High Hopes

היי... אז... אני יודעת שאני כלבה גמורה (סליחה על הגסות) ואני יודעת שזה בגלל שלא העליתי פרק כבר דורות (עובדה, הארי פוטר והילד המקולל כבר עלה לתיאטרון), אבל פשוט עברו עליי חודשים עמוסים במפמ"רים ובחינות פתע מהכלבה שאוהבת למרר חיים של נערים בכיתות ז-ח (זאת המורה למדעים שלי, ואני לא אתנצל כי למרות שאני מתה על המקצוע זה נכון בהחלט) ובמיליוני שיחות נפש מטומטמות שהחברה הכי טובה שלי החליטה לנהל כי יש בי הרבה דברים רעים שהיא לא מתה עליהם (אני מעירה לה שהמבטא הבריטי שלה לא משהו, בלשון המעטה... תהרגו אותי).

אני יודעת, זה הכל תירוצים, תירוצים, תירוצים (דגם של תא דפוק במדעים זה גם אחד מהם), אבל אני לא מאמינה שאני מעלה פרק לפאנפיק שדי נטשתי בשנה האחרונה.

אז, אני מקווה שתהנו.

דרך אגב, סיימתי עכשיו לצפות בכל העונות של האנטומיה של גריי וזה הדבר הכי מדהים בעולם. (שונאת להגיד את זה אבל אפילו יותר מהארי פוטר!)... כמה חבל שלקסי מתה, נכון? אהבתי אותה.

טוב, אז אחרי כל החפירות, קבלו את הפרק החדש שדי שיחזרתי אותו. קריאה מהנה!

"תאמינו או לא, אבל שני ההורים שלי הם רופאים. אמא שלי קרדיולוגית ואבא, פרופסור מרקוס אוונס, הוא אורתופד בפרישה שבילה את שנות טרום הפנסיה שלו בלהרצות לסטודנטים בקולג' המקומי.

כל הילדות שלי חלמתי להיות כמו ההורים שלי. כבר בחרתי תיכון ומגמות ואוניברסיטה, רק הטובה ביותר. עד שגיליתי את עולם הקסמים, שבטח מנע ממני לעשות את הטעות הגדולה בחיי. רק בשנה הרביעית בהוגוורטס הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות רופאה, וניסיתי להסתכל על זה כמו מוגלגית גמורה – אם הייתי רואה נערה בגילי שמחזיקה בשרביט ויכולה לעשות כמעט הכל – הייתי נותנת הכל בשביל להיות כמוה. בשביל להיות היא. והתמזל מזלי שנפל בחלקי להיות חלק מעולם הקסמים, מהוגוורטס, בית הספר הנפלא ביותר בעולם, עם החברות הכי טובות בעולם ואהוב ליבי, שכמוהו קיים רק אחד בעולם – ג'יימס פוטר, שעליו לא אפרט כי הוא עלול להסמיק. תודה רבה מקרב לב לכל צוות הסגל ולפרופסור אלבוס דמבלדור הנכבד."

זה קיטשי? כן, זה קיטשי. ברור שזה קיטשי. זה הנאום הכי קלישאתי שאי פעם קראתי בחיי, וקראתי אותו שוב ושוב במשך שלוש פעמים. אני ממש לא צריכה להזכיר את ג'יימס, זה מוקדם מדי. אולי אני צריכה לבקש מרוזי שתעזור לי, אני חושבת לעצמי בקדחנות, קוראת את הנאום בעיון, מוציאה את השרביט וממלמלת "אציו דיו" מאחר שאני עצלנית מדי בשביל לצעוד עד לצד השני של החדר, לצד של בלה, בשביל לקחת אספקת דיו חדשה. אני טובלת את הנוצה בדיו ושולפת עוד גליון קלף. אני פותחת את אחת המגירות משולחן הכתיבה המהגוני ומוציאה שקית עם עוגיות דלעת וסוכרית ברטי בוטס ומכניסה אותה לפי. לוקחות לי כמה שניות להבין שאו שזו סוכריה בטעם עובש, או שהסוכריה הזאת הייתה יותר מדי זמן במגירה. אני מרגיעה את הלשון בעזרת עוגיית דלעת ומחליטה רשמית שאני רעבה ולוקחת הפסקה.

