חשבתם פעם על גיבורים...שהם גיבור אחד?

טוב, אני יודעת שהעליתי רק אתמול. ובכול זאת נפלה עליי 'השראה'. אזה הייתי חייבת לכתוב פרק נוסף... יצא קצת ארוך אז אני מתנצלת.

____________________________________________________________________________________________________________

"רון, צא כבר! אתה תקוע בחדר שעות!" צעק הארי תוך כדי דפיקות על דלת חדר העבודה של רון "הרמיוני הכינה "את נזיד הקישואים שלה שוב" אמר הארי "אל תשאיר אותי לבד עם זה"       

"תשאיר אותי לבד, הארי" נשמעה תשובה עמומה מבעד לדלת העץ.

"לא השארת לי ברירה, רון" אמר הארי " אלוהומורה"

" קולופורטוס" אמר רון מבעד לדלת "אמרתי לך, אל תפריע לי!"

"לעזאזל איתך, רון. אמר הארי "אני אבוא אחר כך, ואראה לך מה זה להשאיר אותי לבד עם נזיד קישואים" הארי המתין לתשובה מחברו, או לפחות לגיחוך קל. אך שום תשובה לא נשמעה. "אני הולך" אמר.

"ביי"

"ביי" נאנח הארי.

הארי גרר את רגליו לעבר פינת האוכל. שם חיכו לו, נזיד קישואים, שתי נשים עצבניות  ובנו, ג'יימס. שאכל בתאווה צפרדעי שוקולד.

"איפה הוא?" שאלה הרמיוני בדאגה "הוא עוד פעם יפסיד את הארוחה...

איזה כיף לו. חשב הארי

"הרמיוני מאמי, זה קורה. גם הארי התרגש נורא ונלחץ כמעט עד לבכי מההיריון שלי  אז עם ג'יימס., אמרה ג'יני, מלטפת את כתפה של חברתה. מאז שנכנסה סוף כול סוף הרמיוני להריון. ג'יני עשתה כמיטב יכולה לעזור לה.

"אני נמצא פה!" אמר הארי לג'יני והזעיף פניו. "בכול מקרה, רון מסרב לצאת. והוא נעל את דלתו עם קולופורטוס"

הרמיוני נאנחה. "טוב לא נחכה לו פה שעות. בואו נתחיל לאכול" ובזאת הסתיימה השיחה המשותפת. ג'יני קמה והחלה לחלק לכולם את הנזיד. וניסתה להאכיל ג'יימס שהתנגד בכול תוקף לאכול את ארוחתו.

"תואכל כבר, ג'יימס. אחרת איך תגדל ותתחזק?" אמרה ג'יני מנסה לעודד את תאבונו של ג'יימס. "נו באמת, הארי תעשה משהו  הוא לא אוכל"

"אני לא מאשים אותו בזה" אמר הארי

"הארי!" אמרה ג'יני. "הרמיוני עזבי אותם, סתם בנים. הנזיד טעים מאוד"

"טוב אני הולך לבדוק מה עם הערפדית" אמר הארי ועזב את השולחן.

"לא סיימת את הנזיד, הארי. ואני מעדיפה שלא תטריד אותה עכשיו, אולי היא ישנה" אמרה הרמיוני "וגם, יש לה שם הארי, אירנה. הרי לא תרצה שאקרא לך הנבחר. אז כבד את השמות של כולם"

"בסדר, בסדר. אני עדיין אלך אליה. אפילו לא ראיתי אותה מאז שהצלנו אותה וגם אז היא הייתה מכוסה דם" אמר הארי "אני רק לשאול אותה מה שאלות, וזהו." אמר והלך לחדרה הגדול של אירנה.

"טוק, טוק" אמר הארי. "אפשר להיכנס?"

"כן" נשמעה תשובה.

"היי" אמר "קוראים לי-"

"הארי, הארי פוטר" אמרה אירנה.

"כן, מפתיע שידעת" אמר הארי בחצי גיחוך.

"אידיוט!, הכול בגללך!"

"מה, מה הקשר זה בכלל אשמת וולדמורט. אני הצלתי אותך" אמר הארי "אני לטובת-"

אירנה התעלמה מפציעותיה, והסתערה ממיטתה אל הארי. "חתיכת מרושע!, סדיסט!"

"עופי ממני מטומטמת, את רק מזיקה לעצמך!" אמר הארי מחפש את משקפיו שנפלו. בזמן שאירנה דוחפת ומרביצה לו בידה האחת.

"לעזאזל, איבדתי בגללך יד!" צעקה אירנה בקולי קולות "חתיכת משקפופר דפוק!" דמעות זולגות מעניה מהכאב שבתזוזה. היא הרגישה כאילו ריאותיה נמסו. וכול נשימה עולה בחייה. דם נזל מבעד לתחבושותיה והכתים אותה, את הארי ואת הרצפה בשלוליות דם גדולות.

" אִימְפֶ‏דְיִמֶ‏נְטָ‏ה" צעק רון. שלפתע הופיע בחדר כמשום מקום. והעיף את אירנה לקצה השני של החדר. ושם היא שכבה ללא תנועה אחת נוספת. רק דם שזלג ממנה ונשימות רדודות הראה שעדיין היא בחיים. "ערפדית מפגרת" אמר רון. "אתה בסדר הארי?"

"כן, תודה רון. היא הייתה הורגת אותי" אמר הארי וקם על רגליו בצורה מגושמת. מסדר את שערו.

"קח" אמר רון והגיש להארי את משקפיו. "הם נשברו. חכה תן לי לטפל בזה. רפאו"

"מה קרה?" אמרה הרמיוני שהגיעה בריצה למקום, מתנשפת. "שמעתי צעקות אזה באתי" אמרה.

"היא תקפה פתאום את הארי ככול הנראה" אמר רון. קראק גדול נשמע בחדר. ורון  התעתק לחדרו.

"טוב, הארי ספר לי אחר מה קרה. בינתיים אני חייבת לטפל בה. אז לך וקח לך קצת קרח לפנס שיש לך בעין"

"עדיף שתמות. איך שהיא תקפה אותי המשוגעת הזאת. וזה עוד אחרי הצלתי אותה."

הפרק הקודם		הפרק הבא