הנה עוד דבר חריג

"אתה בטוח?" שאל ג'ורג' את הארי בדאגה. "איך אתה יודע?" המשיך פרד. 
"הצלקת שלי התחילה לכאוב פתאום." הודה הארי. "כשהלכנו לנוח- לפני מלחמת החול ההיא- הרגשתי ממש חזק שהוא שמח. וולדמורט שמח- וזה לא סימן טוב." הארי התעלם ממבטי החלחלה
שעלו על פניהם של פרד וג'ורג' כשהזכיר את שמו של וולדמורט. הארי הסתובב לכיוון הים. השמש החלה לשקוע לאט וצבעה את השמיים בגוון יפהפה של כתום בהיר.
 "אהה!!!!!!!" צעק הארי ואחז במצחו. הוא חש שצלקתו בוערת-
ופתאום הוא כבר לא היה באמצע שומקום על חוף ים בלתי מוכר, הוא היה בדרכו לרציף תשע ושלושה רבעים. הוא קיווה שהפעם הזעיקו אותו אוכלי המוות מסיבה טובה, קיווה שמצאו את הילד...
הוא הגיע לרציף והחל לסייר בו. בין רציפים תשע לעשר עמדו במעגל חמישה מאוכלי המוות שלו:מאלפוי, דולחוב, יאקלסי, קראב וגויל. הם הקיפו את הנערה הבוצדמית הזאת- הידידה של הארי פוטר... פיו התעקל בחיוך מרושע. "

אנחנו מוכרחים לחזור לרציף!!!!!!!!!!!!!" צרח הארי במלוא גרונו. הכאב בצלקתו ייסר אותו ועיניו דמעו. "מה קרה, הארי?" גם ג'יני הצטרפה כששמעה את הצעקות.
"לא-די-תעזבו אותי! הרמיוני! היא בסכנה! אוכלי המוות-וולדמורט- הוא שם!!! והם- בואו נלך כבר!!!!!!!!" הארי צרח כאחוז טירוף. ג'יני, פרד וג'ורג' הסתכלו עליו, מוטרדים.
 "אוכלי המוות?וולדמורט?ברציף הרכבת?!" קרא ג'ורג' באי אמון. "כן!אני אומר לכם! ועוד שנייה הוא הולך לרצוח שם את הרמיוני! זה מה שאתם רוצים?!?!?!?!" "לא,לא,ברור שלא!" "אז בואו נתעתק מכאן כבר!!!!!!" כשאף אחד לא מעז להסתכל להארי בעיניים, הם נכנסו אל תוך החושך הלוחץ והגיעו לרציף. 

זעקה חדה ומצמררת קיבלה את פניהם אל הרציף. "קרושיו!!!" צרחה דמות. דמות של נערה התפתלה בכאב על הרצפה וזעקותיה הידהדו למרחקים. לאחר שניה שנדמתה כנצח הדמות איבדה את הכרתה.
 "הרמיוני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" וולדמורט כיוון את שרביטו אל הארי. "עכשיו תורך, הארי פוטר." אמר בשקט. "קרושיו!!!!!!!!!!!!!!!"

מקווה שיצא לי טוב, וסורי שזה כזה קצר פשוט רציתי להשאיר אתכם במתח... :) תגובותת =)

הפרק הקודם		הפרק הבא