אני מחליפה את הפיג'מה במדים ומציצה בשעון שתלוי על הקיר. 13:27. אני חוטפת את הפיג'מה וזורקת אותה על מיטתי, ממהרת לארוחת הצהריים שתתרחש בעוד כשלוש דקות בדיוק. אני יורדת במדרגות במהירות הבזק, נתקלת בבחור גבוה ומועדת, לא מצליחה לראות את פניו, רק שיער שחור ובהיר שאני וחברותיי קוראות לו "שיער סקס" (הערת הכותבת – שיער כמו של פטריק דמפסי) ועיניים ירוקות. הוא עוזר לי לקום אך אני חולפת על פניו בחוצפה, מודה לו בצעקה ורצה לאולם הגדול, פותחת את הדלתות בדרמטיות. אני מניחה את ידיי על ברכיי ומתנשפת. אני רואה בזווית העין שבלה מסמנת לי לשבת לידה. אני מרימה את פניי וצועדת לכיוונה, מתיישבת ומוזגת לי מיץ דלעת.

"היי, בל." אני בולעת את המיץ ומחייכת לעברה, כאשר אני רואה את הפרצוף של הבחור הלא מוכר שעזר לי לקום במדרגות בלית ברירה ותוהה איך הוא הגיע כל כך מהר מבלי לרוץ כמוני.

"היי. אני לילי אוונס." אני מושיטה את ידי ללחיצת יד והוא מגיב לה. כעת אני יכולה לראות את פניו בבהירות. יש לו, כמו שציינתי לפני כן, שיער מושך במיוחד, ועיניים ירוקות שמזכירות לי משום מה מי ביוב, או צפרדע, ונמשים קטנים ובהירים שבקושי שמים לב אליהם, ואף קטן להפליא.

"היי, אני דילן קולינס." הוא מחייך, ושיניו נראות כמו השיניים הנוצצות שמופיעות בפרסומות למשחות שיניים.

אני תוקעת את המזלג בפסטה שהופיעה על צלחתי ומנסה לפתח שיחת חולין עם דילן קולינס, בעוד שבלה משוחחת עם מישהי בשם טרין מקבוצת הקווידיץ'.

"אז, באיזו שנה אתה?" אני שואלת והוא לוקח ביס מהצלי שלו.

"שביעית. את המדריכה, נכון? את ופוטר, אני חושב."

"כן, כן, זאת אני. אז..." אני מנסה למצוא נושא לדבר עליו. "אתה משחק קווידיץ'?"

"כן," הוא עונה בחופזה, "אני חובט."

בהחלט יש לך גוף כזה, אני מגחכת לעצמי.

"וואו, באמת?" אני מחייכת חצי חיוך ידידותי. לאחר כמה דקות הוא מתחיל לפלרטט איתי.

"אה," אני אומרת, קוטעת אותו בגסות, "אתה יודע שגם חבר שלי משחק בקבוצת הקווידיץ'? הוא מחפש."

הוא מסמיק ונאנח לעצמו. "באמת? מה, פוטר הוא חבר שלך?"

"כן." אני מהנהנת ומרימה את גבותיי בגאווה, צלחתי נעלמת לאחר שאני מסיימת לאכול ופונה לבלה. "את באה להתכונן לבחינות?"

"לא, סליחה, אבל אני חייבת ללכת לאנשהו עם אמה..."

"אמה?"

"החברה שלי."

"סליחה?"

"נדבר אחר כך, אני חייבת ללכת."

הפרק הקודם		הפרק הבא