אחות תאומה

פרק מעבר,לא ממש ארוך,צר לי..

בעיקר כדי לתת את הרקע לפרק הבא,וגם כדי להראות את היחסים של דניאל עם שאר האנשים בטירה..

יהיה פרק נוסף עד יום שני,הוא נמצא בתהליכי כתיבה וזה היה החלק הראשון שלו,אבל החלטתי לפרסם את זה בנפרד ואת הפרק בנפרד,כדי שלא תישארו בלי פרק יותר מדי זמן.

תהנו ואל תשכחו להגיב ולהצביע[=

הכל היה טוב,או לפחות ככה זה נראה על פני השטח.

עברו מספר שבועות,מקגונגל קיבלה את העובדה שאי אפשר היה לעצור את דניאל למצוא את אהבת האמת שלה,ושלחה על חשבון בית הספר את דניאל אל אברפורת',בתקווה שתגמור את ההכשרה תוך חודש,ואז יחליטו מה יעשו בהם בהמשך.

הבית ספר קיץ התחיל,והארי,רון (לתסכולו בלחץ הרמיוני ואימו),הרמיוני,ג'יני ועוד כמה תלמידים (שחוץ ממספר מצומצם-כולם היו גריפינדורים או רייבנקלואים) נשארו ללמוד.

רון והרמיוני לא דיברו עוד על חתונה,למרות שהרמיוני קיוותה בסתר ליבה שכן יציע לה.

היא רצתה בית ומשפחה,אבל רק עם רון,וידעה שהוא חושב בדיוק אותו דבר.

אבל היא לא דיברה על זה,וגם לא רון.

ג'יני והארי,לעומת זאת,כן דיברו על אירוסין,אבל החליטו לחכות עם העניין עד שג'יני והוא יגמרו ללמוד,מכיוון,שכמו שאמרה ג'יני "להיות נשואה בשנה השביעית זה לא ממש יתרום למעמד החברתי שלי." וצחקה כשראתה שהארי חשב שהתכוונה ברצינות.

דניאל הסכימה איתם "או שלפחות תחכו עד שנמצא דרך לא להיות כל הזמן אחד בתוך השני,למה זה מזה מגעיל,אתה לא מתאר כמה."

הארי הדף אותה וצחק.

הם אהבו לדבר בקול אחד עם השני,זה נתן להם תחושה אמיתית יותר זה לגבי קיומו של זה.

סדר היום שלהם היה עמוס מאוד-כל בוקר דניאל קמה בשבע וחצי,אכלה ארוחת בוקר,מתעלמת ממבטי התלמידים הסקרניים,ופונה אל הוגסמיד בחוסר רצון בולט,אל עבר פונדק "ראש החזיר" בו גר אברפורת',במטרה ללמוד את החוקים של קל"ש (קסמים ללא שרביט) מפי האדם החי האחרון שיכל ללמד אותה.

אברפורת' לא חיבב אותה,או לפחות ככה זה נראה,וגם היא לא אותו.

הוא הרגיז אותה,מכריח אותה לעשות שוב ושוב את אותם קסמים מטופשים כשהיא וכולם יודעים שהיא יכולה ליותר.

היא אמרה לו את זה.

זה ממש לא מצא חן בעיניו.

"את סתם שוויצרית נפוחה!" היה צועק,מאדים בקצוות אוזניו,ועיניו הכחולות כמו של אלבוס היו יורקות גיצים.

"ואתה..אתה סתם קשקשן מסריח!" הייתה צועקת,מעמידה את ידיה על מותנייה "כבר עשיתי את הקסם הזה באופן מושלם שבעים פעם!"

"כן,בצורה שטחית ורעועה!"

"מה יכול להיות שטחי ורעוע בזה?" הצביעה על הבקבוקים,שסודרו באוויר בצורה של פירמידה מושלמת בשנייה וחצי.

הוא זרק את ידו קדימה ודחף את הבקבוקים,שנפלו ונשברו.

"זה." אמר בחדוות ניצחון לדניאל הדומעת "עכשיו תנקי פה ותעשי זאת שוב!"

הארי לא הלך לשיעורים האלה.

הוא אמר בראשו ובראשה שלא אכפת לו,אבל בליבו,איפה שלא יכלה לראות,הוא הרגיש אחרת.

הוא הרגיש קנאה חמוצה ולהפתעתו,קצת אכזבה מעצמו,הרי תמיד הוא היה המיוחד מבין שניהם,הרי אותה איש לא הכיר עד עכשיו!

ועכשיו היא גונבת לו את כל התהילה שחשב ששנא,אבל כשנגזלה ממנו הבין שלא הייתה כל כך נוראה.

אמנם כן,רחשו לו כבוד,הרי הוא הרג את וולדמורט,ועשה אלוהים יודע כמה דברים אחרים,אבל דניאל..

דניאל אכן חטפה את כל התהילה.

מה שעוד הפריע לו זה העובדה שכוחותיה היו גדולים משלו,ושבעצם,אולי רק בגללה יש לו כוחות קסם.

כלומר,הוא,הארי פוטר,היה עלול להיות סקיב?לגור בבית פריווט מספר ארבע לנצח,ללמוד בתיכון רגיל ולהפוך למשהו מבחיל כמו דודו או בן דודו?

אבל הקנאה והאכזבה התפוגגו כמה ימים אחרי,כשראה אותה חוזרת בוכה מהוגסמיד,וידיה נפוחות וכואבות.

לאחר חמש שעות אימונים הייתה חוזרת לטירה,מתוסכלת,כדי להמשיך להתאמן לבד עד הערב.

"נמאס לי מקסמים!" הייתה חוזרת ואומרת אחרי כל שיעור,בו הרגישה שהיא לא מתקדמת בכלל,ורצתה למות מבושה.

"הלוואי שהייתי סקיבית." הייתה נאנחת,וכולם,כולל הארי,היו מנחמים אותה שיהיה בסדר.

למרבה הפתעת כולם,האדם איתו הכי התיידדה בטירה היה פילץ,שהיה כרוך אחריה במידה שלא תאמן,בעיקר משום שבמהלך שיטוטיה בעולם למדה רבות על חומרי ניקיון,כי הייתה עובדת לפעמים בניקיון או במלצרות בזמנים קשים במיוחד,כשהיה נמאס לה לגנוב,וגם משום שהייתה רוצה לחזור להיות סקיבית.

לעיתים קרובות נמצאה בחדרו,מדברת איתו על שיטות הלקאה שונות שראתה שמשתמשים בהם בצרפת ובאמריקה,ועוזרת לו בניקיון הטירה.

בניגוד הפוך לכל הדעות,הייתה מקורבת במיוחד לפיבס,והוא גילה בה שותפה פעילה ומשעשעת לפעלולים ומתיחות.

הם נהגו להסתובב ביחד בטירה,לעולל תעלולים שונים ומשונים לתלמידי שנה ראשונה וללמד אחד את השני קללות חדשות,שגורמות לפריחות מכאיבות מיוחד או לנשירת האוזניים,שקראו בספרים שדניאל הייתה משאילה מהספרייה בתור "ספרי לימוד".

כשהיו שואלים אותה על איך זה שהיא מסתדרת עם שני אלה,שהם ניגודים כל כך מרוחקים,ובעיקר שונאים זה את זה,הייתה צוחקת בצחוק פעמונים ואומרת,תוך כדי צחקוקים "אני פשוט לוקחת את הטוב מכל אחד מהם,ואת הרע משאירה לאחרים."

המקום בו הכי אהבה להתאמן היה במטבח,וגם קריצ'ר וגם וינקי,שהייתה בודדה מאוד לאחר מותו של דובי,מצאו בה אוזן קשבת ויד טועמת לכל המעדנים המוזרים,הדוחים והפרועים ביותר שעלו במוחם הגמדוני. לאחר חודש הצליחה אפילו לסדר לוינקי עבודה,בביתו של דין תומאס,שאימו שמחה מאוד לקבל גמדונית,שהסכימה לעבודה בשמחה למרות שאימו הייתה מוגלגית,מה שלא הפריע לה אחרי שלוש שנים בהם הייתה חסרת משפחה.

היא אפילו נגמלה מבירצפת,בעיקר כי בביתו של דין לא היה דבר כזה בנמצא,וחזרה לדרך הגמדונית הישרה.

קריצ'ר נהנה מאוד מעבודת המטבח,והפך לאחד ממפקדיהם של הגמדונים לאחר המלחמה,ודניאל אהבה לבקרו לפחות פעם ביום,אם לא יותר,גם לאחר שוינקי עברה לביתו של דין ("לעולם לא אשכח את זה גבירתילי!תמיד אהיה חייבת לך גבירתילי!").

גם הוא חיבב אותה,ונהג לאפות לה כל יום לפחות עוגת גבינה אחת,מה שהתברר כחולשתה הגדולה.

דווקא היא והאגריד לא הפכו לידידים קרובים למראית עין.האגריד לא האמין בהתחלה שהיא קיימת,ואפילו לאחר שהראו לו אותה,נהג לומר,בעיקר בפניה,שזה לא הגיוני,ושהיא בטח משקרת להארי המסכן כדי להרוג אותו,והיא חלק מאוכלי המוות.

היו להם המון מריבות על טיפול בחיות פלא,והוא נהג לרטון שהיא לא יודעת שום דבר.זה מאוד הדאיג את הארי,רון והרמיוני,שכן חיבבו את האגריד וחששו שחוסר החיבה ההדדי ביניהם יחבל בקשר בינם לבין האגריד,לאחר שהפכו באופן רשמי לרביעייה,אבל לאחר שיום אחד הם ראו שהמריבות האלה דווקא מעודדות את שניהם,ובסופו של דבר הם,גם אם לא חיבבו זה את זה מאוד,היו מיודדים במידה מספקת,הם נשמו לרווחה.

גם את חבריה האנושיים והותיקים יותר לא שכחה.היא והרמיוני פיתחו את אלרג"ה (האגודה למען רווחת גמדוני הבית) לכדי אגודה מסודרת ומאורגנת,הרשומה בחוק,והרמיוני לימדה אותה כל מה שהחסירה בשנים האחרונות בשיקויים ובכשפומטיקה,מה שהתברר כשני המקצועות המוצלחים שלה,והיא ורון היו מתאמנים ביחד בקווידיץ (אחרי שדניאל גילתה את המשחק,התברר שהיא מעולה בתור חובטת,מה שגרם לג'ורג' להעריץ אותה עוד יותר).

היא וג'יני היו לומדות ביחד,כי לג'יני נותרה עוד שנה תמימה,ודניאל רק התחילה ללמוד,אבל למרות זאת הן היו באותה רמה ונהנו זו מחברתה של זו,לשמחתו של הארי,שקיווה מאוד שהן יתחברו.

היא וג'ורג'..טוב,הנדר של ג'ורג' לא החזיק מעמד הרבה זמן,והזמן שביקש גרם לו לתסכול.

אחרי ששוחח עם אימו ו,להפתעתם הרבה של אחיו האחרים,עם פרסי,שראה במותו של תאומו,החליט שנמאס לו והיה לו ברור שדניאל זאת לא סתם אהבה חולפת כמו שחש לאנג'לינה במהלך התיכון או להרמיוני לתקופה מסוימת,אלה אהבת אמת,ושבוע לאחר היום שבו ביקש ממנה זמן,הארי עיווה את פניו במהלך ארוחת הערב וכמעט הקיא את נשמתו באולם הגדול.

"הארי?מה קרה?" שאלה ג'יני בדאגה,רוכנת לעברו,אתה מרגיש טוב?"

הוא הנהן והפך למעט ירקרק.

"אז ככה היא מרגישה כשאנחנו.." מלמל "חבל שהיא לא הזהירה אותי או אמרה משהו.."

"מה קרה הארי?" שאלה הרמיוני.

הוא התאושש מעט והתאזן "אני מציע לך לא להתקרב לחדר שלך בחצי שעה הקרובה."

"למה?" שאלה בפליאה.

רון התחיל לצחקק,הוא כבר הבין.

גם ג'יני קלטה,והסמיקה "ואתה רואה את זה?"

הוא הנהן והרמיוני שאלה "מה?"

"בואי נגיד שג'ורג' ראה את האור,והוא ודניאל.." הוא השתתק.

רון שאג מצחוק,והרמיוני סוף כל סוף קלטה "והם בחדר שלנו?"

הארי הנהן,ושוב הפך לירקרק.

מאותו ערב דניאל וג'ורג' הפך לצמד חמד שנישא בפי כל.הם בילו הרבה ביחד,והארי המסכן הפך לעיתים קרובות לצבע ירוק,אבל כמו שדניאל ציינה "אפשר לחשוב שאתה ממש נזיר הארי,ואתה לא שומע אותי מתלוננת."

הקשר בין הארי לדניאל הפך לטוב מאי פעם,והם היו מבלים לילות שלמים בדיבורים,כשהירח מעליהם עולה ויורד.הם דיברו רבות על הוריהם,ועל סיריוס,רמוס וולדמורט.

אבל נושא השיחה העיקרי שלהם,היה הנבואה.

" לתאומים שנולדו בשלושים ואחד" הייתה מתחילה דניאל.

טוב זה היה ברור-ה31 ביולי,תאריך יום הולדתם.

"כל אחד יקבל את חלקו המיוחד" היה הארי מדקלם.

השורה הזאת לא הייתה ברורה להם-איזה חלק?הרי אפילו מוחם היה אחד,ומחשבותיהם.

האם הכוונה לכישורים שלהם?לכוח שלהם?

"האחד כולו טוהר,השני כולו שחור" היו ממשיכים,אחרי שהתייאשו מהשורה השנייה.

גם שורה זו,למרות כוונתה הברורה,הייתה קצת מעורפלת.

"אולי הכוונה לגנבות שלי?" הייתה מעלה דניאל השערה.

"אולי אני,שהרגתי אדם?" שאל.

"זה בטח אתה." הייתה דניאל אומרת "אתה כולך שחור."

קרב כריות היה בדרך כלל מתנהל אחרי זה,מה שהתקשר לשורה הבאה.

"מאבק שם יוביל בין חושך לאור" היו לוחשים.

"כאילו-נלחם אחד בשני?" היה הארי שואל.

"נראלי." היה אומרת דניאל.

"נראה לי-לא נראלי."

"אויש סתום."

"לא משנה מה יקרה,לאן גורלם יוביל

האחד את האחר ירצח ובמקביל

שלישי יתערב וירצח את הנותר

מתקוותנו שום דבר לא נשאר"

בשורות האלה כמעט ולא נגעו,כי הן הפחידו אותן יותר מהכל.

"אני לא רוצה לרצוח אותך." אמרה דניאל פעם אחת.

"אני יודע-גם אני לא רוצה לרצוח אותך."

"אני יודעת."

והם השתתקו ולא העלו את הנושא מחדש.

בינתיים,בין שיעוריה של דניאל לשיטוטיה עם חבריה החדשים,ובין הניסיונות של הארי להשלים את שיעורי הבית האדירים שהיה מקבל ממקגונגל,לבין הצטרפותו לדניאל בשיטוטיה,היו שניהם מבלים בספריה,מנסים למצוא את הפתרון לנבואה.

"נמאס לי!" אמרה דניאל יום יום,מעוצבנת,והייתה מטילה ספר זה או אחר לפירוש נבואות "אין כאן כלום!"

והספרנית,שלא נמנתה עם אוהביה של דניאל,הייתה מגרשת אותם מהספרייה.

הם ידעו שברגע שהם יצליחו להבין את הנבואה עד הסוף,הם יוכלו לדעת איך לפעול.

הארי זכר תמיד שלא כל הנבואות מתגשמות,אבל הנבואה הזאת גרמה לפירוד ביניהם במשך שבע עשרה שנה,ואם היא לא הייתה,יכול היה להיות שמצבם,גם אם לא היה טוב יותר בהרבה,היה משתפר,ואולי כל המלחמה המיותרת הייתה נמנעת.

הם ידעו גם שאם יבינו את החלק של הנבואה,יהיה להם מושג טוב יותר על "יצורי האופל שמחכים להם בחוץ." כי למרות שהשמידו את אויבם הגדול ביותר,עדיין קינן בהם החשש שלא הכל נגמר.

אבל הם כבר התחילו להתייאש כשלא מצאו כלום בספרייה.

אבל לא לאורך זמן.

יום אחד,יום לפני שהיו מרימים ידיים,מצאו ספרון קטן,כתוב בכתב יד.

והספרון הזה-שינה הכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא