אני לא תמיד נשאר אני

לא, אני עדיין לא מתה!!!
פשוט יצא לי החשק לכתוב את הפיק,
ואז החלטתי שאני פשוט רעה אם אני משאירה אתכם במתח כזה בפרק שלפני הכי מותח בכל הפיק.
אז כנראה שלמרות הכל אני לא כזאת רעה כי קבלו אותו:
פרק 7!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

"אז מה, העלמה האמידה איזמרגד," היא אמרה בשביעות רצון מרושעת.

"האם החלטת לעקוב אחרי תאומתך, כביכול?"

"ל-לא," מלמלתי בפחד איום. ליבי חישב להתפוצץ.

"והאם," שאלה המרשעת, "האם את רוצה לשמוע, הסברים, להכל?"

אני מפחדת. מאוד. אלוהים, תציל אותי.

"אני מפרשת את שתיקתך ככן." היא אמרה בקרירות המאפיינת אותה.

היי-! אני שמעתי משהו??

"דבר ראשון." היא אמרה בהתנשאות.

"אני יודעת שראית אותי בלילה. וכעת, אסביר לך הכול.

אנו נולדנו בתור תאומות. באותו הזמן, משפחתנו המוגלגית לא הייתה עשירה, והם לא יכלו להרשות לעצמם לגדל שתי ילדות. לכן, בצער רב, הם וויתרו עליי. איני יודעת מדוע."

"זה די ברור, לא?" לחשתי בשנאה.

הקלרה הזו זקפה את ראשה והמשיכה בסיפורנו.

"הם זרקו אותי לרחוב. הם ניסו לתקוע אותי אצל אישה זקנה, אבל מיד ברחתי, אף על פי גילי הצעיר. לא הייתי מודעת אליהם בכלל. חיפשתי אוכל בפחים, חיי בעוני רב...עד שפגשתי, במהלך שיטוטי, את אימי. היא הייתה אשת וודו. אשת הצללים. אהבתי אותה מאוד. ועוד עובדה חשובה אחת. היא הייתה מכשפה שאיבדה את כוחותיה.

היא הייתה מלוכלכת ומזוהמת, ולעיתים נעלמה עד אור הבוקר. היא הייתה מכורה לסמים. אך למרות כל זאת, היא ראתה שאני מכשפה."

היא נעצרה כדי לנשום אוויר. אפילו שלא סבלתי אותה, ראיתי את עברה, את עברנו... וזה סיקרן אותי מאוד. ראיתי את כאבה, את כאבה של זאת שהחשבתי אותה לאוכלת מוות כמעט. ראיתי את זה. את הכול.

"יום אחד, כאשר אימי שוב נעלמה, יצאתי לשיטוטיי הרגילים. הייתי בת חמש אז. הגעתי לבית מפואר מאוד. לי, הוא נראה כמו טירה של נסיכות. ובאמת, במרפסת, עמדה נסיכה יפהפיה. רכה ותמימה... בדיוק בגילי. הייתה לה שמלת מלמלה ורודה, ונעלי בובה לבנות ויוקרתיות... היא נראתה כמו בובה בעצמה. ההפך הגמור ממני. אך גם בדיוק כמוני. זו הייתה את. דומה לי באופן כמעט בלתי נסבל."

הקנאה הילדותית שהייתה פעם, חזרה לעיניה. היא נראתה כמעט לא אנושית עכשיו.

"מסתבר שמשפחתנו התעשרה בינתיים. בכל אופן, עמדתי שם, במשך כמה דקות. לאחר מכן חזרתי הביתה. אימי החליטה שהמקום בו הסתובבתי מתאים מאוד לעיסוקי הוודו שלה. לא הבנתי מדוע, וכנראה לא אבין לעולם. היו בשכונה זו, אנשים אמידים וישרים, שבוודאי לא היו רוצים להסתבך איתה ועם עיסוקי הוודו שלה. אך הייתי בת חמש, ולא החשבתי לכך חשיבות יותר מדי."

כעת קלרה התנשמה, והשנאה ניצתה בעיניה.

"יום אחד, כאשר ישבה ואמא וניסתה למשוך קונים לעסקינו, עברו שם הנסיכה הקטנה שבה קינאתי כל כך ואביה, אבינו. אני הצצתי עליכם מעבר לפינה. אתם עברתם, ואבינו ניסה, סתם לשם הסקרנות, כנראה, לקנות אצלנו משהו. אימי רימתה אותו. היא לא ידעה דרך אחרת. וכשהוא גילה זאת, הוא כעס, מאוד. הוא רצה לתבוע את אימי על כך, אך לבסוף, את הצעת, שישלחו אותה לכלא. אולי היית בת חמש, וזה היה סתם הצעה ילדותית שכזאת, אך אבינו המרושע החליט לקבל אותה. הוא שלח את אימי לכלא, והיא מתה לאחר זמן קצר. הייתי חייבת לנקום בך. ועשיתי זאת. שבוע לאחר שאימי מתה. היא הורישה לי את מה שהיה כל עולמה: מסכות הוודו היקרות שלה. מאז הן היו חברותיי היחידות."

שוב שמעתי את הקול הזה!!! מה זה, אלוהים?

והן יעצו לי מה לעשות: בעזרת כוח כישופי המתקדם מאד לגילי ובעזרת כוח כישופן העצום, הצלחנו להקים אותך בשנתך בליל חורף קר אחד ולהרחיף אותך אלינו. הפשטתי אותך, והשארתי אותך רק בגופייה ותחתונית. את כותונת הלילה המפוארת שלך לבשתי בעצמי לאחר שהתרחצתי במי המזרקה שנמצאה בקרבת מקום. אז הרחיפו אותי המסכות אל חדרך, ובביתנו חייתי עד החופש הגדול של השנה. אז גיליתי את הוגוורטס, והתחלתי ללמוד כאן.

 חשבתי שלא שרדת, שקפאת מקור או מרעב, או מהתנאים הקשים שלא הורגלת אליהם. זו הייתה הנקמה של אימי. אך מסתבר שטעיתי. מסתבר שזוג מוגלגים עריריים אימצו אותך. אגב, נודע לי שאת לא מתה ואת את לומדת גם כן בהוגוורטס. לכן שיניתי גם את צבע עיניי לצבען של עינייך כדי לשגע אותך באמת. ולכן אשלים כעת את העבודה שלא הספיקו, כנראה, הקור, או הרעב, או הצמא לעשות. שלום לך, אחותי."

היא אמרה, חיוך קל מרחף על שפתיה.

'רגע- מה?! היא הולכת לרצוח אותי!!!' חלפה בי מחשבה מבעיתה זו במהירות האור.

לפתע הסתכלנו שתינו, כמו בהתראה, על חלון מסורג קטן בקצה החדר. העננים שנראו דרכו התפזרו, וכעת נראה הירח.

ואז הסתכלתי בזעזוע על אחותי.

שערות ראשה הבלונדיניות החלו להשחיר ולהתקצר. עיניה הירוקות הפכו לרחבות וצרות יותר, ואדומות. גופה התקצר, והיא החלה לעמוד על ארבע. עורה נהיה חידודין חידודין ויצאו ממנו שערות גסות ושחורות. לא היה לי ספק בכלל עכשיו.

אחותי היא אדם זאב.

היא החלה להתקרב אליי, נוהמת בסכנה, ציפורניה שלופות, ושיניה האימתניות חשופות. מפיה נזל ריר.

ואז הבנתי.

היא לא הולכת לרצוח אותי. היא הולכת לטרוף אותי.

בשבילה אני טרף קל. טרף קל וטעים.

שהיא תהנה לאכול אותו.    

 התחלתי לרוץ בכל המהירות למקום שבו חשבתי שהייתה הדלת.

לא היה בו כלום.

