יללת הזאב

תמחאו כפיים ותרקדו! פרק חדש שאותו תקראו!

(נסיון כושל לחרוז)

כןכן אתם לא מדמיינים, סוף סוף פרק חדש! אחרי יותר משלושה חודשים!

כן, גם אני רוצה לכתוב אותו כבר- כמו שאתם רוצים לקרוא אותו, אז אני אמשיך לחפור בסוף הפרק... תהנו 3>

אני נסחף אחרי כולם לעבר השולחן, ומתיישב בין ביל ללואי. היינו בהרכב מלא סביב השולחן, חוץ מדומיניק- שלא במפתיע, נשארה בהוגוורטס. היא כנראה לא קיבלה הרבה מהגנים של וויזלי. בניגוד ללואי, שבכישרון מיוחד הצליח שיעיפו אותו ממש בתחילת שנתו הראשונה.

פלר פרסה על השולחן ארוחה המורכבת ממאכלים צרפתיים, מוגלגיים וגם של קוסמים. היא לא מבשלת מדהים, אבל לפחות זה תמיד נראה טעים.

בזמן שאני טוחן את פשטידת הדלעת עם התלתל פטרוזיליה (אסור לשכוח אותו! מניסיון. מתברר שזה חשוב מאוד לפלר) אני קולט את ביל לוחש משהו לפלר, והיא מחווירה. 

"אז, טדילה, מה שלומך...?" פלר פונה אליי בחיוך החביב שלה, אבל החיוך לא מגיע לעיניים. אני שומע את וויקטואר צוחקת בשקט, וממלמלת "טדילה..." אני מגלגל עינייים.

"סתם. דיי בסדר. אני חושב..." אני מגמגם קצת "אבל מה שלומכם? שמעתי שחשבתם לפתוח פה צימרקסם באזור..." אני מסיט במהירות את השיחה אליהם.

"אה, נו, תראה את הגלים, והשמש, והחול, ממש גן עדן. נרוויח הרבה. אבל לא חסר לנו כסף... וחבל לנו לוותר על השקט..." היא אומרת.

"אבל אמא! את החדר שלי לא מוכרים!" לואיס אומר פתאום.

"לא, אדיוט. הרגע אמא אמרה שלא עושים כלום" וויק מגלגלת עיניים ואני מחייך קצת.

"אמא וויקטואר קראה לי אדיוט!" לואיס מיילל, ואני נלחם בדחף לסתום את האוזניים.

"דיי, דיי לריב, ילדים של מאמא. עוד מישהו רוצה גבינת נפוליאון?" פלר דוחפת לי לצלחת, ואני נאלץ לאכול גם את זה. הצלחת שלי כבר מלאה בתלתלי פטרוזיליה.

"רגע- ביל" אני פונה אליו בשאלה "למה אתה כאן? אתה לא אמור לעבוד או משהו...?" אני שואל.

ביל מחייך "נו, כל כך גרוע לך שאני כאן?" הוא נשען אחורה ומשלב ידיים מאחוריי הראש. פלר נוזפת בו והוא חוזר נזוף לשבת יפה. וויק ואני צוחקים.

"לא..." אני מגחך "זה סתם מוזר."

"השתחררתי לחופשה קצרה" הוא מושך בכתפיו ולא מפרט.

"למה? מה עשית הפעם?" אני מגחך 

"מה? לא! אני ביקשתי חופשה. תפסיק לשאול שאלות" הוא נוזף בי.

"טוב, טוב, בסדר..." אני חוזר לפירורי הפשטידה שלי.

"טוב, טוב, מתוקים, מי רוצה קינוח?" פלר קמה מייד, וחוזרת עם מגש ועליו כוסיות קטנות עם סופכשפלה. אם יש משהו שפלר באמת טובה בו, זה הסופכשפלה שלה.

"אני רוצה ירוק! הירוק שלי!" לואיס צועק מייד ומקפץ בהתלהבות

"אווו... הירוק, מאמוש? אבל אתה לא אוהב מנ-" "-אמא! אל תגלי לי!" לואיס אוטם מייד את אוזניו, ופלר מחייכת ונותנת לו את הסופכשפלה הירוק.

