לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

חג המולד השנה היה היה החג הראשון של הארי כתלמיד בהוגוורטס ולא כדייר. עם זאת, אווירת החג טישטשה את הגבול בין בן בית לתלמיד, שגם כך היה גבול די דק כמו שהארי חש פעמים רבות בשיעוריהם של הוריו ושל כמה מהמורים האחרים בהוגוורטס. חג המולד גם תמיד היה חגיגה כפולה בבית משפחת סנייפ, כי יומיים לפני כן, בעשרים ושלושה בדצמבר, היה יום הולדתו של רמוס סנייפ והמשפחה תמיד חגגה את שני האירועים יחד, מה שגרם לרמוס לקבל מתנות רק פעם בשנה ולא פעמיים כמו הארי. אבל את אחת המתנות שרמוס קיבל השנה הוא לא יישכח בחיים.

בבוקר חג המולד רמוס בן ה7 קם ממיטתו וראה ערימת מתנות חביבה שממתינה לו על רצפת חדרו. היה שם מטאטא צעצוע מלילי, ערכת "השרביט הראשון שלי - כל מה שצריך לקוסם הצעיר!" מסוורוס, אלבום תמונות של נבחרות הקווידיץ' האהובות עליו מהארי, כובע מצחיה עם הכיתוב "I ♥ Hogwarts" מדמבלדור ועוד כמה מתנות. לכל מתנה הייתה מצורפת ברכה חביבה. אבל מתנה אחת הייתה ללא פתק ורמוס לא ידע מהיכן קיבל אותה. היא הייתה ארוזה בחבילה שרמוס מיהר לפתוח.

משהו נוזלי ואפרפר-כסוף החליק אל הרצפה ושכב שם בערימה נוצצת. רמוס לא היה יכול לעצור את עצמו מלהשמיע קריאת התפעלות. הוא הרים אתה הדבר הזה מהרצפה שהתגלה כבד מבריק ומשונה למגע, כמו מים שארגו אותם לבד.

"בוקר טוב רמוס!" לילי נכנסה פתאום לחדרו של בנה, "אילו מתנות קיבלת?"

היא ראתה את המטאטא שקנתה לו זרוק בצד החדר יחד עם שאר המתנות שקיבל, ואת רמוס עצמו מתבונן בבד ההוא. כשלילי הבחינה בבד היא מיד החווירה.

"סוורוס!" היא צעקה, "בוא מהר!"

סוורוס הגיע בריצה וראה מה רמוס מחזיק בידו.

"מי שלך לך את זה, רמוס?" שאל סוורוס ברצינות.

"לא יודע," רמוס ענה, "אין פה פתק או משהו."

"מה קרה?" שאל הארי שהגיע לשם גם. הוא ישן בבית באותו הלילה.

לילי הביטה בהארי בדאגה. "אהה... לא קרה כלום, הארי חמוד, לך לאולם הגדול ותאכל עם חבריך מבית גריפינדור, אנחנו מיד נגיע." הארי התרצה ויצא מהבית.

"תן לנו א זה," סוורוס אמר ורמוס נתן להם את הבד בהכנעה.

"לך לאולם הגדול לסעודת החג, רמוס, מיד נגיע," לילי אמרה לו.

"אבל אף פעם לא אכלתי שם לבד!" רמוס אמר בפחד.

"בסדר, תשב ליד מינרווה, היא תדאג לך," הבטיחה לו לילי ורמוס יצא. כעת לילי וסוורוס נשארו שניהם לבד.

"איך זה הגיע אליו?" שאל סוורוס בדאגה.

"אולי זה ממולכד?" הוסיפה לילי.

"זאת הגלימה זל ג'יימס בכלל?" שאל סוורוס.

"יש רק דרך אחת לגלות, הגלימה של ג'יימס הייתה מאוד אמידה," אמרה לילי ושלפה שרביט.

"אינסנדיו!" היא אמרה וניסתה להצית את הגלימה אך ללא הצלחה.

"כן, זו הגלימה שלו. אולי זה ממולכד," לילי אמרה, "איך נבדוק אם היא בסדר?"

סוורוס הרהר לרגע. "העכברושים חזרו למסדרונות," הוא אמר, "אחד מהם עכב אחריי למשך יום שלם. נוכל לבדוק עליהם את הגלימה."

"אתה בטוח שזה יעזור?" לילי שאלה, "אולי הגלימה מקוללת רק נגד בני אדם?"

"אם היא בכלל מקוללת..." אמר סוורוס, "אבל אם הגלימה תזיק לאחד מהעכברושים באיזושהי צורה נדע שאנחנו צודקים."

"אז מאיפה נשיג עכברוש?" שאלה לילי.

סוורוס פתח את דלת הבית וראה עכברוש קטן שכנראה נשען על הדלת או משהו, כי הוא מיד נפל פנימה. לילי צרחה בבהלה.

"הרגעי, לילי שלי," סוורוס אמר לה, "הכל בסדר. זה בסך הכל עכברוש."

"ממש מוזר שהעכברושים חזרו פתאום," לילי אמרה, "ועוד מיד לאחר שסיריוס נכלא. זה כאילו כדי להזכיר לנו מה הסיבה שסיריוס בכלא." סוורוס הנהן ותפס את העכברוש בידיו החשופות.

"סוורוס, תיזהר! אולי הוא מעביר מחלות!" לילי אמרה.

"אני אשף שיקויים, עכברוש מזוהם לא יפריע לי עכשיו," סוורוס אמר. העכברוש הישיר מבט לסוורוס באופן מוזר.

"מוזר..." לילי אמרה, "הוא כאילו... בוחן אותך..."

סוורוס הביט בעכברוש בריכוז. "לילי, קחי את גלימת ההיעלמות, אנחנו הולכים למשרד שלי עכשיו."

בהתחשב בזה שהמשרד של סוורוס היה אחד החדרים בבית הם לא היו צריכים ללכת הרבה כדי להגיע לשם, אבל איכשהו המתח שלילי חשה גרם לדרך להרגיש ארוכה יותר מדי. כשהם הגיעו למשרד סוורוס, שתפס את העכברוש ביד אחת, שלף את שרביטו מכיסו בעזרת היד הפנויה.

"סוורוס, תיזהר! אתה מחזיק אותו חזק מידי!" דאגה לילי ואכן אחיזתו של סנייפ גרמה לעכברוש להימעך עד כדי שך שעיניו בלטו החוצה.

"הכל בשליטה, לילי," אמר סוורוס והניח את העכברוש על שולחן המשרד שלו. העכברוש ניסה להימלט אך לחש הגנה כלשהו מנע זאת ממנו.

"עכשיו זה הזמן לגלות לשם מה נועדה הגלימה הזאת," סוורוס אמר ולילי הושיטה לו את הגלימה העכברוש נראה מפוחד יותר כשראה את הבד הכסוף.

"תראה אותו, כאילו הוא יודע שעתיד לקרות לו משהו רע," לילי אמרה וסוורוס תפס בקצוות הגלימה. העכברוש הביט באימה בגלימה שהצלה עליו כשהתקרבה אליו. סוורוס הביט בעכברוש בריכוז וקירב אליו את הגלימה באיטיות, ואז פתאום עטף את העכברוש בגלימה במהירות רבה. וכשהעכברוש היה עטוף, הוא נעלם יחד עם הגלימה. סוורוס הביט במקום בו היו לפני רגע בריכוז.

"רואה?" אמרה לילי, "זאת גלימת היעלמות רגילה! סתם חששנו!"

"אולי היא מסתירה גם את הזוועות אותן עובר הקרבן ברגע זה, ולא רק את הקרבן עצמו," אמר סוורוס, "בואי נראה מה שלום העכברוש עם הזנב התולעי שלו..."

