לחשים ספרותיים

היי לכל הקוראים והקוראות!

אני קצת מאוכזבת מזה שיש לי קצת תגובות, אבל לא נורא, העיקר שאתן אוהבות את הפיק D:

מקווה שתאהבו גם את הפרק הזה!

גילסD:

 פרק 7 – הוראות מלמעלה.

יומיים לאחר הריקוד והשיר שלה עם סיריוס, ביום שבת בערך ב-12 בצהריים, אנג'ל פקחה את עיניה לבוקר החמים והיפייפה שכמעט נגמר. היא יכלה לשמוע את הציפורים מצייצות, ולראות את השמיים הכחולים –

רק רגע. חדר השינה שלה נמצא במרתפים. היא פתחה את עיניה באיטיות, וזה ששכב מולה עשה זאת גם.

"אהההההההה!!!!" צרחת האימים הכפולה נשמעה בכל רחבי חדר המועדון, במיוחד בחדר מסוים במגדל של גריפינדור.

"ולנטיין, מה את לעזאזל עושה במיטה שלי?!" סיריוס צעק, חוטף את שמיכתו כדי להסתיר את גופו. אך זה חשף את אנג'ל.

סיריוס הטה את ראשו, 'בוחן את הסחורה'.

"בלק, מה אני לעזאזל עושה במיטה שלך?!" היא צרחה כמה שניות אחריו. מכסה את עצמה עם ידיה. "אתה, אתה בטח סיממת אותי!"

"למה שאני אעשה דבר כזה?!"

"לא יודעת. למה נראה לך שאני יופיע בחדר שלך לבושה רק בבגדים תחתונים, ועוד על המיטה שלך, מרצוני??" הם המשיכו לצווח אחד על השני. אנג'ל בחנה את החדר במבט מהיר: זה נראה כאילו החודר סודר בקפדניות ממש לאחרונה, ועל השידה של סיריוס ומסביב למיטה עמדו להם נרות כבויים ועלי ורדים.

"ברררר...." היא התחלחלה.

"אתם עושים לי כאב ראש." ג'יימס מלמל, והתרומם ממיטתו. אז הוא קלט את אנג'ל. "ולנטיין? מה את עושה עם סיריוס במיטה-הו... לקח לך הרבה זמן!" הוא הפנה את ראשו אל סיריוס.

"אני ובלק לא שכבנו." אנג'ל אמרה לעצמה יותר מאשר לג'יימס, והבחינה בפרט מוזר: משקפיה כבר היו על אפה. "גם אם הייתי מסוממת זה היה מוציא אותי מהטראנס."

"לא ידעתי שיש לך חזייה-"

"אני אישה, בלק." היא הפנתה ממנו את ראשה. "למישהו יש חולצה להלוות לי?" היא שאלה, אך בכל זאת הסמיקה.

"קחי," רמוס אמר במידיות, והושיט לאנג'ל חולצה מכופתרת תכולה שהייתה גדולה על אנג'ל. היא לבשה אותה ברגע שתפסה אותה.

"איך אני אלך להתארגן? דאמט, יש לי שלושה דוחות להגיש לפרופסור –" אך היא השתתקה כאשר זיהתה שפיטר וג'יימס עדיין בחדר. "בכל מקרה, אני לא יכולה לצאת ככה. איפה השרביט שלי?" היא בחנה את השידה של סיריוס, ורק כאשר היא הזיזה מספר נרות, היא מצאה אותו.

"אוכל להחזיר לך אותה בהמשך היום?" היא שאלה את רמוס.

"תזרקי אותה לפח. היא קטנה עליי בכל מקרה." הוא ביקש, והיא הנהנה. היא שינתה את החולצה לחולצה צמודה יותר ומכנסיים, הודתה לרמוס, היטיבה את משקפיה ו...פתחה את החלון?

"את מתכוונת לקפוץ?" סיריוס שאל בהתלהבות.

"אני מעדיפה לקפוץ מאשר שיראו אותי יוצאת מכאן." היא נאנחה. "אבל אני לא חייבת לקפוץ. יש לי טריקים משלי..." היא הוסיפה, ונעמדה על עדן החלון. היא נפלה אחורנית, מותירה את סיריוס המום לחלוטין. רמוס רץ אל החלון ואמר: "היא נעלמה במן סחרור אש ירוקה. בחיים לא ראיתי דבר שכזה!"