"מאמו, אני רוצה אדום" וויק אומרת ומושיטה את ידה, ופלר נותנת לה.

"תראו!" לואיס אומר פתאום "הסופכשפלה שלי הוא צפרדע!" הוא מחייך בעונג כשהכוסית שלו מתחילה לקפץ בזרועותיו.

"ומה לך, טדילקה?" פלר פונה אליי, וויק שוב צוחקת מהצד וממלמלת "טדילקה... זה רק הולך ומשתפר" אני מחליט להתעלם.

"הכחול!" אני אומר מיד.

"בשמחה" היא נותנת לי ופונה לביל "ולך?"

"צהוב, כמו תמיד" הוא אומר, ופלר נותנת לו.

"אוי..." היא ממלמלת "הכנתי עוד אחד לדומיניק. איפה הראש שלי?" 

"אז אני רוצה אותו!" לואיס אומר מייד, אחרי שהשתעמם מהצפרדע שלו. אני קולט בזווית העין את וויק מנסה לתפוס את הסופכשפלה שלה, שהפך לציפור אדומה שהתעופפה סביבה בהתלהבות.

"זה סגול" וויקטואר אומרת בבוז "שלואי ייקח"

"נחליט אחר כך" ביל אומר "פלר, שבי כבר. אני לא יכול לאכול כשאת עומדת"

פלר לוקחת סופכשפלה וורוד ומתיישבת.

אני מסתכל על הסופכשפלה שלי, ומנסה לנגוס בו.
לעזאזל.
הוא הפך לפנתר כחול והתחיל לשרוט אותי. צחקתי ותפסתי אותו בשתי ידיי, מכסה אותו לגמרי, ונגסתי בראשו.
אל תסתכלו עליי ככה! הוא אכיל!

הפה שלי התמלא בטעם אוכמניות ושוקולד חם.

אחרי שוויק השתלטה על הציפור ונגסה בראש התותי שלה, לואי יילל שהוא לא אוהב מנתה, ביל סיים את פיל הבננה שלו ופלר אכלה את נוצת פלמינגו המסטיק האחרון שלה, קמתי ופניתי לחדר האורחים. שכבר מזמן אני מחשיב לאחד החדרים השניים שלי.

"לאן אתה הולך, טד?" ביל שאל מאחוריי גבי.

"מה? סתם. לחדר." אמרתי ומשכתי בכתפיי.

"וואלה. בוא, אני הולך לעבוד בחוץ, תצטרף אליי" הוא אומר, לא משאיר מקום לסירוב.

"אני גם באה" וויק אמרה לפניי שהספקתי לענות.

"לא" פלר מיהרה לומר "אממ... אני צריכה אותך במטבח. כן." היא הזדרזה לומר. משהו פה היה מחשיד.

 "מה? אבל יש עוד הרבה זמן עד ארוחת הערב!" וויקטואר זעמה. היא לא אוהבת שלא נותנים לה לעשות מה שהיא רוצה.

"זה לא רק זה. פשוט תבואי, טוב וויקטו שלי?" פלר פנתה לעבר המטבח וויקטואר הלכה אחריה, משתרכת, בחוסר אונים.

"וויקטו שלי..." ממלמלתי ככה שתשמע, וצחקתי. "סתום!" היא אמרה בזעם ונעלמה במטבח. המשכתי עוד לצחוק, עד שביל משך אותי בלי גינונים מיותרים החוצה.

אחרי שייצאנו החוצה, אל השמש העדינה שעוד זרחה, ביל נתן לי את חפירה.

"מה? אני נראה לך מוגל?" אמרתי נעלב, כשהוא הוציא את השרביט שלו מהכיס.

"אסור לך לכשף מחוץ להוגוורטס, אדיוט" הוא גלגל עיניים "דומיניק דורשת ערסל ליום ההולדת. אבל האדמה חולית, אז העבודה מרובה. אתה תחפור ואני אמלא בבטון" הוא אמר, ופניתי, תוך כדי רטינות, לחפור.

"זה חול, אתה יודע. הכל מתמלא בחזרה" רטנתי.

"תשתוק ותעבוד" הוא אמר, קצר ולעניין.

אחרי רבע שעה של עבודה מאומצת, ביל התחיל לדבר.

"אז מה, כל חודש תחזור לבית החולים?" הוא שואל.

"אממ... אני מניח. דיי מבאס, הקטע הזה" אני אומר, אפילו לא מזכה אותו במבט.

"ו... איך אתה רואה בנתיים? יותר טוב?" שאל, מנסה להעביר נושא.

"יותר טוב? לא בטוח. הכל... צהוב כזה" אני אומר.

"כן, ככה זה כשהכל חול" הוא מגחך

"זה לא מצחיק" אני רוטן

"נו, אז כמה זה?" הוא מציד מול פניי ארבע אצבעות.

"וואו, אני לא בטוח. אולי... שתיים?" אני מגלגל עיניים.

"הו, המצב רע" הוא מגחך. "אז... מחר סוף סוף תגיע להוגוורטס. מתרגש?" הוא מחליף נושא.

"מה קרה שאתה דברן פתאום?" אני ממלמל "לא מתרגש. סתם, מתגעגע לחברים והכל, אבל לא יודע... סתם, נו"

"מה נהיה, טד?" ביל צוחק "כל תלמידי הפלפאף מבואסים כל כך? תמיד חשבתי שזה הפוך" הוא מחייך בקנטרנות.

"מה? למה זה קשור לבית שלי?" אז בסדר. אני בהפלפאף. תתמודדו! לא צריך להזכיר את זה כל הזמן. "טוב, כן, אני רוצה לחזור כבר" אי מחייך במעט חולמנות.

"טוב" ביל אומר פתאום "זה נראה לי מספיק. בוא ניכנס" והוא נכנס לבית.

אני מסתכל סביבי. הבורות חצי מכוסים, כלי העבודה פזורים. פלר לא תאהב את זה. אני מושך בכתפיי, ונכנס אחרי ביל.

בפנים פלר קוראת, לואי רץ אחרי סוס מכושף (לא ברור איך זה קרה) וויקטואר מציירת.

אני הולך לשטוך ידיים בסבון הפרחוני והקצת מחליא, וחוזר לסלון. וויק בנתיים סיימה את הציור ושמה אותו לייבוש.

"אממ.. ויקטואר" אני מחייך אליה "אולי... נצא קצת לטייל עד ארוחת הערב?" אני מחייך, מחכה לתשובה.

"הממ?" היא מעיפה אליי מבט, עדיין עוסקת בציור. "אה, כן, למה לא" היא מחייכת, עוזבת את הציור, ומצטרפת אליי בדרך החוצה.

אנחנו הולכים קצת על החוף, השמיים מתחילים להיות וורדרדים. קלישאה.

"אז..." היא בועטת באיזה צדף גדול במיוחד "למה בעצם היית במנגו?" היא שואלת

"מנגו" אני מגחך "איזה אדם מסכן"

"הוא גם היה מהפלפאף, לא?" היא מגחכת 

"אז?" אני צוחק "סתם. את יודעת. התעוורתי" משכתי בכתפיי, כאילו זה סתם איזה זבוב.

"כן, סתם" היא גיחכה "אבל אתה יודע, העיניים שלך יפות" היא חייכה במתיקות.

"כן?" אני צוחק, ומחליף אותן לצבע סגול עמוק. כלומר- מנסה... אני חש כאב עז וכושל. וויק תופסת אותי ותומכת בי, על פניה מבט תמה.

"מה קרה?" היא שואלת בדאגה.

אני נאנח ומתיישב על סלע קרוב.

"טדי? תסתכל עליי" היא אומרת בנחרצות, ואני פוקח את עיניי, שעצמתי קודם מכאב. אני מביט בה, והיא משתנקת קצת. ממש קצת, כמעט בלתי מורגש.

"קודם העיניים שלך היו יותר יפות..." היא מגחכת

"מה? מה קרה?" אני שואל.

"סתם, העיניים של ממש מלחיצות. קח" היא שולפת מהכיס את המראה שנתתי לה ליום ההולדת.

"הו, חביבי" המראה מזמרת "עיניי זאב מביא. עיניים צהובות, חודרות, בתוכן טמונים סודות."

"מה?" אני מביט בבואתי, ומוטרד. העיניים שלי באמת צהובות. כמו פנסים בחושך. 

המראה שוב מזמרת. " 'האדם בעל עיניי הזאב' אומרת הפרופסור, צודקת עד כאב.
'הרואות הכל ומביטות בכלום' איזה סוד בהן גלום?
'צהוב זורע אסון' מתבשר הנער החסון
'שמש גואלת' והיא ממלמלת."

"אוי לא" אני אומר, ומסביר למבטה התוהה של וויקטואר "הנבואה של פרופסור טרלוני. צריך להעיף אותה כבר" אני רוטן. סוף סוף אני מתחיל ללמוד השנה אצל פירנזה. הרמיוני תמיד אומרת שאני צריך לוותר על גילוי עתידות, אבל זה מעניין אותי.

"כן. הפרופסור הזאת משוגעת" היא רוטנת "אני כל כך שמחה שהפסקתי ללמוד אצלה" הרמיוני הייתה גאה בה אם היא הייתה שומעת את זה. 

"טוב... את לא תספרי לביל ופלר, נכון?" אני שואל, כמעט מתחנן. כמעט.

"ואם כן..?" היא צוחקת ומתחילה לרוץ לעבר הבקתה, שכבר אי אפשר לראות.

"וויקטואר!" אני צוחק ורץ אחריה. היא נכנסת לתוך הים והגלים מתנפצים על עורה הזוהר, ושיערה כמו מרחף סביבה בהילה של טוהר. אולי בהיתי בה שנייה יותר מדיי, כי הוא אומרת "מה, יש לי משהו בשיניים?" וצוחקת, משפריצה לעברי.

אני רץ אחריה לתוך הגלים ומתחיל להשפריץ עליה. היא לא נשארת חייבת, ובמהרה מתחילה לה מלחמת מים מלאת צחוק, כאילו בכלל לא דאגנו לפני שנייה. מבלי משים אני מחליף את שערי לתלתלים ירוקים והיא צוחקת.

בסוף אנחנו יוצאים מהים, נוטפים מים וצוחקים, דוחפים אחד את השני תוך כדי שיער שנכנס לעיניים.

כשאנחנו מתיישבים על החול העמוס צדפים, מבטים אל השמש השוקעת אל הים, וויק מניחה עליי את ראשה בעדינות. אי מחייך ביני לבין עצמי.

"זה קצת מצחיק שאת בגריפינדור, דומיניק ברייבנקלו ולואיס בהפלפאף. כולכם כל כך שונים" אני אומר.

"כן. גם מפתיע שלואיס בהפלפאף ולא בגריפינדור, נכון?" היא מגחכת.

"נכון... הוא שובב. הפרופסורים עוד לא יודעים מה נפל עליהם..." אני צוחק.

"כן..." היא לוחשת, והשקט המבורך אופף אותנו. שנינו מביטים אל השמש הגוועת, עד שמתחילים לנצנץ כוכבים.

פתאום אני שומע מרחוק "וויקטוא-ר! ט-די! מאמו קוראת לכם!" ואני קולט את לואיס רץ לעברנו, שיערו הג'ינג'י כמו מאותת לנו.

"אוף... וויקטואר ממלמלת "היה לי נוח..." והיא מתרוממת באיטיות. אני צוחק.

"אנחנו באים, לואיס" אני קם באחת, ומושיט יד לוויקטואר. היא נאחזת בה וקמה גם היא. שנינו רצים לעבר לואי, שקולט שאנחנו מתקרבים אליו ורץ לכיוון השני.

והירח הדק כאילו מחייך אליי, ולוחש רק לי "עוד יש מעט זמן... מעט..." והחיוך נמוג מפניי. יש לי רק חודש עד שזה שוב מתחיל. ריצתי מאיטה ואני כמעט הולך, אבל קריאות הצחוק של לואי מחזירות אותי להווה ואני רץ אליהם שוב, מחליט להתעלם מהירח. במילא עוד מעט הוא ייעלם והשמש שוב תזרח.

וואו. זה היה ארוך.

וול, מפתיע? טדי בהפלפאף. אכן. אל תדאגו, בקרוב הוא יוכיח למה... (אגב, גם טונקס הייתה בהפלפאף)

מבטיחה שהפרק הבאה באמת בהוגוורטס! אל תלחצו עליי!

תגובות? 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא