שובו של המלך

סידור הוחלט בזמן די קצר, רגולוס יאלץ לבלות בבית הבטוח הנוח ביותר, לא אחר מאשר בית משפחת וויזלי. נראה שרון והרמיוני התעקשו על כך במיוחד, אם כי אף אחד סביבם לא הבין למה והארי אפילו התנגד נחרצות לסידור הזה. לבסוף הוא קיבל את זה, במורת רוח קלה.

"אתה באמת לא יכול לומר לנו מה קרה?" שאל רמוס לפני שהוא עזב אותו בפעם האחרונה בבית משפחת וויזלי.

"ביקשו ממני שלא, אני מניח שיש לזה סיבה..."

רמוס נאנח וחייך אליו קצת.

"למה אתה מחייך אלי כל הזמן?"

"סתם... אתה, נו... צעיר. זה נחמד."

"גם חלק מהאחרים שכאן צעירים."

"לא באותה צורה." רמוס חייך עוד קצת, שקוע בהבעה חולמנית מעט. "אני אראה אותך בקרוב, תרגיש טוב."

"תודה, אני אשתדל."

בית וויזלי עוצב, כנראה, רק כדי להיות ההפך הגמור מבית משפחת בלק. הוא היה צפוף ודחוס, מלא צבעים חמים ומבולגן, תמיד היה בו סימן חיים וריח של אוכל. רגולוס גיחך כשדימה לעצמו את המבט על פניה של אמו אם הייתה נכנסת לתוך המחילה, דמיין את פניה הארוכים מתעווים בגועל מובהק ומתחילה לנבוח על קריצ'ר שיבוא ויקח אות משם בשנייה זו-

ואז הוא נזכר שזה לא יקרה, כי היא מתה. לא משנה כמה אכזרית וקשה הייתה, היא הייתה אמא שלו, שאהבה אותו ודאגה לו ורצתה רק את הטוב ביותר בשביל הבן שלה. הוא ידע את זה. הוא אהב אותה חזרה, ואז התעורר ופתאום היא אינה. כל כך הרבה אנשים... אינם. הוא מעולם לא הספיק להתוודות בפני ג'יימס, להשלים עם סיריוס, והוא היה מוכן למות ככה. זה לא הפריע לו להיות בצד המת של המתרס, אבל עכשיו כשהוא חי תחושת הפספוס לא מניחה לו. לאט לאט, הוא החל באמת להבין מה קרה. ככל שהוא הבין יותר, הוא חש בודד יותר. נכון, יש לו את רמוס, קיסי ובלה חיות, סנייפ חי, לוציוס חי, אבל הם לא אותם האנשים שהוא הכיר. הם מבוגרים עכשיו, עם חוויות שהוא לא מכיר, חיים שלמים מאחוריהם והוא רק בתחילת המסע. אולי אם הוא היה יודע שהוא ישרוד ככה הוא היה בוחר למות. מצד שני, אולי האינסטינקטים היו משתלטים עליו והוא היה מציל את עצמו, כפי שכבר קרה בעבר.

"רגולוס?" קול נשי הוציא אותו מהרהוריו. זו הייתה הרמיוני, והיה ניכר שמוזר לה לפנות למישהו זר. "גברת וויזלי שלחה אותי לבדוק איך אתה מתמקם, ולומר לך שאוכלים עוד מעט."

"הו. תודה רבה, ל... לשתיכן. כן." הוא חייך חיוך נחמד, לא בטוח איך להגיב.

"בשמחה," היא חייכה חיוך משונה משל עצמה והציעה לו מגבת יבשה. "אתה עדיין נוטף, כדאי שתחליף מגבת. תן לי את הרטובה."

הוא הוריד את המגבת הספוגה מראשו ולקח את היבשה בתודה שקטה, מנסה ליבש את ראשו. הוא מצא את עצמו מחליף בגדים לעיתים די קרובות, שכן הם נרטבו מאוד.

"עוד משהו," התחילה הרמיוני. "אבל... זה די רציני, אז זה עלול גם לקחת זמן ו... טוב, אמ..."

"אולי כדאי שתיכנסי."

הרמיוני נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה המתקפלת. "לגבי מה שעשית במערה הזו... טוב, ההורקרוקס, נכון? איך- איך גילית עליו? איפה הוא? השמדת אותו כבר? ואיך-"

"טוב... כששאלתי את רון אם הוא ירצה לדעת הוא אמר שעדיף שהארי יהיה כאן כשאני אסביר את זה... גיליתי עליו ממה שהבנתי לגבי אדון האופל, ואם להיות כנה, אני לא בטוח לחלוטין שהוא הושמד. אני יודע שנתתי אותו לקריצ'ר וביקשתי שישמיד אותו, ואני מאמין שהוא הצליח, הוא גמדון מאוד מוכשר..."

"אצל קריצ'ר?"

"אם הוא עוד לא הושמד אני מניח שאצלו הוא יהיה, כן. את מכירה אותו?"

הרמיוני הנהנה קצת.

"את יודעת איפה הוא?"

"כשסיריוס מת הוא הוריש את הבית להארי, וקריצ'ר... טוב..."

"אני מבין, בגלל זה הוא לא עונה לי. כבר פחדתי שקרה לו משהו..."

הרמיוני פתחה את פיה לומר משהו, אבל הדלת נפתחה בחבטה. "מצטער להפריע לזוג הנאהבים," אמר פרד [או ג'ורג'? הוא עדיין לא מבדיל] בחיוך "אמא קוראת לכם לבוא לאכול כבר."

הרמיוני גלגלה את עיניה והשניים קמו.

"אתם לא מכחישים את הכינוי? נחמד, נחמד ביותר."

"אנחנו לא ממש מכירים, חוץ מזה שאני מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה," הזכיר רגולוס.

"פרטים, פרטים..."

השלושה ירדו במורד המדרגות, וריח טוב של אוכל שרר בכל רחבי הבית.

קצת פרסום עצמי חסר בושה!

אז יש לי פאנפיק חדש בשם מעשה בשלושה אחים, מבוסס על המעשיה באותו שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא