לא רק אנחנו

"שיחת בנות?" פרסי מגחך. "בזמן שאנחנו נלחמנו למוות אתן שתיכן ישבתן על כוס קפה?"

אנבת' מגלגלת את עיניה ומתחילה לחבוש את ידו הפגועה. "לא, מוח אצה. אבל היו לנו מספיק תאי מוח כדי להבין שמשהו לא בסדר."

"על מה דיברתן?" אני שואל, מביט בשרה. היא מחליפה מבט עם אנבת', ומתחילה לספר.

-פלאשבק-

שרה רצה, רצה מהר. היא ידעה שהיא לא הייתה צריכה, אבל היא לא החלישה את לפיתתה בכלוב השבור שבידה. היא לא הייתה מוכנה לוותר עליו.

"היי! תעצרי!" קולה של הבלונדינית, אנבת', הידהד במסדרון. שרה ידעה שהיא תבוא בעיקבותיה ברגע שנגעה בחצי-הכלוב, אבל גם זה לא מנע ממנה לקחת אותו.

אולי זאת הסיבה לכך שעשתה זאת מלכתחילה. ברור שמשהו כאן לא בסדר. אנבת' לא יכלה להיות מוגדוריאנית. איכשהו, זה היה ברור לשרה. אולי זה קשור לתחושה הצלולה שאפפה אותה בכל פעם שהביטה בבלונדינית ושחור השיער בזמן שישבו באולם ההקרנה, וגם ממש לפני רגע, במסדרון ההרוס שאליו נכנסה בריצה מיד רגע לפני הפיצוץ.

הרי ברור שהפיצוץ יתרחש במרחק שני מטרים מג'ון. מרגע שנכנסו לבית הקולנוע הוא לא הפסיק להביט סביבו באי נוחות, לא מרוכז, והיא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו. לכן רק דקה אחרי שהוא יצא מהאולם וביקש ממנה לחכות לו, היא כבר דאגה. בהחלטה נחושה היא יצאה בעקבותיו והתחילה לעבור במסדרונות בחיפוש אחריו, מה שהתגלה ככישלון חרוץ. לא היה לה מושג לאן הוא נעלם. עד שהיא שמעה קולות, אנשים צועקים, הוא צועק, והגיע לאותו מסדרון שנייה לפני ששחור השיער נפל על הכלוב. שתי שניות לפני הפיצוץ.

ברגע שהיא נכנסה למסדרון הנידח והנידון להיהרס היא ראתה אותו, כורע ליד שק אך לא מביט בו, ומתוך השק מתרוממת מן אישה יפהפייה ולא טבעית שנראית כאילו פרצה הישר מסרטי האימה הגרועים ביותר שיש. ג'ון קרא בשמה, שאל אם היא בסדר. ולפי שהיא הספיקה לצאת מההלם ולומר לו שזאת לא היא בשק הכלוב נשבר. שברים, שברי תקרה וקיר ובטון נפלו על הרצפה, כמעט מרעידים את כל המסדרון. שרה מעדה ונפלה על הרצפה, ובחוסר מזל מובהק נפגעה ברגלה כשחתיכת בטון נפלה בדיוק על השוק. הכאב פגע בה, אבל היא הצליחה לא לצעוק.

היא שמעה אותו קורא בשמה, קולו בוקע מעבר לערימת ההריסות שהלכה וגדלה באמצע החדר, עוד שברי תקרה נופלים עליה ומגביהים אותה. זאת ששחור השיער קרא לה אנבת' הביטה בה, מבטה נוקב אך לא מאיים בזמן שדיברה עם החבר שלה קצרות. שרה החזירה מבט, מבולבלת מחילופי הדברים עם ג'ון אבל מרוכזת במידה מוזרה. ואז עיניה התמקדו בנקודה ליד אנבת', על הרצפה, שם נח חצי כלוב.

חצי כלוב זוהר.

לקח לה בדיוק רגע להבין שזה חשוב. הכלוב לא זהר כמו נורה או כוכב, לא זוהר מוחשי. הוא זהר כמו גחלת. כשמיקדה בו את מבטה היא לא ראתה דבר יוצא דופן, אבל כשהסיטה את מבטה וראתה אותו כחלק מהרקע הוא זהר בהילה אדומה חלשה וליחשש, כאילו להט.

הוא והיא, היא החליטה, הכלוב ואנבת', שניהם לא מה שהם נראים. לא רגילים וחסרי ייחוד אבל גם לא מוגדוריאנים מסוכנים. יש כאן משהו אחר.

אז היא התעלמה מכאב הפועם ברגלה הימנית, הסתערה על הכלוב, תפסה אותו וברחה משם. ג'ון נשמע כל כך בטוח, מערער על החלטתה, והיא לא רצתה להתנהג בטיפשות רק בגלל שדמיינה דברים. אבל באותה מידה, היא גם לא הצליחה פשוט לשכוח ממה שראתה ולהניח לזה. אז היא בחרה בפשרה.

וכך היא הגיעה למצב הזה - רצה, קצת צולעת, חצי כלוב מלחשש בידה, ובלונדינית שהיא עדיין לא הבינה מה טבעה בעקבותיה.

בלונדינית מאוד מהירה, יש לציין.

שרה ידעה שהיא איטית מהרגיל בגלל הרגל הפגועה. אבל אנבת' השיגה אותה הרבה יותר מהר משציפתה.

זהובת השיער עקפה אותה במהירות. לפני ששרה הבינה מה קורה היא בלמה, קולטת שאם תמשיך עוד שלושה צעדים עם התנופה הזאת היא תתנגש באנבת', שניצבה לפניה בחרב שלופה אך שמוטה.

"תני לי את הכלוב ואתן לך ללכת," היא אמרה. "אני לא רוצה לפגוע בך."

משהו בפניה סיפר לשרה שהיא לא מפריזה בכוחה. 

ובכל זאת, היא אפילו לא שקלה להיענות להצעה. לא כשהכלוב ליחשש בידיה כאילו הוא מגיב למגעה.

היא שלפה את האקדח וירתה, בלי להבין מה היא עושה. גופה פעל ללא הוראות, רק על פי אינסטינקטים. אנבת' התחמקה, אבל סיפקה לה את ההזדמנות המושלמת לחלוף על פניה ולהמשיך לרוץ במסדרון.

שרה לא הייתה צריכה שיגידו לה כדי לדעת שאנבת' בעקבותיה ותשיג אותה שוב במהרה. העווית על פניה בכל פעם שדרכה על רגל ימין הבהיר לה טוב מאוד את המצב, והיא כבר הבינה שאנבת' מאוד מהירה, ונראה שעכשיו היא איבדה את סבלנותה. היא לא נעצרה מולה כמו קודם אלא התנגשה בגבה, גורמת לה ליפול על פניה. אנבת' נעמדה מולה, חרבה הלבנה דרוכה בידה. שרה העוותה את פניה, ממששת את רגלה בזהירות. היא שמה לב שרגלה התעקמה קצת.

"חכי," אמרה שרה בעודה עולה לאט, נזהרת על הרגל. "אל תילחמי בי, לא התכוונתי. פשוט... הכלוב הזה..." היא נענעה בראשה, לא יודעת איך להסביר.

אנבת' הצרה את מבטה. "איך את יודעת שזה כלוב?"

שרה השפילה את מבטה ובחנה מחדש את החפץ שבידיה. חצי קופסא, עשויה חומר שחור דק מבריק ולא מזוהה. עכשיו עלה על דעתה שזה יכול להיות כל דבר. זה אפילו לא דומה לכלוב.

"אני... לא יודעת. פשוט ידעתי. והזוהר האדום הזה -"

"איזה זוהר?" קטעה אותה אנבת', מצחה מתקמט.

שרה המשיכה לבהות בנקודה בסביבת הכלוב, רואה בזווית עינה את ההילה האדמדמה. "ההילה הזאת. את לא רואה אותה? היא יפהפייה."

