כוכבים נופלים

דבר ראשון אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנרשם לפאנפיק, הפרק הזה מוקדש באהבה 3333> תודה ענקית לכולכם

ודבר שני- אני יודעת שחיכיתם מלא זמן לפרק הזה, אבל אני חושבת שבסוף זה יצא לטובה. בזמן הזה אני התקדמתי בכתיבה ושיפרתי אותה (מי שרוצה מוזמן לראות את כל הנסיונות הכושלים שלי בפרורם סס"ש), והפרק הזה הוא ללא ספק הכי מוצלח שכתבתי עד עכשיו.

תהנו (:

"אמה?" אני לוחשת וכורעת ברך ליד הגופה ששרועה על הרצפה מולי. "אמה, זו את?" קולי מתגבר לצעקה.

זה לא יכול להיות. היא לא יכולה ללכת לי עוד פעם.

כמו משוגעת אני צורחת עכשיו לעבר העולם את שמה של אחותי אהובתי, מחכה שהיא תקום, תחייך ותאמר שזו סתם בדיחה. סתם בדיחה גרועה שלא מצחיקה אף אחד, בטח שלא אותי.

הרי אני ידועה כאחת שלא מבינה בדיחות.

לפתע אני נזכרת בשיחה האחרונה שניהלנו שתינו. היה זה בצהרי יום שישי, ישבנו על מפתן הבית ושוחחנו על חלומות ושאיפות לעתיד. אמה אמרה שהיא רוצה לעשות משהו משמעותי, לעזור לאוכלוסיות חלשות, להמציא דבר שיקל על חיי הקוסמים, להגן על בני אדם. אני לעגתי לה, חשבתי שהיא מתחסדת ומנסה להרשים אותי. עכשיו אני נזכרת בסוף של דבריה. "אני מוכנה אפילו למות, כל עוד יהפוך את עולמנו לטוב יותר."

אני בקושי עוצרת את הצעקה שמאיימת להיפלט מפי. אמה... אמה תכננה את המוות שלה. ויש לציין שבצורה מקצועית למדי.

נשימתי הופכת להיות רדודה ושטחית, ואני בקושי מחזיקה את עצמי כשיד של מלאך מגישה לי כוס מים ועוזרת לי להתייצב. עד עכשיו לא שמתי לב לכך, אבל ההמולה מסביב בשיאה. אוכלי מוות ולוחמי מסדר עוף החול יורים אחד לעבר השני קללות והורגים את אויביהם בהינף אצבע. כאילו לא גדעו ברגע אחד חיים שלמים של אושר, שמחה, השתובבות וצחוק. כאילו לא הרגו את אויביהם בהינף אצבע.

המלאך ממלא לי בשנית את כוס המים ומנגב את הדמעות שמתגלגלות על לחיי. אני רוצה להודות לו, אבל שום קול לא בוקע מפי.

אמה עדיין מוטלת על הרצפה מולי, ללא רוח חיים, אבל אף מלאך לא ניגש לטפל בה, להגיש לה כוס מים, לנגב את הדמעות. אז אני כורעת ברך ומברישה בידי את בגדיה, מגישה מים לפיה ומקווה שהיא תעריך את המחווה הזו. תעריך אותי, בכל מקום שבו תהיה.

הפרק הקודם