"האישה הזאת מדהימה..." סיריוס מלמל. ג'יימס ופיטר גלגלו את עיניהם. רק רמוס הביט בו במבט זועף – וסיריוס הבחין בזה.

אנג'ל הופיעה ישירות בחדרה. במידיות היא נעלה את הדלת, הורידה את החולצה, ולבשה את הבגדים הרגילים שהיא לובשת ביום שבת נדיר, חמים ויפייפה שכזה: גופיית סבא לבנה ועליה חולצת טריקו ירוקה ומכנסוני ג'ינס קצרים. ברגע שהחולצה של רמוס נחתה על הרצפה, היא השתנתה בחזרה לחולצה התכולה. בהתחלה אנג'ל הרימה אותה וקיפלה אותה, אך כשנזכרה בהוראותיו של רמוס, היא פתחה את החולצה והביטה בה.

"אנג'ל?" היא שמעה את קולה של קלסי מעבר לדלת, "את ערה?"

"כן..." אנג'ל מלמלה, ובשביל שקלסי תחשוב שהיא קמה בחדרה, ולא בחדר אחר, היא הסיתה את השמיכה ממיטתה המסודרת ולבשה את החלוק הירוק שלה.

"משהו דחוף?" אנג'ל שאלה כשפתחה את הדלת.

"לא. רק רציתי שתדעי ששאר המדריכים לקחו את כל הדוחות, ויש לך יום חופשי היום." היא חייכה אל אנג'ל. "אולי תבלי אותו עם סיריוס..."

"ולמה שאני אעשה את זה?" אנג'ל התבלבלה.

"חשבתי שאתם יוצאים!" הפעם היה תורה של קלסי להתבלבל. אנג'ל אמרה במהירות: "אני, וסיריוס? איו! למה?"

"יש שמועה שהתעוררת אצלו במיטה היום..." קלסי מלמלה, ואנג'ל האדימה.

"מה??"

"כן. אבל אני מניחה שהיא שקרית ו –"

"אני באמת התעוררתי אצלו במיטה," אנג'ל נעצרה, בוחנת את מבטה ההמום של קלסי. "אבל לא עשינו שום דבר!"

"את בטוחה?"

"לא יודעת. כל אתמול... מעורפל לי. היום יום שישי?" אנג'ל שאלה. קלסי נדה בראשה, הוסיפה גיחוך, ואז אמרה: "היום יום שבת אנג'ל. כנראה שכן עשיתם סקס. הסקס איתו... בואי נאמר שזה מערפל את החושים שלך עד לפעם הבאה..."

"מה? איך את יודעת?" אנג'ל שאלה.

"שכבתי איתו... שלוש פעמים." קלסי גמגמה ונשענה על הקיר. "או שזה היה שלוש עשרה? אני כבר לא זוכרת..."

"מה??" אנג'ל שוב נדהמה.

"הוא שכב עם יותר מחצי מהבנות בבית הספר, ואת ידעת שיצאנו. אז יכולת להניח ש –"

"בוקר טוב." המדריכה הראשית אמרה כשהיא יצאה מחדרה. השתיים סימנו לה בוקר טוב עם הראש, ואנג'ל אמרה: "זאת חייבת להיות איזה מתיחה מרושעת במיוחד. אני הולכת לבדוק מי עשה לי את זה – נתחיל עם השותפים של סיריוס לחדר."

"איפה הייתי אתמול?" אנג'ל שמעה את קולו של סיריוס שנייה לפני שהיא דפקה על דלת החדר של הבנים הגריפינדוריים.

"למה אתה שואל אותי?" אנג'ל שמעה את הקול של רמוס עונה. היא פתחה את הדלת בלי לשאול – והמחזה לא היה מלבב.

במהירות היא סגרה את הדלת, והסמיקה כשהיא צועקת: "סליחה!"

"ולנטיין, את לא יודעת שצריך לדפוק על הדלת לפני שנכנסים?" סיריוס כעס, ומיהר ללבוש מכנסיים. הוא ורמוס לבשו רק תחתונים.

"לא." היא ענתה.

"את יכולה להיכנס." רמוס אמר, ואנג'ל פתחה את הדלת. היא הסמיקה עוד יותר ואמרה: "מצטערת! אני חשבתי שכמו זוג אנשים נורמאליים, אתם תהיו לבושים כשאתם מדברים."

"זה בסדר –" רמוס התחיל, אך נקטע באכזריות על ידי סיריוס:

"לא זה לא! אולי לא הספיקה לה המנה מהבוקר –" הפעם היה תורו של סיריוס להיקטע באכזריות על ידי אנג'ל, שסטרה לו.

"היי!" הוא כעס. אנג'ל לחצה על כתפו, וכשהוא התעלף היא התיישבה מול רמוס.

"אתה יודע איפה אני הייתי אתמול?" היא שאלה, עדיין עצבנית על סיריוס.

"למען האמת, אותך ראיתי פעם אחת..." רמוס אמר, ואז התחיל לספר:

"זה היה אתמול בבוקר. ראיתי אותך הולכת עם קלסי במדשאות. אתן חיפשתן אחרי מישהו. שמעתי אתכן מנהלות דיון אם כדאי לשלוח משלחת לחפש את ג'סטין ומקס, כי גם עקבותיו של מקס נעלמו."

"אתה צוטטת לנו?" אנג'ל נדהמה. "אופס. תמשיך."

"בכל מקרה, החלטתן לשלוח משלחת של הסמויים, ואין לי מושג מה זה אומר. אחר כך הלכתן לארוחת הבוקר, וכשיצאתן ראיתי שסנייפ קרא לכן. הוא ביקש מכן לספר לו מה נקודת התורפה של סיריוס, כי הוא רוצה למתוח אותו במתיחה חדשה ומרושעת. לא אמרתן לו, ואז הוא הלך. זה כל מה שראיתי שקשור אלייך אתמול."

"תודה." אנג'ל אמרה, ובעטה בסיריוס. "אתה בא?" היא אמרה, לא מורידה את עיניה מעיניו החומות-דבש של רמוס.

"מה? הא?" סיריוס קם. "או, את לא!"

"לצערך תגלה שאני כן." היא גיחכה. "אז אתה בא?"

"כן..." הוא אמר, ולבש ז'קט עור. "אין לי ברירה, נכון?"

"לאן אנחנו הולכים?" סיריוס שאל בגיחוך.

"לחפש את קלסי." אנג'ל אמרה בטון ברור מאליו. סיריוס גלגל את עיניו.

"תגידי-"

"לא עכשיו, בלק." אנג'ל קטעה אותו, כשראתה את קלסי במדשאות. "היי קלס!"

"מה?" קלסי צעקה ממרחק.

"יש לך דקה?" אנג'ל המשיכה לצעוק. קלסי רצה אליה, סוגרת את שיעורי הבית בלחשים תוך כדי. "מה?" שאלה.

"אחרי שסנייפ רצה שנגיד לו מה נקודת התורפה של סיריוס, וסירבנו, לאיפה הלכנו?" אנג'ל שאלה. קלסי הרהרה מעט, ואז אמרה: "בהתחלה דיברנו עם לילי אוואנס, ששאלה משהו על ג'יימס, ואז הלכת לדבר איתה." קלסי מלמלה. "אבל למה-"

"תודה קלס." אנג'ל חייכה. "אני אסביר לך בקרוב!"

היא תפסה את ידו של סיריוס ומשכה אותו אל עבר חדר המועדון של גריפינדור.

"אבל כרגע היינו שם!" סיריוס ילל כמו ילד קטן. אנג'ל גלגלה את עיניה. "אתה רוצה לדעת למה התעוררת איתי חצי ערום במיטה?"

"לא. העיקר שזה קרה." הוא גיחך.

"ובכן, אז אתה לא חייב לבוא." היא כעסה, ועזבה את ידו. "אני הולכת לשמוע את הסיפור המלא."

"אוקי." הוא מלמל. "נתראה!" ואז הוא הלך משם לעבר האגם הגדול. אנג'ל, לעומת זאת, נאנחה וחזרה לחדר המועדון של גריפינדור.

"אוניות זהב." אנג'ל מלמלה את הסיסמא, והאישה השמנה נעה על צירה בלי לשאול שאלות.

"אוואנס?" אנג'ל קראה, וחדר המועדון השתתק למשמע הנערה הפורצת.

"ולנטיין, תודה על אתמול אבל זה לא אומר ש-" לילי התחילה, אך נקטעה על ידי אנג'ל: "על זה אני צריכה לדבר איתך."

"הו. אוקי." היא אמרה בחוסר רצון, והעלתה את אנג'ל במעלה גרם המדרגות אל חדר הבנות של השנה השישית.

"וואו, אז ככה נראה חדר הבנות בגריפינדור!" אנג'ל חייכה בהתפעלות. כשלילי בהתה בה במבט מבולבל אנג'ל מיהרה לשנות נושא: "מתחו אותי במתיחה ממש מרושעת, ואני צריכה לדעת מה קרה אחרי שהלכתי לדבר איתך."

"אוקי..." לילי מלמלה, ואז עצרה כדי לחשוב.

"דיברת איתי על כמה שאת חושבת שג'יימס מעצבן, וכמה הוא גועלי ו-"

"למה שאני אגיד דבר שכזה?" אנג'ל התפלאה. "אני בקושי מכירה אותו!"

"לא יודעת, אבל אמרת." לילי נעצרה לרגע, ואז המשיכה: "אחר כך הלכת לחממות, ואמרת לי שאת צריכה לדבר עם פרופסור ספראוט. לא ראיתי אותך מאז."

"תודה!" אנג'ל מלמלה, ורצה משם. היא המשיכה לרוץ כועסת על זה שהיא צריכה לרדת ולעלות כל הזמן, ונגבה את הזיעה שלה בעזרת ידה.

"פרופסור ספראוט!" היא קראה ברגע שהיא ראתה אותה. פרופסור ספראוט חייכה חיוך אימהי ואמרה: "מיס ולנטיין! מה שלומך?"

"הכל מצוין. חוץ מהעובדה שמתחו אותי בצורה מזעזעת ואני לא זוכרת מה קרה לי אתמול, אז אני עוקבת אחרי הסדר של היום שלי."

"אז הגעת לשיחה איתי, הא?" פרופסור ספראוט חייכה שוב את אותו חיוך אימהי, והפעם לאנג'ל היה רצון להסתובב ולהקיא. "הגשת לי את שלושת הדוחות, ואז אמרת שקבעת לצאת עם מישהו.."

"מה?" היא נדהמה, אך חזרה לעשתונותיה כמעט מיד. "אמרתי לך במקרה עם מי?"

"לא.. אבל אמרת שהוא עומד ממש מאחורייך וזיהיתי את הפרצוף שלו..." היא נעצרה כדי לחשוב, ואנג'ל חיכתה בציפייה. "לונגספורט... אדוארד? לא... אד-"

"אדמונד." אנג'ל החווירה. "תודה, פרופסור ספראוט!"

"אין בעד מה, יקירה! תגידי לי מי מתח אותך, ואני כבר אעניש אותו!" היא אמרה והלכה בחזרה לחממה. אנג'ל רצה לעבר המוענות של רייבנקלו בצריח הצפוני, והקישה במקוש הנשר בציפייה.

"כמה עברות אפשריות יש במשחק קווידיץ', לפי ספר החוקים הבינלאומי?" היא שמעה קול מתכתי.

"שבע-מאות." היא ענתה כמעט מיד, והקיר שאליו המקוש היה מחובר זז לאחור ונתן לאנג'ל להיכנס. היא בחנה את התקרה הגדולה זרועת הכוכבים, את הפסל של רוונה רייבנקלו, ובכלל, את חדר המועדון.

הוא היה ריק.

"נחמד..." היא מלמלה בחשש, אך בכל זאת קראה: "אדמונד לונגספורט? אתה כאן??"

"כן." היא שמעה קול מאחוריה, וכשהיא הסתובבה היא ראתה אותו, סוגר את דלת הכניסה לחדר המועדון, ולמרבה הצער, נועל אותה.

"אקספליארמוס!" הוא אמר במידיות, מצביע עליה בשרביטו, ואנג'ל לא הספיקה אפילו להגיב – שרביטה התעופף מידיה ונחת בתוך אצבעותיו הפתוחות של אדמונד.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה בחשש. אדמונד הניח את שרביטה בתוך כיסו והמשיך להצביע עליה בשרביטו שלו.

"אותך, נגדיר בכלליות." הוא אמר, עדיין מכוון את השרביט עליה. "גם אם אני אצטרך לעשות את זה בכוח, וגם אם לא-"

בלי לחכות להמשך דיבורו של אדמונד אנג'ל רצה לעברו וניסתה לקחת את שרביטה מכיסו, אך ללא הצלחה.

"שתק!" הוא צעק, אך פספס אותה רק בגלל שהיא רצה אל מאחורי השולחן. הלחש פגע באחד מכדי החרסינה הרבים שהיו בחדר, וניפץ אותו לרסיסים.

"אין לך הרבה סיכויים נגדי. היכנעי, והסגירי את עצמך." את הפקודה האחרונה הוא אמר בקול חושני, והרצון להקיא עלה שוב באנג'ל.

"אוקי." היא אמרה כשהרימה את ידיה אל על. "אתה צודק. אין לי סיכוי." היא התקרבה אליו עד ששרביטו נגע בבטנה.

"יופי. החלטת?"

"כן." היא אמרה בעצב, אבל כדי שתוכניתה תעבוד היא חייבת לעשות את זה –

היא קרבה את ראשה אל ראשה של אדמונד, ונשקה אותו נשיקה ארוכה, חסרת כל רגש. מבלי שהבחין היא הכניסה את ידה לתוך מכנסיו, ולאט-לאט הוציאה את שרביטה.

"כלל מספר אחד במלחמה: לעולם על תסמוך על אישה." היא אמרה, כשהצמידה את שרביטה לצווארו. הוא בלע את רוקו. הוא הפיל את שרביטו במהלך הנשיקה.

"למה יצאתי איתך אתמול, לונגספורט?" היא שאלה. "ענה לי!"

"זה היה חלק מהמתיחה עלייך ועל סיריוס." הוא מלמל באימה. "אני רק הייתי אמור להביא אותך לחדר של הקונדסאים בשלום."

"למה לקחת חלק בזה בכלל, הא?" היא שאלה בכעס, ולחצה עם שרביטה יותר ויותר על צווארו.

"כי... אלה היו... הוראות מלמעלה..." הוא גמגם, ואנג'ל דחפה אותו לאחור כשהיא עדיין מצביעה עליו עם שרביטה. "של מי?"

הוא לא ענה לה.

"של מי???" היא צעקה.

"פרופסור ספראוט." הוא אמר, ולפי מחשבותיו אנג'ל ידעה שהוא אומר אמת.

~♦~

"פתרתי את זה." אנג'ל אמרה לסיריוס ורמוס כששניהם 'ליוו' אותה אל חדר המועדון שלה. היא עדיין לא הסכימה לגלות להם איך נכנסים. הם הלכו לשם כי אנג'ל רצתה להחליף בגדים לפני ארוחת הצהריים.

"נו?"

"אלו היו סנייפ, הלונגספורטים, ובני הדודים שלך."  היא החוותה לעברו של סיריוס.

"ואיך גילית את זה?" סיריוס שאל בגיחוך, מזכיר לעצמו שהוא חייב להודות לבני הדודים שלו.

"נישקתי את אדמונד לונגספורט באמצע הקרב." אנג'ל מלמלה בטון ברור מאליו, וסיריוס פתח את פיו בתדהמה. "לקחתי ממנו את השרביט שלי, ואיימתי אליו."

השניים האחרים תקעו מבטים מבוהלים אחד בשני. כשאישה רוצה משהו, היא תשיג את זה.

"אז כאן אנחנו נפרדים." רמוס מלמל, ברגע שהם הגיעו לקומת המרתפים של האפלפאף.

"או, שאתם לא!" סיריוס צחקק ברשעות, וכאילו הוא שהוא תיאם איתה, הופיעה דלת ברזל פתוחה מאחוריהם וסיריוס דחף את אנג'ל ורמוס במהירות פנימה.

"סיריוס!!" רמוס צעק.

"בלק!!" אנג'ל צווחה באותו הזמן. הדלת נטרקה, ובאותה השנייה רמוס ואנג'ל ניסו לצאת החוצה בעזרת שרביטיהם – אך ללא הועיל.

"אני אבוא לקחת אתכם בארוחת הערב!" סיריוס קרא מבעד לדלת, ואז הלך.

"הו, יופי." אנג'ל מלמלה, ובחנה את החלל הצפוף במיוחד שבו היא ורמוס עמדו מאוד צמודים אחד לשני. "למה נראה לך שהוא תקע אותנו ביחד?" אנג'ל שאלה, משתדלת להסתיר את העובדה שהיא מרגישה את פעימות הלב של רמוס בגלל שהם היו כל כך צמודים, ויותר גרוע – את האיבר שלו מתקשח.

"כנראה הוא סוף-סוף קלט שיש בינינו משהו." רמוס מלמל, מסמיק ומסתכל מעלה.

"אבל יש!" אנג'ל קראה. "רמוס, אין לך מושג כמה אני מתגעגעת אלייך. אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, אני פשוט-"

"גם אני." רמוס מלמל. "אבל זאת לא את, זה אני. אני לא רוצה להעמיד אותך בסכנה בגלל שאני-" אך אז הוא נעצר. הוא עוד לא סיפר לה.

"זה בסדר. אני יודעת." היא אמרה בחיוך, ובגלל מבטו המופתע של רמוס אנג'ל מלמלה: "אמא שלך חולה בכל פעם שיש ירח מלא? פצעים חמורים בימים שאחרי? אני לא טיפשה."

"נכון, את לא, אבל-"

"לא רציתי שתדע, אבל... בגלל הסנטיוס.." אנג'ל מלמלה.

"סנטי-מה?"

"המחלה של המשקפיים?" אנג'ל וידאה שהוא מבין על מה היא מדברת, וכשהוא הנהן היא הוסיפה: "אני... אני מסוגלת לקרוא ולהשפיע על מחשבות של אחרים. ו... ואני.." היא גמגמה למרבה הפתעתו של רמוס. "הצלחתי להשפיע גם עלייך. ז'תומרת-במהלך ליל ירח מלא."

"מה?" רמוס נדהם. "הצלחת לשלוט בי?"

"יאפ." אנג'ל מלמלה. "זה רק מוכיח שאתה לא מסוכן בשבילי ושאתה-" אך אנג'ל קטעה את עצמה כאשר הם שמעו קולות צעדים מבחוץ.

באותה השנייה ממש, רמוס ואנג'ל התחילו לדפוק על הדלת עם היד הקרובה אליה.

"תירגעו." הם שמעו את קולו של סיריוס מבחוץ. "זה רק אני."

"בלק, אני מזהירה אותך. אתה הולך לשלם!" היא כעסה. סיריוס חייך. או כך לפחות הם חשבו שהוא הגיב.

"אני עדיין חייב לך על זה שהתנשקת עם קולין!" הוא קרא. "ועם אדמונד!"

"התנשקת עם קולין?" רמוס שאל בלחש ובבלבול. "ועם אדמונד?"

"לומטיוס מקטנירליטה!" סיריוס קרא. כשאנג'ל ורמוס כבר קלטו איזה כישוף סיריוס הטיל, הוא כבר אמר: "אציו משקפיים של אנג'ל!"

אנג'ל ניסתה להחזיק במשקפיה, אך ללא הועיל – הם עברו דרך היד שלה ועברו דרך הדלת.

"נתראה!" סיריוס קרא, והסתלק משם.

"אההההה!!!!!" אנג'ל זעקה זעקת עזרה והלם. "אני לא רואה! אני לא רואה!!"

"תירגעי." רמוס ניסה להרגיעה למרות שהיה לחוץ. "הכל יהיה בסדר."

"אבל... אבל אני... אני לא רואה!" אנג'ל המשיכה לזעוק. דמעות זלגו מעיניה, שכרגע נראו חסרות צבע. רמוס ניגב אותן באצבעו.

"אני אולי חבר שלו," הוא הבטיח לאנג'ל, "אבל אני אגרום לו לשלם."

אנג'ל בקושי הקשיבה. למרות שהיא ורמוס היו כל כך צמודים אחד לשני, היא הרגישה כאילו הם מרחוקים כל כך... היא רצתה לבכות על הרצפה, אך בגלל שלא היה לה מקום היא עצמה את עיניה בחוזקה, והניחה את ראשה על חזהו של רמוס, מנסה להתאים את קצב נשימותיה המהירות לקצב נשימותיו, שהיה רגוע ושלו. הוא המשיך לנגב את הדמעות שלה באצבעו, ומשך אותה לחיבוק.

"הוא ישלם. אף אחד לא יפגע בך ויצא מזה בשלום כשאני כאן." הוא אמר. אם

סיריוס היה רואה את פרצופו, הוא היה מבין על רמוס חושב עכשיו.

על נקמה.

- - - - - - - - -

פרק נחמד, לא? 

אני אישית רציתי לערוך אותו, אבל הקוראות בבלוג שלי אמרו לי שלא...

אגב הבלוג, שם אני פרסמתי עד פרק 12.

מקווה שאהבתן את הפרק!

גילסXD

הפרק הקודם		הפרק הבא