הוא נגע במקום בו היה העכברוש לפני שכוסה בגלימה והסיר את הגלימה מהעכברוש, אלא שהגלימה כבר לא הייתה כסופה אלא אדומה ובמקום שבו היה העכברוש שכבה דמות אנושית למדי ללא הכרה. הפעם סוורוס הצרף ללילי בצרחת האימים שלהם והשניים יצאו מהמשרד כשהם משאירים בתוכו את הגלימה ואת האדם שהם מיד זיהו אותו. הם נעלו את המשרד בכל לחשי ההגנה שהכירו כך שפיטר פטיגרו, הלא הוא זנב תולע, לא יוכל לצאת משם לכשיתעורר אם בכלל.

לילי וסוורוס הבתנשפים הביטו באימה בדלת המשרד הנעולה והשאלות התרוצצו במוחיהם כמו רולטה.

"מה? איך הוא חי?!" לילי שאלה באימה.

"סיריוס לא אשם!" אמר סוורוס.

"אבל איך? היינו בטוחים שסיריוס הרג אותו!" לילי אמרה.

"גם סיריוס בעצמו בטוח שזה מה שקרה!" סוורוס אמר באימה.

"אולי סיריוס שיתף איתם פעולה?" הציעה לילי.

"מה, והוא היה מסכים לשבת באזקאבאן?" שאל סוורוס.

"אולי זה חלק מהתוכנית שלהם," הציעה לילי, "מה שכן, עכשיו אנחנו יכולים לברר את זה."

"מה זאת אומרת?" שאל סוורוס.

"תקופת הצינון של ג'יימס תמה," אמרה לילי. לכל אוכלי המוות שנאסרו באזקאבאן היתה תקופת צינון של עשר שנים מרגע המאסר בהם היה אסור לאיש לבקרם. בליל כל הקדושים תמה תקופת הצינון של ג'יימס פוטר.

"אני לא בטוח עד כמה יהיה חכם לבקר אותו," אמר סוורוס, "הוא עלול קצת לערער אותנו... אני חושב שכדאי שנדבר עם דמבלדור על כל העניין..." סוורוס אמר והשניים יצאו מביתם לעבר האולם הגדול.

על פסגת הר גבוה עמד ג'יימס פוטר. מההר הזה הוא היה יכול לראות את כל הוגוורטס.

"איפה זנב תולע?" הוא לחש, "איפה הוא?! הוא צריך לדווח על ביצוע מוצלח של המשימה!" הוא צרח פתאום.

הוא סב על צירו וראה את הסוהרסן הרזה שליווה אותו עוד מהכלא.

"שלום לך," הוא אמר לסוהרסן והוריד בכח את ברדסו. הקור שהסוהרסן הפיץ, יחד עם תחושות המלנכוליה, כבר לא השפיעו על ג'יימס.

"תן לי אותו," הוא אמר בקול צרוד ומחרחר כמעט כמו הסוהרסן עצמו. ג'יימס ניגש לראשו של הסוהרסן ואחז בו בחזקה.

"תן לי אותו!!!" הוא צרח כשהמפלץ העיוור החל להתפתל. הוא הצמיד את שפתיו לאזנו של ג'יימס ופרצופו המטורף של ג'יימס השתנה מיד לחיוך חולמני.

"זנב תולע, איפה אתה?" שאל ג'יימס ברוך.

"הגוף שלי עוד לא חזר מהמשימה, נותק הקשר איתו," קולו הצייצני של פיטר פטיגרו נשמע באזנו של ג'יימס, "אין לדעת אם ילדי הסנייפים אכן לבשו את הגלימה המקוללת".

"יופי, עכשיו תחזור לסוהרסן שלך," ג'יימס אמר והסוהרסן התרחק מג'יימס והשיב את ברדסו לראשו.

"אני הקוסם היחיד שהצליח לשלוט בסוהרסן," לחש ג'יימס בקולו הצרוד, "אני היחיד שמצליח לתקשר עם הנשמות אותן הסוהרסן מנשק והיחיד שמצליח לתקשר עם הגוף חסר הנשמה..."

ג'יימס נשא עיניו אל על וצעק: "אז למה שלא אשלוט בעולם כולו?! למה שלא אפטר ממשפחת סנייפ אחת ולתמיד?!"

הפרק הקודם		הפרק הבא