אנבת' הנמיכה את חרבה. הבנה הבזיקה בעיניה. "איך קוראים לך? זה שתקף אותנו קרא לך שרה. קוראים לך שרה?"

שרה הינהנה. אנבת' בחנה אותה לרגע ואז התרחקה, משאירה ביניהן מרווח של עשרה מטרים בערך. 

היא תקעה את החרב בחגורה שלה. "שרה, מה קשרתי הרגע על המותניים שלי?" שאלה בסבלנות.

שרה עמדה לשאול אותה למה היא שואלת אותה שאלה פשוטה כזאת כשלפתע החרב היבהבה. הלבן נעלם על רקע הג'ינס הבהיר כאילו לא היה שם, ורגע לאחר מכן חזר. שרה מיצמצה.

"ה-החרב," היא גימגמה. "היא הייתה שם, ואז היא נעלמה -"

אנבת' נאנחה. "אני לא מאמינה. מכל הדברים... שרה, זאת הפעם הראשונה שאת רואה דברים מוזרים כאלה? או שזה ככה מאז ומתמיד?"

"דברים מוזרים?" שאלה שרה, עדיין המומה. הכאב ברגלה הסיח את דעתה. אנבת' התחילה להתקרב בחזרה.

"מקרים לא רגילים, חפצים שמהבהבים והופכים לחפצים אחרים כשאת מתקרבת אליהם, יצורים לא רגילים..." היא לא הפסיקה להסתכל עליה, בוחנת את תגובתה. "מפלצות, לדוגמא."

שרה עמדה מולה, חסרת מילים. "ל-לא," הצליחה לחלץ לבסוף. "זה... זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי. זה - זה נורמאלי?"

אנבת' נעצרה מולה. היא נראתה מוטרדת. "הפעם הראשונה? זה לא רגיל... בדרך כלל לראות מבעד לערפול זאת תכונה מולדת..."

"מה? על מה את מדברת?" שרה הייתה מבולבלת יותר בכל רגע שעבר. הרגל שלה בערה. "מה זאת אומרת? מה זה ערפול?"

באותו רגע אנבת' הזדקפה, קופאת בפתאומיות. "שמעת את זה?"

שרה התאמצה להקשיב. בהתחלה לא שמעה דבר מלבד רחש הכלוב בידה, אבל אחרי כמה רגעים הגיע לאוזניה קול ליחשוש נוסף, רחוק יותר.

"מים," אמרה אנבת', כאילו זה אות מבשר רעות. עיניה התמקדו מחדש בשרה. "אני חייבת ללכת. נוכל לדבר אחר כך."

"רגע, מה? למה את הולכת כשאת שומעת מים? ומה זה ערפול? אני לא -"

"אני מבטיחה שאסביר הכל בקרוב," אמרה אנבת', דחיפות בקולה. "תישארי כאן. הרגל שלך צריכה מנוחה. אני אחזור ואסביר הכל אחר כך."

"לא, חכי -"

"אני מבטיחה שאחזור. תישארי כאן." אנבת' לקחה את חצי הכלוב, תחבה אותו בתיק המרוט שלה, ורצה משם בהמשך המסדרון.

שרה בהתה אחריה, לא מסוגלת לזוז, רגל אחת שלה עומדת לקרוס. היא התנערה מקיפאונה ועמדה לקרוא בשמה של אנבת', כשלפתע צל חלף במהירות לידה, ממשיך בעקבות אנבת' במסדרון.

היא קפאה, הביטה בצל. דמות מטושטשת מרוב מהירות שהלכה והתרחקה. שרה נשמה עמוק והכריחה את עצמה להתמקד בדמות.

זאת הייתה אישה. שיערה בער באש, רגליה - אחת מתכתית ואחת מכוסת פרווה - נקשו על הרצפה נקישות רכות. המבט הזדוני על פניה, מלא כוונות רעות ללא ספק, צימרר את שרה. היא ידעה שזאת אותה אחת שפרצה החוצה מהמסדרון שהתפוצץ בריצה מהירה כל כך ששרה הייתה בטוחה שדמיינה אותה. והיא ידעה שהיא בעקבות אנבת'.

היא לא יכלה להניח לה להרוג אותה, מה שהיא לא תהיה. אנבת' הבטיחה להסביר לה דברים. אנבת' הביטה בה במבטים כנים, חסרי רשעות שאיפיינה מוגדוריאנים או כל אחד אחר שרצה ברעתה. היא לא יכלה להניח לשדה הזאת לפגוע בה.

-פלאשבק-

"ואז רצתי אחרי שתיהן במסדרון, וכשהגעתי לשירותי הגברים גיליתי שגם שניכם כאן," שרה גומרת את הסיפור.

"וואו," אומר פרסי. "אז מעכשיו את רואה דרך הערפול? מה יש לי ביד?"

"היא רואה את החרב, פרסי," אנבת' אומרת לפני ששרה מספיקה לענות. היא מחייכת.

"באמת וואו," אני ממלמל, עובר לכריעה מולה. "תני לי לרפא לך את הרגל עכשיו, טוב?"

כולם בשקט במשך דקה, בוהים בידיי העוטפות את הרגל שלה, בעיקום המתיישר. אני מרגיש את העצם מתאחה, וגאווה, או יותר נכון - סיפוק, גואה בי. שרה היא בהחלט לא בחורה בכיינית.

"עכשיו תרפא אותו," היא אומרת לי ברגע שאני גומר, מצביעה על ידו החבושה של פרסי. אני מביט בו. הוא נראה מהסס.

"זה לא יכאב," אני חש צורך לומר. הוא מגלגל את עיניו.

"אני לא פוחד שזה יכאב לי, מר חייזר. אני רק לא יודע איך הריפוי שלך ישפיע על חצוי."

"אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה," אומרת אנבת'. היא מביטה בי. "עד עכשיו הכוחות שלך פעלו בצורה שונה כשנילחמת בפרסי?"

"הטלקינזיס היה חלש מהרגיל," אני נזכר. "וזהו. לא משהו משמעותי."

"אז במקרה הכי גרוע, תרפא אותו חלש מהרגיל. הסיכויים שמשהו יקרה הם דיי קטנים."

פרסי מבט בה ואז מחזיר את מבטו אלי. "נו טוב," הוא מושך בכתפיו.

אני מתקרב, מוריד את גליל הבד מעל זרועו ועוטף את ידיי סביב הכווייה. מתרכז.

זה לקח מעט יותר זמן, אבל התוצאה הייתה שווה אילו הייתי מרפא את ידו של כל אחד אחר. הכוויה נעלמת, סימן היד נעלם, אפילו האדמומיות נעלמת. פרסי מביט ביד החלקה ומשפשף אותה.

"זה צרב קצת." הוא מרים אלי את מבטו, מחייך. "אבל תודה."

"לא הבנתי משהו," שרה רוכנת קדימה בלהיטות. "זאת אומרת, הסברתם הכל, אז הבנתי את עניין הערפול והמפלצות. אבל למה אני רואה דברים? דברים שאפילו אתם לא רואים? אנבת', את לא ראית שהכלוב זוהר. איך זה?"

"לפעמים בני התמותה מסוגלים לראות מבעד לערפול. הם נולדים עם זה. לפחות, ככה חשבנו, עד שפגשנו אותך," אומר פרסי.

"ולפעמים," אנבת' ממשיכה אותו. "היכולת שלהם לראות מבעד לערפול גדולה אפילו משלנו. אנחנו בני תמותה בחלקינו, אנחנו לא מסוגלים לחדור כל שכבת ערפול. אבל יש כאלה שיכולים. הזוהר שראית - זה בגלל שזה לא היה כלוב רגיל. אני בטוחה ששמתם לב לזה."

"אז מה הוא היה?" אני שואל, נדבק בסקרנותה של שרה.

"מכושף," עונה פרסי. "לא סתם קופסא. קיבלנו אותו מאלה בשם הקטה, אלת הקסמים."

"מה?" פולטת שרה. "קיבלתם את זה מ... הקטה? למה?"

"היא רצתה שנלכוד את האמפוזות. זה סיפור קצת מסובך," עונה אנבת' בזמן שהיא מגלגלת את בד התחבושת מחדש ומכניסה אותו לתיק. "אם נקצר, הייתה מלחמה. אלים וחצויים נגד מפלצות. מפלצות ממש עתיקות. ניצחנו בסופו של דבר, אבל האמפוזות - זן שלם של שדות כמו זאת שתקפה קודם - הן נלחמו בצד של המפלצות. הקטה כעסה. מאוד."

"אז מה אם הן נלחמו עם המפלצות? האחת שתקפה נראתה כמו מפלצת בעצמה," אני אומר.

"היא באמת מפלצת," אומר פרסי. "האמפוזות הן לגמרי מפלצות. אבל הן בנות הקטה. הן משרתות אותה. והן נלחמו בצד השני, נגד רצונה. היא השתוללה מזעם כשהכל נגמר."

"נשמע... דיי הזוי," אני מודה.

"ברוכה הבאה לעולם שלנו," אומר פרסי במן הסכמה. אנבת' מכחכחת.

"בכל מקרה," היא ממשיכה. "היא ציוותה על החצויים למצוא וללכוד את כל האמפוזות, ולהביא אותן אליה. ואם אלה או אל כלשהם מצווים על מסע חיפושים, טוב, לא מומלץ להמרות את פיהם. היא נתנה לנו את הכלוב שהיא כישפה במיוחד בשביל ללכוד את האמפוזות ונתנה לנו אותו."

"בגלל זה לכדתם את האמפוזה בשק?" שואלת שרה.

פרסי מהנהן. "כשהיינו ברחובות עלינו על עקבותיה של אמפוזה. נכנסנו לסרט כאילו אנחנו מתכננים לצפות בו כשבעצם ווידאנו שהיא באמת אמפוזה, ולא טעינו, וברגע שידענו בוודאות סגרנו אותה בשק שהיא לא יכלה לקרוע מבפנים. לא יכולנו להכניס אותה ישירות לכלוב. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לבצע איזשהו טקס מיוחד, משהו מכושף שהקטה הסבירה לנו עליו וממש לא יכולנו לעשות את זה מול עיניים בנות תמותה. אז רצינו לקחת אותה החוצה."

"אבל תקפתי אתכם לפני שהספקתם לצאת מהבניין," אני ממשיך אותו, קצת נבוך.

"היינו בטוחים שאתה מפלצת, שאתה נמצא כאן עם האמפוזה ושניכם במן... ברית, או משהו." אנבת' מגחכת. "כמה טעינו."

"היי, אתם מודעים לזה שבכל רגע יכול להיכנס לכאן מישהו שירצה להשתמש בשירותים? שלא לדבר על הפיצוץ המסדרון?" אומר פרסי בטון אגבי.

"רגע," אומרת שרה. "האמפוזות. הספקתי לראות אותן יוצאות מהכלוב כשהוא נשבר. הן לא היו כמו... זאת שהייתה בשק."

"נכון," מאשרת אנבת'. "זה חלק ממה שהטקס עושה להן, חלק מהתהליך שבו אנחנו כולאים אותם בכלוב. הן הופכות לחסרות גוף, לא ממשיות. אני מניחה שהקטה רוצה לקבל אותן ככה."

אני נזכר ברוחות שראיתי, פורצות מהקופסא במהירות ועוצמה. רוחות כמו האמפוזה שתקפה, אבל בכל זאת רוחות. לא מוחשיות, כמו שאנבת' אמרה.

אבל אני נושך את שפתיי כשאני נזכר בכמות הרוחות.

"היו שם הרבה רוחות," אני מציין, נותן להם לתקן אותי.

"קרוב לארבעים, אם לא טעינו בספירה," אומר פרסי. הוא מעיף בי מבט עקום. "כן, עבדנו על זה דיי הרבה זמן. אבל היי, תודה ששיחררת אותן! תמיד כיף לעשות הכל פעמיים."

"מצטער," אני אומר, יודע שזה לא יעזור עכשיו. אבל אין לי שום דרך אחרת להציע להם. הם מבינים במיתולוגיה, לא אני.

"זה בסדר, לא יהיה קשה כל כך לתפוס אותן מחדש," אומרת אנבת'. "הן רוחות, כך שהן לא יכולות לפגוע באף אחד. ואנחנו יכולים לאתר אותן. רק צריך לחבר מחדש את הכלוב, מה שיכול לקחת קצת זמן. איפה החצי השני, אם כבר מדברים?"

"עדיין במסדרון ההרוס, בצד שלי ושל ג'ון," עונה פרסי. אנבת' מזעיפה פנים. "מה? נלחמתי על חיי, לא היה לי זמן לדאוג לחצי כלוב!" הוא אומר במחאה. היא מנענעת בראשה, אבל נראית משועשעת.

"אתה יודע שאנחנו הולכים להפסיד, נכון?" היא שואלת אותו. עיניו נפערות.

"אלים, שכחתי מההתערבות הזאת לגמרי! אוי, ריינה..." הוא בולע רוק.

"מי זאת ריינה? על מה התערבתם?" שואלת שרה.

"ריינה היא כמו... איך לקרוא לזה... נגיד שיש שני סוגים של חצויים. לא ניכנס לזה עכשיו, אבל חלק מאיתנו יוונים וחלק מאיתנו רומאים. ואנחנו חיים בנפרד. ריינה היא ה - אה, מנהלת של הרומאים, נקרא לזה ככה. היא אחראית עליהם."

"וגם היא, כמונו, קיבלה את המשימה הזאת מהקטה," ממשיכה אותו אנבת'. "התערבנו איתה, מי יצליח להשיג יותר אמפוזות. לנו היו יותר מהם, אבל עכשיו אנחנו שוב על אפס. אז הם הולכים לנצח."

פרסי מהנהן לאישור, עם כל העצב שבדבר.

"רגע, בגלל זה אמרת את זה?" זיכרון צץ בראשי לפתע. "אחרי שהרגת את האמפוזה. אמרת שזה לא ממש עוזר. כי הרגת אותה במקום ללכוד אותה?"

"כן. נקווה שהיא תצא מטרטרוס בקרוב," הוא אומר בקול עגום.

"מה?" שואלים אני ושרה, באותו זמן. אנבת' נעמדת.

"אין לנו זמן לעוד הסברים, וזה אחד ארוך. אנחנו צריכים להשיג את חצי הכלוב השני ולחבר אותו לשלם בחזרה, ולהמשיך לצוד אמפוזות. הגיע הזמן לזוז."

פרסי קם על רגליו מיד אחריה. "כן, נכון. היה נחמד להכיר את שניכם."

שרה מזנקת על רגליה. "רגע! אתם חושבים שניפגש שוב יום אחד?"

אנבת' פותחת את פיה לענות, אבל לעולם לא נדע מה היא רצתה להגיד. כי באותו רגע דלת שירותי הגברים נפתחת וגבר נכנס פנימה, בולם בבת אחת.

הוא בוהה בנו, ארבעה בני נוער עם בגדים מפוחמים ושריטות ודם קרוש, עומדים באמצע החדר המלא בשלוליות. אנחנו לא נותנים לו זמן להגיב.

"להתראות!" קוראים אנבת' ופרסי, רצים החוצה מבלי לחכות לתשובה. 

"היה נחמד להכיר!" אנחנו קוראים אחריהם, יוצאים מהדלת השנייה במהירות, מצחקקים. שנינו רצים במהירות במסדרונות, מותירים את האיש המסכן להסתדר לבד עם הבלאגן והבילבול.

הפרק הקודם