זו מלחמה!

אוקיי אז יש כמה שינויים בפאנפיק אני החלטתי לעשות כמה הפתעות קטנות ואחת מהן שזה הופך להיות פאנפיק של הארי ופרסי אז בהצלחה לנו!

לרגע אחד חשבתי שראיתי את מאלפוי עומד ליד הדלת ומסתכל עלי ולרגע אחר הוא כבר לא היה שם.... 

קמתי מהמיטה ורציתי לצרוח מרוב כאב אבל ידעתי שאני חייבת לצאת מכאן, 

התחלתי להרגיש רטוב באזר הפצע שלי אבל הייתי בטוחה שזה כלום אז ירדתי מהמיטה.

התחלתי להתקדם לכיוון הדלת כשפרופסור מקגונגל נכנסה,

"העלמה גריינג'ר מה את חושבת שאת עושה יורדת לך כך מהמיטה כשיש לך פציעה קשה ביותר?!"

"אני... אממ.."

"חזרי למיטה מיד! תראי אוי לי בשם זקנו של מרלין יורד לך דם! למה קמת?!"

יופי עכשיו גיליתי למה כל כך רטוב לי באזור הפצע.

"אני רציתי פשוט להסתובב קצת..." שיקרתי לה הסיבה האמיתית שירדתי מהמיטה,

היתה שרציתי לבדוק אם באמת מאלפוי היה שם.

 "אני מבינה כמה קשה לך לשכב שם כל הזמן אבל את עוד עלולה לפגוע בעצמך עוד יותר,

אני אגלה לך סוד, בצעירותי כשהייתי בשנתי השביעית פה בהוגוורטס הייתי בנבחרת הקווידיץ של גריפינדור.

במשחק האחרון שלנו שהיה נגד סלית'רין שאם היינו מנצחים בו היינו זוכים בגביע הקווידיץ,

אז אנחנו שיחקנו ואז פגע בי מרביצן בראש וחתפתי פציעה קשה מאוד,

הייתי מעולפת שלושה ימים.

למזלי הרב המרפאת שהייתה לנו הצליחה לטפל לי בפציעה אך לא יכולתי לקום מהמיטה כשבועיים.

הבראתי אך מאז לא יכולתי לשחק יותר.

אז את מבינה העלמה גריינג'ר, אולם זה אכן קשה לשכב הרבה זמן בלי שום דבר לעשות במיטה אבל בשביל בריאותך זה הכי בטוח."

"כן פרופסור, אני מבינה ואני ממש מצטערת לשמוע..."

"אוי, זה היה לפני שנים, אין לנו למה להתרכז בעבר אלא להתרכז בהווה ועכשיו חזרי לשכב במיטה אני מקווה שלמדת משהו מהסיפור."

"כן פרופסור!"

נשכבתי בחזרה במיטה מערערת בסיפור של פרופסור מקגונגל ותוך כדי כך שינה נפלה עלי ונרדמתי.

נהיה חושך סביב והקול הקר מהחלום הקודם דיבר אלי שוב

"הרמיוני מתוקה, איזה כיף לראות אותך שוב."

"זה היה הדדי אילו הייתי יכולה לראות אותך!" עניתי לה בקרירות שלא מתאימה לי.

"מה קרה גריינג'ר הפכת להיות כמוני?" היא חיכתה קול שלא היה לי מוכר בכלל אך נדמה היה לי ששמעתי אותו מתישהו

"תעזבי אותי לנפשי תני לי להתעורר!" צעקתי

"זה לא עומד לקרות בקרוב מתוקה" רציתי להקיא ועכשיו הבנתי של מי היה הקול אמברידג'! 

"תרשי לי-" היא התחילה להגיד אבל קטעתי אותה,

"אני לא מרשה לך כלום את לא תקחי אותי עוד פעם לעבר!" 

"לצערך זה בעל כורחך אינך יכולה להחליט את מה שאת רוצה מעכשיו אני שולטת בך ובחלומות שלך! 

אך אל תדאגי לא אקח אותך הפעם לעבר אא להווה אני רוצה להכיר לך כמה אנשים."

מצאתי את עצמי נמצאת בשדה של תותיםהתחלתי להתקדם לכיוון עץ גדול שהרגשתי כאילו הוא מלא בקסם,

עברתי אותו והסתכלתי קדימה ולעיני נגלה מראה מדהים  היו שם כמה בתים נחמדים,

והיו שם מלא אנשים שהיו לבושים בסגנון לחימה יווני (אין לי מושג מאיפה אני יודעת איך נראה בגדים יוונים..)

מולי הלכו להם שלושה בני נוער בערך בגילי  אחד עם שיער שחור ועיניים ירוקות כמו הים,

הייתה שם ילדה בלונדינית עם עיניים אפורות ועוד נער אחד שוואו רגע יש לו רגלי עז (תיש יש לו רגלי תיש), קרניים קטנות שבלטו מראשו

וזקנקן שנראה כאילו הוא יותר מבוגר ממה שהוא באמת.

"היי!" אמרתי להם

"היי, את חדשה?" שאלה אותי הילדה הבונדינית,

"אממ... מה הכוונה בחדשה אין לי מושג איפה אני אפילו." עניתי לה.

"היא נראת כאילו היא בגיל שלנו, לא אנבת'?" אמר היער עם השיער השחור

"כן אבל איך זה יכו להיות הגיוני שהיא הייתה כל כך הרבה זמן בלי להיות במקום מוגן?" אמרה הנערה הבלונדינית ששמה כנראה אנבת'.

"יכול להית שהיא הייתה במחנה הרומי" הציעה הנער עם הרגלי עז סליחה תיש,

"יכול להיות.." אמרו אנבת' והנער עם השיער השחור.

"אהמ.. אתם יודעים שאני פה כן? לא צריך לדבר כאילו אני לא פה.." אמרתי להם בטון טיפה נעלב.

"כן, סליחה דרך אגב אני פרסי, פרסי ג'קסון." אמר הנער עם השיער השחור.

ואז לפני שהספקתי להציג את שמי הכול הפך להיות שחור ואז התעוררתי בבת אחת מהמיטה.

איך היה? 

להשאיר את זה בצורה של הארי ופרסי או שאני אחזיר את זה לצורה הרגילה?

מקווה שאהבתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא