עשרים שנים אחר כך

אוקי, כמו שאמרתי בפיקצר שלי - הפרק הזה לא ממש טוב לדעתי, אבל אתם רוצים המשך אז... הנה הוא. 

יצא נורא קצר...

בקיצור, התאכזבתי מהפרק הזה =\

השעה הייתה 23:40 כשלילי סוף-סוף שמעה את קולות הוריה. היא ירדה מהר במדרגות, אבל כנראה יותר שמידי מהר. היא מעדה, נפלה והחליקה כמה מטרים אחר כך על הרצפה הקרה.

"הולכת לאן שהוא?" שאל הארי, והושיט ללילי יד לעזרה.

"אוח," אמרה לילי ונעזרה באביה לקום. היא הביטה בו בכעס, למרות שזאת הייתה אשמתה – היא חשפה את עצמה.

ג'יני הגיחה מהסלון, מחזיקה בידה מעיל עור חם. "הינה, הארי, קח את ה – מה את עושה פה?" היא שאלה את לילי ונעצרה במקום, המומה.

"שמעתי אתכם מדברים על טום לסטריינג'," היא אמרה, משלבת ידיים.

"איך?" שאל הארי, מנסה לדבר ברוגע, אבל לא מצליח.

"זה לא משנה עכשיו," אמרה לילי בתקיפות, "אני רוצה להצטרף אליכם, לעזור – "

"השתגעת?!" שאלה ג'יני בתדהמה. היא לחשה משהו להארי, שהנהן ואמר, "אני מצטער, לילוש, אבל המשימה הזאת היא רק להילאים מנוסים,"

 כשלילי באה למחות, הוא פתאום לקח מג'יני את המעיל, נישק אותה, חיבק את לילי המופתעת, והתעתק. 

לילי הביטה במקום שבו עמד אביה לפני שנייה במבט קפוא. אחר כך היא הביטה באמה, שהביטה בה בכעס, ואמרה, "עכשיו, אני מוכנה לספר לי איך שמעת על – " אבל היא עצרה את עצמה, כשראתה שלילי רצה ועולה במדרגות, לחדרה הקטן.

לילי פתחה את הדלת של חדרה בחבטה חזקה, ואחר כך טרקה אותה ברעש חזק  עוד יותר. היא נשכבה על מיטתה וכיסתה את ראשה בכרית שמצוירים עליה לבבות בכל מיני צבעים. היא רצתה לבכות, אבל הדמעות לא זלגו. היא עצמה את ענייה בחוזקה כששמעה את דלת חדרה נפתחת ונסגרת בעדינות.

"לילצ'וק..." אמרה ג'יני, והתיישבה ליד לילי. היא לקחה את הכרית של לילי, שמצאה את דמעותיה. היא הרימה את ראשה, והביטה באמה במבט כועס. "ת-תכננתי ל-להתגנב ולהלחם ג-גם," היא אמרה בקול קטוע מהבכי.

"בגלל זה את כועסת כל כך?" שאלה ג'יני ברוך.

"לא!" צעקה לילי, "בגלל ש-שאם לאבא י-יקרה משהו, לא ר-רציתי שככה נ-נפרד, שהוא כועס ע-עלי!"

"הו, לילוש..." אמרה ג'יני וחיבקה אותה חזק. לילי חיבקה אותה בחזרה, וכעט בכתה בקול רם. החולצה הכחולה של ג'יני הוכתמה בדמעות, אבל זה לא היה איכפת לה. היא חיבקה את לילי עד שנרגעה, ואז אמרה, "לילי שלי... את לא צריכה לבכות, אבא יהיה בסדר," היא ניגבה את הדמעות של בתה בקצה שרוולה, ונישקה אותה על מצחה. "ובכלל, אבא לא כועס עלייך," היא חייכה אל לילי חיוך מעודד. לילי עצמה את ענייה לכמה שניות, ונשמה נשימה עמוקה. היא עצרה את הבכי כל כך הרבה זמן, שעכשיו הוא התפרץ בבת אחת. היא בכתה על זה שאנשים רעים רוצים להרוג אותה ואת משפחתה, על זה שהיא אמורה ללכת מחר לבית הספר כאילו לא קרה כלום, על זה שהיא מסיימת עוד שלושה ימים את כיתה ו' ואז היא לא תראה יותר את חברותיה המוגלגיות, על זה שהיא מפחדת שלא תוכל להיפרד מהן כמו שצריך, על זה שהיא לא יודעת מה מחכה לה בהוגוורטס ובאיזה בית היא תתמיין, על זה שאביה ודודה רון נלחמים עכשיו במישהו שיכול להיות יותר חזק מהם, ועל זה שאולי, רק אולי, היא לא תראה יותר את אביה.

היא רצתה להסביר לאמה את כל הרגשות האלה, שגורמות לה לבכות כל כך, אבל לא ידעה איך. אחרי כמה שניות היא אמרה, "את בטוחה?"

"ברור," אמרה ג'יני וליטפה את לחיה הרטוב של לילי. "אבא אוהב אותך, את ג'יימס ואת אלבוס יותר מכל דבר אחר בעולם."

לילי חייכה חיוך דומע, וג'יני אמרה, "לכי לישון, מחר תראי שהכל יהיה בסדר גמור,"

          היא נתנה ללילי את הכרית שלה, וכיסתה אותה בשמיכה תואמת. היא נישקה את לילי על מצחה, קמה וכיבתה את האור.

          לילי, שהייתה עייפה מאוד, נרדמה תוך כמה שניות.

בפרק הזה לילי בכתה הרבה, כי גמאני בכיתי מלא בגלל ש... חתולה שלי מתה :( אז... כתבתי מה שהרגשתי באותו רגע... :(

הפרק הקודם		הפרק הבא