התחלתי לדפוק על הקיר, לנסות למצוא את הדלת, קראתי לעזרה!

היא רק התקרבה יותר.

 נוהמת באימה.

לא הייתה דרך לצאת מהחדר הנורא הזה.

ליבי פעם כל כך במהירות... התנשמתי ונצמדתי אל הקיר, כאילו  אם אצמד אליו מספיק חזק הוא ייפתח ואני אפול החוצה.

אחותי התקרבה עוד יותר.

כעת הפרידו ביני לבינה רק שני מטרים.

דמעות החלו מסמאות את עיני.

הבנתי, שמפה אני כבר לא אצא בחיים. 

ואז, בהחלטה של רגע, כנראה, קפצה אחותי קפיצה אדירה לכיווני.

עצמתי את עיניי. זה הסוף.

"לאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נשמעה צעקה אדירה לפתע.

 פתחתי את עיניי לכדי סדק צר.

טומי חצץ כעת ביני לבינה. הפריד בינינו כעת רק מטר אחד.

"אל תיפגעי בדוני," הוא אמר לאחותי באומץ.

"טומי, בבקשה, לא!!!" אמרתי והתרוממתי במהירות שגרמה לי סחרחורת, כוססת ציפורניים.

"כן, דוני. אני חייב לעשות את זה, להציל אותך. כן."

"לא," בכיתי.

אחותי החליטה לעשות עוד ניסיון אחד.

היא קפצה שוב.

על טומי.

והחלה לנשוך אותו.

"טומי!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי.

ניסיתי למשוך את השערות של החיה המפלצתית הזו, לזרוק עליה דברים, כאשר אני בוכה לסירוגין, וידיי חלשות.

 ואז החיה התפוגגה. פשוט כך.

ובמקומה ניצבה קלרה. מתנשמת ומתנשפת.

לחדר פסע לפתע דמבלדור. "קלרה," הוא אמר, "תואילי ללוות אותי למשרדי, בבקשה."

קלרה המתנשמת נעמדה, ופשטה את ידה קדימה, כמו מנסה לעשות כישוף ללא שרביט כלשהו לכיוון דמבלדור.

 "כוחות הכישוף שלך נשללו ממך בזה הרגע," אמר לה דמבלדור. "ברגע שעשית את הכישוף הזה הם נשללו ממך."

קלרה הנדהמת כיווצה ופתחה את כפות ידיה, מביטה בהן בחוסר אימון, ואט אט היא החלה לפסוע לכיוונו של דמבלדור. הוא פינה לה את הדרך, והיא יצאה דרך הדלת הנסתרת שחיפשתי קודם לכן. כמעט לפני שנעלמו שניהם בעיקול, סובב דמבלדור את ראשו אליי ואל טומי. "אחרי שתבדקי מה שלומו, הרחיפי אותו אל המרפאה, ותבקשי תרופת הרגעה. עברת כעת דרמה קשה מאוד. גם כוס שוקו חם לא יכולה להזיק."

"אבל... גמגמתי, למרות שידעתי שדמבלדור נמצא שם, ואין מה לגמגם ולדאוג.

"יש לך שאלה?" שאל דמבלדור, עיניו הכחולות כים מבטיחות לי שהכל יהיה בסדר.

"ט-טומי ל-לא יהפוך ל-לאדם זאב?" שאלתי באימה.

דמבלדור הרצין. "אני לא יודע, עלמתי," הוא אמר ונאנח.

ניסיתי לדחוק את הדמעות, אך הן פרצו מעצמן, ודמבלדור נענע בראשו בעצב ויצא מהחדר.

בפעם הראשונה מאז שקלרה האדם זאב נשכה אותו, פניתי להביט בטומי.

עיניו היו עצומות וגלימתו הייתה מכוסה בדם.

נישקתי אותו על מצחו ברעדה, בידיעה שאולי זהו, זה הסוף מבחינתו.

מבחינתנו.

הפרק הקודם