני רוצה פיקניקים! אני לא מוכנה לאבד אותך, בבקשה." התחננתי ועדיין חיבקתי אותו.

הוא בהחלט היה עצוב.....
אני רעה.
אני באמת כלבה.

הוא הנהן בחצי חיוך וחיבקתי אותו חזק יותר.

נתתי לו נשיקה בלחי וביקשתי סליחה המון פעמים. הוא אפילו ליווה אותי לשיעור.

הו, הנה רון. אסור לו לדעת שנפרדנו.

"חברים?" שאלתי.

"חברים," הוא שאל והתחבקנו שוב. האמת, שהחיבוקים שלו יותר חמים משל רון.

----

טוב זה פרק קצר אני יודעת. אעלה המשך!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא