ניקו די-אנג'לו: אחרי דם האולימפוס

סיידי קיין (המלכה) מדברת אליכם!

אוקיי, אני יודעת שציפיתם לג'אז ולניקו שיספרו את הסיפור, אבל הם עשו לי יותר מדי התקפי לב בחלק הזה אז לא מגיע להם...

בכל מקרה, הכל התחיל כשהתעוררתי בבוקר כרגיל, או שלא בדיוק כרגיל, כי מלפני שנה בסתת חזרה ונאלצנו (אני ואדון קיסר-העולם-החנון קרטר) להחזיר את חרטומי הבית למצב לחימה בעקבות האזהרה שלה (משהו על פרות, כאוס והרבה מים... לא בדיוק הבנתי).בדרך למטה חלפתי כמו תמיד על פני המרפאה, אבל הפעם בקעו ממנה קולות! כמו כל בריטית שראתה ג'יימס בונד וקראה שרלוק הולמס (כן קראתי קרטר! גם אם רק בגלל שסבא וסבתא הכריחו וקראתי לו "שלוק הומלס"!) יצאתי לחקור את המקרה. התקרבתי לאט לאט לכיוון הדלת וכבר יכולתי להבחין בקול ראשון: קול של בן, שנשמע טיפה סובל אבל אלה לא נשמעו כמו צלילים של סבל: איזה בן בדיוק יתנשף בכבדות וילחש "או! כן, זה טוב! אני אוהב אותך..."? ואז בדיוק נפל לי האסימון והתחלתי להסמיק, איזה מין אנשים יעשו את זה אצלנו במרפאה?! החלטתי להמשיך להאזין (חוק מספר מי-יודע-כמה של שרלוק הולמס: אף פעם על תשפוט לפי רושם ראשוני) ושמעתי קול של בחורה... קול מוכר של בחורה! היא אמרה "ניקו, תפסיק לזוז, אתה הורס את זה!" אז אלה היו ג'אז וניקו! "ניקו, עוד השפרצה כזאת ולא יהיו לי בגדים ללבוש!" היא המשיכה לומר, בקול די משועשע "מאיפה בכלל כל זה יוצא?". המשכתי להאזין, אבל אז קרטר הגיע... "מה את בדיוק עושה?" הוא שאל

"כ-כלום..." עניתי

"ניקו, שובב שכמוך!" נשמע הקול של ג'אז מאחורי הדלת וקרטר (בשיא חדש של חוסר טקט) אמר "אופי*" והדלת נפתחה, בפנים כן היו ניקו וג'אז והחולצה של ניקו לא הייתה עליו, אבל פה נגמר העירום: לניקו היו תחבושות הדוקות על הבטן ובפח היו עוד לפחות שניים כאלו, שהיו עמוסות בדם. ג'אז מרחה על התחבושות משחה ירוקה שהיא הוציאה מהמקרר של המרפאה ועסתה בעדינות אותה על ניקו, עד שלפתע היא הביטה עלינו וקפצה מהמקום מרוב בהלה. כמו קרטר, גם היא התאפיינה באמירת המובן מאליו ואמרה "הפחדתם אותי!". ההבעה על הפנים שלה הייתה כל כך מצחיקה ומהר מאוד פרצתי בצחוק על הרצפה, עם דמעות מרוב הומור. לבסוף נרגעתי והיא אמרה "ניקו פה רק לזמן קצר... הוא בא לבקר קרובים במנהטן, אבל הוא נפצע והייתי צריכה להציל אותו!". הלכנו ביחד לאכול ארוחת בוקר ולזרוק לתנין החמוד שלנו אוכל (אם לא היו ממציאים כישוף הכפלה,לא היה לנו בייקון או המבורגרים בכמות מספקת לעולם!). ג'אז וניקו התיישבו אחד מול השנייה ובקושי דיברו, אבל הם הסתכלו אחד לשנייה בעיניים בדיוק כמו שאני ואנוביס/וולט עשינו בתחילת הקשר... הם תמיד היו הOTP שלי! או לפחות מאז שהם נפגשו...

כשהגיעה שעת ארוחת הערב ג'אז וניקו יצאו החוצה, לבושים יפה, באופן שמתאים לדייט. החלטתי שזאת עוד משימה ל007 סיידי ויצאתי אחריהם על הסקייטבורד האהוב שלי, מוכנה לכל מקרה של מתקפה חרטומית מצד המפלצות שמתרבות יותר מדי בשנה האחרונה. הם הלכו למסעדה איטלקית במנהטן ובזמן שהם היו שם, לעסתי מסטיק על הספסל והצצתי מדי פעם... בזמן לא הסתכלתי עליהם, סרקתי את הרחוב. "סיידי? סיידי קיין?" שאל קול של אישה לידי, זאת הייתה אנבת' צ'ייס! "לא זיהיתי אותך!" אמרתי וחיבקתי אותה (ואני חייבת לציין שיחסית לאחת שילדה היא לא השמינה... כנראה בגלל המחנה והכל.), מאחוריה הגיע גם פרסי עם שקית של ממתקים כחולים ועגלת תינוק בה היה תינוק שמנמן עם שיער בלונדיני ועיניים בהירות. 

"אז... למה את פה? שאל פרסי

"יש פה זוג שהם מהנום שלי ואני מרגלת אחריהם..." הצבעתי לכיוון הכללי בחלון המסעדה (למרות שזאת בעייה די מוזרה... למה בנות בלונדיניות ובנים ברונטים תמיד יוצאים ביחד? המסעדה הייתה מפוצצת בזוגות כאלה!). פרסי בחן את הזוגות במסעדה ואמר "טוב, נראה שגם לנו יש סיבה לחכות!" והצביע גם לכיוון השולחנות. אז בינתיים פתפתנו וחיכינו עד שהזוגות חיכינו להם יחזרו...

אנבת' צ'ייס מדברת אליכם:

אחרי שאני ופרסי נפגשנו עם סיידי בכניסה למסעדה, פרסי הבחין בניקו ובחברה שלו, ג'אז. התיישבנו על הספסל וחיכינו להם עם סיידי או לפחות, לא ככה ידענו בהתחלה... סיידי סיפרה לנו על זה ששני חברים שלה יוצאים וגם הם היו במסעדה, דבר שנראה לי כמו צירוף מקרים מוזר, אבל מהיכרות עם החיים ידעתי שאין דבר כזה... אז שמתי על היד את השעון של טייסון (רק למקרה שאצטרך מגן) והמשכתי לחכות. אחרי חצי שעה בערך הם יצאו מהמסעדה והתחילו ללכת ברחוב בלי שהם ראו אותנו, אבל בעלי הפזיז וסיידי (שפרסי צודק, היא באמת דומה לי, רק עם ההתנהגות שלו...) הלכו מאחוריהם בשקט ולבסוף נגעו בכתפיהם. מלבד הבהלה, בין כל הארבעה היה בלבול ורצף של שאלות מה-מו-מי-בטטה-רותחת. לבסוף, הגעתי והכרחתי אותם לשתוק ולבוא לדירה של פרסי ואז להסביר את הכל, גם אם נאלצתי על הדרך לחמם לכולם במיקרו עוגיות שוקולד-צ'יפס כחולות...
אחרי כמה עוגיות כולם כבר נרגעו וסופסוף יכולתי לשאול את השאלות החשובות ביותר, כמו "איך לעזזאל כולם מכירים פה אחד את השני?", "למה לא אמרתם לנו על זה שאתם מכירים אחד את השני" או "למה לא השארתם לי עוגיות?". ניקו וג'אז הסבירו לנו על איך הם הכירו ועל כל הסיפור בניהם ואז אני, פרסי וסיידי הסברנו על איך אנחנו הכרנו בנינו. לפתע היה צלצול של טלפון נייד, דבר מוזר בהתחשב בכך שכולנו בנים ובנות לאלים (גם אם הם היו אנושיים כשהם ילדו אותנו... כנראה לכן לסיידי אין בעיה עם טלפונים). סיידי ענתה לטלפון שלה ואמרה "מה אתה רוצה, קר-טר-נטולה?" (היא קוראת לאח שלה עכביש... מיותר לציין את הפחד שלי מהם, כן?), נשמעו טיפה מלמולים מהצד של קרטר וסיידי ענתה "שוב ברוסיה? בסדר... אני וג'אז נגיע.". היא ניתקה את הטלפון ואמרה לנו "יש צרות חרטומיות במוסקבה, אנחנו חייבות לטוס מפה!" ורצה מהר לקחת את הסקייטבורד שלה ויצאה עם ג'אז לכיוון ברוקלין, לא לפני שהיא השאירה לי פתק עם כמה מילים עליו: פרות, מים,כאוס, בריאה. תהיתי למה היא השאירה דווקא את המילים האלה...

מצטער שזה לקח הרבה זמן! מת על כל 26 המנויים שלי! אני אנסה לפרסם יותר מהר... כמובן שככל שיותר תגובות, זה אומר יותר מהר!
נ"ב:אני חושב שבעוד כמה פרקים יהיה פרק סונגפיק.
נב"נ:*אופי= לפתוח.
נבנא"ו (נ"ב נוסף אחרון ודי) תיכנסו בבקשה גם לפאנפיק "אהבה סודית" שלי, מספר 8340

הפרק הקודם