לא יודעת איך לקרוא לזה:)

טוב אני נוראאאאאאאאאא מצטערת שלא כתבתי המון זמן

זה היה פשוט כי.. לא יודעת הלך לי מצברוח הכתיבה XD

אז סופסוף פרק נוסף! אני מקווה שתקראו ותהאבו 3>>

תגובוות!

7:חזרה!
השעה אחת בלילה. לילה קר ואפל. מדוע הלילה כה אפל,מפחיד ומאיים, בעוד היום עצמו היה נעים? אבל ככה זה שם, הרי זהו לא העולם הרגיל, שבני האדם הרגילים מכירים. הרחובות חשוכים לגמרי. מנורות הרחוב מהבהבות לסירוגין ומפיצות אור קלוש בלבד. הרחובות שוממים לגמרי, שלא כהרגלם. דממה מצלצלת שוררת במקום. דממה שזועקת חזק יותר מכל צעקה. דמות כהה חמקה במורד הרחוב, צילה משתרך אחריה. שלושה עכברושי ביוב שמנים הציצו ברגליה המבוהלות, שהלכו בזהירות ובפחד,בהבעתה המבועתת ובאופן הליכתה החמקני. צרצר קטן וחלוש השמיע את קולו, ומיד נמחץ על ידי אבן קטנה ומכוונת שזרק מישהו, לעולם לא יהיה ברור מי. החושך הכבד מסביב גרם לדמות לרעוד מהזיכרונות המאיימים שהציפו אותה פתאום. כאן הוא התייאש, כאן איבד את האמון בעצמו ולא חזר להיות מי שהיה מעולם... הדמות הסתובבה, והיישירה מבט אל צ'ארלי. הוא פלט זעקה כשראה את תומס טרוורס אביו מיישיר לו מבט.

***

צ'ארלי התעורר בזעקת אימה ולרגע לא זכר היכן הוא נמצא. הוא התנשף בכבדות, מבוהל עד מוות. זיעה ניגרה על מצחו. כעת היה לגמרי ברור לו היכן אביו נמצא. איך הוא לא חשב על זה, איך?! איך  לא חשב על זה קודם? צ'ארלי רעד בצינה השוררת מסביב, וקם ברגליים כושלות. הוא הרגיש כאילו רגליו עשויות ג'לי רוטט וכל גופו רעד בעוצמה. דבר אחד היה חקוק במוחו- הוא חייב להגיע למימד השני. צ'ארלי ידע שעליו לחפש את המקום. הוא ידע דבר נוסף, חשוב מאוד- אם הוא הולך, הוא משאיר את התקווה שקאלי תחזור... מאחור. הוא הביט בעצב לכיוון ממנו נעלמה לפני שעה בלבד, והתחיל ללכת, כל כולו אומר אומללות. רגע. הוא נעצר פתאום. לא הייתה לו כל אפשרות לדעת היכן הכניסה למימד השני... חייב להיות משהו ביומן, החליט, פתח את תיקו והוציא את היומן החוצה. צ'ארלי דפדף בזהירות בדפיו המצהיבים של היומן ובחן את המילים הכתובות בכתב פרוע ומקושקש. הוא היה בטוח, ללא ספק, שבאחד הימים הגשומים והקרים בהם הסתגר בחדרו וקרא ביומן בלי סוף הוא נתקל באיזו הערה על המימד השני... או,הנה משהו! חשב ולבו האיץ לפתע את פעימותיו. הוא קרא. "המקום הזה מפחיד אותי מיום ליום. איני יודע מה לעשות יותר.. החיים ממשיכים בצורה הכי נוראה שיכולה להיות. אני רוצה לצאת מפה. חקרתי כל מה שאפשר על המימד הזה, בו אני נמצא- והבנתי משהו. רק אם תתרכז בכל כוחך בכניסה למימד האחר תוכל לצאת. ניסיתי, וזה לא עזר. התרכזתי בכל כוחי בכניסה שראיתי,בשער... כלום. ואני לא מבין את זה. אני פוחד שלא אצליח לצאת מכאן לעולם."
צ'ארלי קימט את מצחו בייאוש. מה קורה כאן? חשב בתסכול. הוא לא הבין. עליו להתרכז בשער למימד השני.. הוא עצם את עיניו בצייתנות ודמיין במוחו את השער, חלוד ורעוע כפי שתיאר אותו אביו ביומנו. הוא הפעיל את כל כוחו בריכוז מוחלט, והעז לפקוח את עיניו מחדש רק לאחר עשרים שניות תמימות. הוא היה באותו המקום, מולו לא נראה שום שער. שום דבר לא השתנה. צ'ארלי גנח וניסה שוב להתרכז בכל כוחו, אך היה ברור לו שזה לא יעבוד, כי כפי שכתב אביו ביומן- גם הוא לא הצליח בכך. רק רגע, חשב צ'ארלי פתאום, אם אבא לא הצליח להתרכז בשער ובכך לצאת דרכו חזרה למימד אליו הוא שייך, איך  חזר לכאן בעצם? צ'ארלי עצם את עיניו שנית וניסה לחשוב. הוא חייב להגיע אל אביו. אז אולי הוא ינסה... יש! צ'ארלי פלט תרועת ניצחון. אולי כל מה שהוא צריך זה לא רק להתרכז בשער למימד הנכון, אלא באדם שאתה הכי מייחל לפגוש שם, בסיבה שבגללה אתה רוצה להגיע לשם... צ'ארלי עצם את עיניו בחיוך שליו, בטוח שזה יצליח. הוא ראה בדמיונו את השער, ואת דמותו של אביו, ואת שניהם חוזרים לכאן, שלובי זרועות... צ'ארלי פקח את עיניו בתקווה. לא היה שם שער. הוא שאג בתסכול והסתובב, בכוונה לחבוט באבן קטנה שנחה ליד רגלו, אך רגלו קפאה באמצע, ופיו נפער לרווחה. מאחוריו, חלוד וישן, עמד שער  ברזל גדול ומעוקם, ולידו שלט עץ שעליו נכתב בכתב גס משהו:"ברוכים הבאים ללונדון."

***

חיוך הציף את פניו של צ'ארלי, ולראשונה מאז יצא למסעו נראה שמח באמת. השעה כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, אך זה לא מנע מצ'ארלי לגשת בביטחון אל השער, להרים את הרגל בכוונה לדרוך על אדמת המימד הזר, כשיד לפתה את חולצתו בחוזקה והעיפה אותו אחורנית. צ'ארלי מעד, פניו חיוורים מבהלה. "תגיד לי, השתגעת!?!?!" צרח קול מוכר להחריד. מישהו התנשף בחוזקה, מביט בצ'ארלי בפרצוף אדום מכעס. "היית יכול להיהרג!!!!!!!" צ'ארלי ניסה לומר משהו, אך קאלי לא נתנה לו. "אתה רוצה למות? יש לך נטיות כאלה,או מה?! יופי, כי אני לא מעוניינת שתמות לי עכשיו, אז זהו!!!!!!" צ'ארלי הביט בפניה הנחושים והזועמים המום. "קאלי." מלמל. "את מטורפת. למה באת לכאן?" "דודה נילי מפחידה אותי." ענתה קאלי, בקלילות הפעם, וצחקה בתגובה למבטו הנדהם של צ'ארלי. "אני לא רוצה להיות אצלה. וחוץ מזה, יש לנו הרפתקה להשלים ביחד, לא?" מבטה נעשה כעת תקיף וחודר. עיניה התמקדו בצ'ארלי, והוא הסב את מבטו, כאילו חשש להיכוות מהן. "מה שתגידי," משך בכתפיו. כבר מזמן הגיע למסקנה כי יש בקאלי משהו מוזר בהחלט. "אז.. לאן הולכים?" היא שאלה בטון נמרץ, מוכנה ומזומנה למשימה. צ'ארלי נאנח והחווה בידו לכיוון השער. "אנחנו עוברים לחפש את אבא שלי במימד ההוא." קאלי הניחה את ידה על פיה, ולאחר מכן הורידה אותה באיטיות. "אתה יודע שזה ממש מסוכן, צ'ארלי. נכון?" צ'ארלי נשם עמוק, והכריח את עצמו להביט בעוז רוח אל הערפל הסמיך שהתערבל מצידו השני של השער. "הרי זה כל העניין." הוא אמר בשקט. "מעכשיו אנחנו הולכים לקחת סדרה של סיכונים. וללא ספק, זהו הסיכון בעל ההשפעה הרבה מכולם."

כשפסע צ'ארלי אל תוך הערפל, כשקאלי צמודה מאחוריו והבעת בהלה שפוכה על פניה, הוא לא הרגיש שום שינוי בטמפרטורה, בתחושה הרוחנית או הפיזית. לשם שינוי הוא הרגיש רגיל לגמרי, עד שעברו שניהם את מסך הערפל, ונשימתו נעתקה. לפניו נפרשו הרים עצומים בגודלם, שהתפרשו עד קצה האופק, מעבר לשדה  הראייה. ההרים כולם היו מכוסים שכבת פיח שחורה, ורבים מהעצים העירומים נעקרו ממקומם או שכבו על צידם בצורה שגרמה לקאלי להשתנק בבהלה. איך שהוא, היה טבעי שקאלי תדאג לעצים כמעט יותר מאשר לבני אדם. "נראה כאילו פרצה כאן שריפה." מלמל צ'ארלי, מעביר את מבטו על פני ההרים ההרוסים, המפוחמים והמסריחים מעשן. קאלי לא ענתה. שפתיה רעדו. "מה זה המקום הזה?" לחשה בקול מפוחד. "בוא נצא מפה!" "כאן אבא שלי אמור להיות. אני משוכנע בזה." התעקש צ'ארלי וסרק את סביבתו, מחפש רמז למשהו נוסף מלבד עוד ועוד הרים שחורים מלאי פיח. הוא הסתובב לעבר המקום ממנו נכנסו, ולהפתעתו ראה שהשער לא שם. "השער נעלם." מלמל. "מה זה אומר?" "שביל." תימצתה קאלי והצביעה ביד רועדת קמעה אל שביל צר ונסתר שבפירוש לא היה שם קודם. "הוא בדיוק במקום בו ניצב השער." אמרה. צ'ארלי אימץ את עיניו מעט בכדי לראות טוב יותר את השביל הקטן והנסתר, שנחבא מאחורי עץ גדול וזקן השוכב שחור ודומם על צידו. "את צודקת," אמר בהתפעלות. "השער היה בדיוק במקום שבו עומד השביל... זה אומר שנצטרך ללכת בו,לא?" "אין לנו יותר מדי ברירות." אמרה קאלי בעצבנות. צ'ארלי הניח שהיא עדיין מרוגזת מעט מכל מה שעבר עליהם היום והחליט שלא להגיב על הנימה הכעוסה שבה נאמרו דבריה. הם התחילו ללכת בשתיקה בשביל, צועדים ומסתכלים מסביב. המעט שיכלו לראות בחשכה הכבדה לא נראה טוב. היה נדמה כאילו הם הולכים בתוך יער חשוך ומאיים- יער שמסתיר סוד אפל כלשהו, יער מפחיד מאוד. עצים גבוהים וכבדים התנשאו מעליהם לגובה, לועגים להם על טיפשותם על כך שיצאו למסע הארוך והמסוכן הזה. שורשים מפויחים שנקבעו באדמה הכשילו את רגליהם, הדממה המעיקה שמסביב צלצלה באוזניהם והפחד כמו שיתק את גופם. בפעם השלישית שצ'ארלי נאלץ לתמוך בקאלי משום שמעדה על שורש עץ נשמע רעש חזק, כאילו מישהו פוצץ משהו בקרבת מקום. קאלי קפאה במקומה. צ'ארלי נפל על ישבנו. "מה זה ה-?" פתח צ'ארלי, אך קול גריסה נוסף קטע אותו. צ'ארלי היה זה שהתעשת ראשון. הוא קם על רגליו בבהלה. "בואי," לחש לקאלי והלך בצעדי שועל שקטים, מקפיד לא להזיז את עיניו מהנקודה ממנה בא הרעש. קאלי הלכה אחריו, הבעה דרוכה ומתוחה על פניה. הם התקדמו בהליכה צידית, כשפתאום נשמע הרעש שוב, הפעם מאחוריהם. שניהם קפצו בבהלה כשמתוך השיחים הגיחו שני נערים בכידונים שלופים לכיוונם.

***

הנערים היו לכל היותר בני שתים עשרה; שניהם היו קטנים מצ'ארלי ומקאלי, אך בכל זאת שניהם פחדו מהתוקפנות ומעזות המצח שלהם. לשני הנערים היה עור שחום וחלק, עיניים בצבע כסף מוזר ומתערבל ותלתלים בצבע קש. צ'ארלי בהחלט לא רצה לחשוב מאיזה חיה הכינו את הבגדים שלהם- אלה היו מעין כותנות מעור שנקשרו בחוזקה על כתף שמאל ומאחורי הגב. שניהם היו יחפים; ולשניהם היו כידונים חדים ביד, והם לא נראו כמהססים להשתמש בהם. "מי אתם?" שאל הנער מלפניהם בעיניים רושפות. הוא דיבר אנגלית, אך היה לו מבטא מוזר- מלחשש ומהדהד. קאלי התאמצה מאוד שלא להראות לצ'ארלי עד כמה המבטא הזה גרם לה צמרמורת. במשך שניות ספורות שניהם שתקו, אך לבסוף הצליחה קאלי לפלוט:"אני קאלי.וזה צ'ארלי." הנערים בחנו אותם מכף רגל ועד ראש בקפדנות, ואז אמר הנער השני,באותו מבטא מהדהד:"באתם לשלום?" צ'ארלי הנהן בנוקשות, מנסה ככל האפשר לשלוט ברוחו. הנער הזדקף, ועיניו נראו זוהרות כפנסים ומרתיעות מתמיד. הוא החליף מבטים עם הנער הנוסף. "אני ג'ננה בננה. זה במבה לה בונגו- ," הוא החווה על הנער שעמד מאחוריהם, ולפתע חייך. "ברוכים הבאים ליער הרוחות האפל של שבט ואנאג'ה."
קאלי וצ'ארלי החליפו מבטים. 

הפרק הקודם