לילי וג'יימס

אני אהבתי מאוד את הפרק הזה..
מקווה שגם אתם תאהבו:) ושוב, סליחה שאני קצת חופרת..
ת-ג-ב-ו-ת-!-!-!-:-)

פילץ' גרר אותם למשרד.

הוא חיכך את ידיו זו בזו.

"הו, כמה טובים היו הימים שהיה אפשר לתלות תלמידים בתחילת השנה עם הרגליים למעלה והראש למטה,

ולהשאיר אותם שם עד חופשת חג המולד..."

לילי קטעה אותו.

"אה.. אדוני, יש לנו שיעור גילוי עתידות בעוד חצי שעה... ולא ישנו בכלל.."

"לא איכפת לי, חוצפנית ופוחזת קטנה!!

את לא תלכי לשום שיעור היום!!"  צרח פילץ'.

מאחורי גבה של לילי לחש ג'יימס

 "יש!"

 לילי ופילץ' תקעו בו מבט כעוס. "אני חושב שזה לא יהיה כל- כך "יש", אדון פוטר.

 אני חושב שאתם לא תשנו עוד לילה.

בערב בשעה שמונה, תחזרו אליי ותנקו-"

הוא חייך וחשף את שיניו הצהובות ועקומות,

"את כל חדר הגביעים... בלי עזרת קסמים."

" אבל... אבל.. יש לי אימון קווידיץ'! " אמר ג'יימס.

"ולי יש ישיבת מדריכים!" אמרה לילי.

פילץ' רק חייך.

הם רצו לצרוח, אבל במקום זה ג'יימס פתח את הדלת והם הלכו לשיעור.

                                        ***********

"...ראו את העתיד שלכם כנגד עיניכם בתוך עלי התה...

העלמה עורגונורום, אחרי שתשברי את הספל הכחול... קחי עוד אחד כחול, את הורודים אני אוהבת במיוחד.."

"זה לונגובוטום." אמרה אליס לונגובוטום כעבור דקה,

מבויישת כשבידיה שברי הספל הכחול.

"כן, כן.." אמרה פרופסור טרלוני.

"זו בטח היתה הנבואה השלישית האמיתית שלה, אחרי שתי הנבואות שדמבלדור שמע..."

לחש ג'יימס.

לילי חייכה, והם המשיכו להתקדם כמו שני גנבים בלילה בין הפופים והשולחנות העגולים כדי לחמוק מעינה הפנימית...

או בעצם החיצונית של הפרופסור טרלוני.

הם התיישבו בשולחן ליד ארנולד פיניגן.

"מה אתם עושים?" הוא שאל בתימהון.

לילי ענתה לו.

 "מנסים שלא תראה אותנו מורה מטורללת שיש לה שתי עיניים ששתיהן לא רואות כלום בקטע של המקצוע שלה,

ורואות הכל בקטע שקשור לאיחורים- "

"ולגרים בכוס שלי."

לשולחן נכנסה ילדה שמנמנה עם שיער בצבע גזר.

"ובכן, מולי, מה מביא אותך לכאן?"

שאל אותה ג'יימס בנינוחות מעושה.

מולי וויזלי הסמיקה.

"אני וארתור היינו קצת עסוקים.. וחוץ מזה הכל עדיף על- פני הריח המרדים הזה..."

היא נרדמה בנחירות מעושות על כתפה של לילי.

לילי שאלה אותה, "אז, מה קור..." הטירה רעדה.

"מה קורה פה?"

שאל ג'יימס.

"הכיתה משוחררת!" צעקה פרופסור טרלוני, וכל התלמידים החלו לרדת בסולם הכסוף במהירות.

"אני חושבת שיש רעידת אדמה!!"

אמרה מולי כשהם ירדו בסולם.

לילי הסתכלה על ג'יימס והוא הסתכל עליה.

"אנחנו חייבים לרוץ."

לילי אמרה למולי ולארנולד.  

הם החלו לרוץ ולילי הכניסה את ג'יימס לתוך מעבר מוסתר ע"י שטיח קיר.

"קדימה, בוא, תכנס.

גם אתה חושב שזה וולדמורט ואוכלי המוות שלו?" ג'יימס הנהן.

"אני בטוחה בזה. אנחנו חייבים לרוץ למשרד של דמבלדור.

בשביל החרב והעטרת. חייבים.

אחרת כל בית- הספר ייחרב, ואנחנו איתו."

"בסדר," הסכים ג'יימס.

"בואי."

הוא תפס בידה והם רצו למשרד של דמבלדור.

"אתה יודע מה הסיסמא?"

שאלה לילי את ג'יימס כשהגיעו.

"לא, אבל הוא תמיד בוחר בשמות של ממתקים.

ננסה... קרמבו.

סוכריות בטי בוטס בכל הטעמים.

צפרדעי שוקולד.

קדרות שוקולד."

חרגולי האבן נענעו בראשם.

לילי ניסתה גם היא את מזלה.

"סוכריות על מקל.

סוכריות מנטה-"

לפתע נשמע קול מזוויע.

הוא חלחל לליבם של אנשי הטירה, הרעיד את החלונות, ועבר דרך התקרות והרצפות.

"אנשי הוגוורטס.

הנה אנו נפגשים.

אני, הלורד וולדמורט, קובע, שיתנהל קרב על הטירה שלכם, עם אנשי, אוכלי המוות.

פנו את התלמידים שלכם מחוץ לטירה, כדי שלא יפגעו.

הלורד וולדמורט חנון ורחום... אני נותן לכם חצי שעה.

אם עד אז לא  תפנו את כל התלמידים שלכם מן הטירה, או תשלחו שליח להודיע שאתם נכנעים לי... לא אחוס עליכם.

אסתער על כולם  עם האנשים,הדרקונים, הענקים והסוהרסנים שלי.

אנשים, נשים, וטף, אהרוג אתכם, עד שלא תהיה נפש חיה בתוך טירת הוגוורטס.

אני מזכיר לכם, יש לכם חצי שעה."

לילי נשכה את שפתה.

היא ניסתה עוד שמות של כמה ממתקים, עד שלבסוף עלה בראשה רעיון מטורף.

'זה לא יכול לעבוד..' היא חשבה.

אבל תמיד שווה לנסות.

 "העוגיות של האגריד!"

ג'יימס התחיל לצחוק, אבל צחוקו נקטע באחת.

החרגולים קפצו הצידה, ופינו להם את הדרך.

"יש!"

צעקה לילי.

הם טיפסו במהירות המרבית במדרגות הנעות כדי להגיע מהר יותר.

הם פתחו את דלת המשרד של דמבלדור.

אולם הוא לא היה שם,

אבל חרב גריפינדור ועטרת רייבנקלו כן.

לילי הניחה את העטרת על ראשה.

"אני מרגישה הכי חכמה שהרגשתי אי פעם! זה מדהים!"

"גם אני מרגיש כך, הכי חזק שהרגשתי אי פעם.."

נענע ג'יימס בראשו ברגע שהחזיק בידו את חרב גריפינדור.

"קדימה.. הם לא יכולים לקחת לנו את הטירה שלנו!"

לילי חייכה והם ירדו לאולם הגדול, שם התאספו כל צוות המורים ותלמידי השנה השביעית שרצו להישאר ולהילחם.

היו שם תלמידים מגריפינדור, מרייבנקלו, ומהפלפאף.

לילי חשבה שהיא יודעת למה הסלית'רינים לא נשארו להלחם ולעזור.

כל שאר התלמידים פונו מהטירה.

גם בתוך התלמידים האמיצים ביותר היו חששות, והמורים לא הצליחו לשכנע אותם להשאר ולעזור.

לילי וג'יימס עמדו בראש גרם המדרגות שיורד לאולם הגדול.

"תלמידים אמיצים." אמרה לילי.

"בעוד כרבע שעה ילחם הלורד וולדמורט בנו."

רבים מהאנשים נרעדו למשמע השם.

ג'יימס חשב שהוא מבין לאן היא חותרת.

הוא המשיך אותה.

"אינכם מרגישים שהטירה הזו היא הבית האמיתי השני שלכם?

ואולי לכמה מכם אף הבית האמיתי היחיד? אתם ישנים פה, אוכלים פה, לומדים פה.. חיים פה!

אינכם רוצים שאדם רשע כגון וולדמורט יהרוס את הטירה הזו, כשם שלא הייתם רוצים שהוא יהרוס את ביתכם."

התלמידים וצוות המורים הרימו את ראשם בתקווה מחודשת.

"עזרו לנו להציל את הוגוורטס!!!" צעקה לילי.

"יה!!" הדהדו קולות האנשים.

"ננצח אותו!!" צעק ג'יימס.

קריאות עידוד.

"נביס אותו.." אמרה לילי.

שקט.

"ונציל את הוגוורטס!!!" לילי וג'יימס צעקו ביחד.

"כן!!"

"אנחנו ננצח!!"

"לא ניתן לו את הוגוורטס!!"

צעקו האנשים בתקווה, בשמחה מטורפת.

לילי וג'יימס חייכו אחד לשני.

לפתע שב הקול שחלחל לתוך לב האנשים...

"עברה חצי שעה.

המלחמה החלה."

~~~הרבה תגובות..~~~

הפרק הקודם		הפרק הבא