לחזור

פרק שביעי: היפראקטיביות
למחרת בבוקר התעוררה הולי עם הרגשה טובה. היא בהוגוורטס, המקום שאליו הוכנה במשך כל חייה.
"יש לנו שיקויים ממש עכשיו." אמרה פנלופה אלטרה, שחלקה את החדר עם הולי.
"איך מגיעים לכיתה?" שאלה הולי, כאשר היא וחברתה התהלכו בהוגוורטס, היא העבירה מבט מתמונה לתמונה – ומיותר לציין שהשוכנים בתמונות החזירו לה מבט. היא כבר התרגלה לתמונות זזות, בעקבות התמונה הקטנה של סבא-רבא הארי וסבתא-רבא ג'יני, שתלויה בסלון.
"נראה לי.." מלמלה פנלופה ששלחה מבט סביבה, "שאין לי מושג."
הן המשיכו לאורך המסדרון, עד שנתקלו בתלמיד שנה שלישית, שלבש מדי האפלפף.
"סליחה," שאלה הולי, "אתה יודע איך להגיע לכיתת השיקויים?"
ההאפלפפי הנחמד עצר לרגע לחשוב. "זה במרתפים, תנסו להגיד לשרביט הראה את הדרך, זה די מומלץ כשלא יודעים איך להגיע למקומות בהוגוורטס. בכל מקרה, אני מאוד ממהר, ביי!" 
"הראה את הדך?" חזרה פנלופה בעצבנות. "אני בקושי מצליחה לעשות לומוס, וזה לחש בסיסי!"
"טוב, שווה לנסות.." מלמלה הולי ושלפה את שרביטה. "הראה את הדרך!"
השרביט פלט סילון צהבהב חלוש, שהתפתל לאורך קצה המסדרון, הן עקבו אחריו במהירות, אך במסדרון שלאחר מכן הוא התפוגג.
"הראה את הדרך!" אמרה שוב הולי, עוד סילון צהבהב שבקושי נראה, היה ברור שהן לא יוכלו להמשיך כך לעד – הולי לא מספיק מיומנת בקסם.
אחרי שעקבו בעקבות הסילון הזה לקומה הבאה (דרך המדרגות הנעות, כמובן), הולי אבדה תקווה.
"ילדות? אין לכן שיעור?" הרעים קול, והן נתקלו בפרופסור תבאי שעלה במדרגות.
"אנחנו לא יודעות איך להגיע למרתפים, אדוני.." מלמלה פנלופה.
"אם כן, עליכן לבקש עזרה. להבא ניתן להיעזר במדריכים יום קודם לכן. בכל מקרה, בינתיים.." הפרופסור שלף את השרביט ואמר בקול רם ובטוח הרבה יותר מהולי: "הראה את הדרך!"
הסילון הזה נראה בברור – כתום וחזק, מנצנץ לאורך כל הדרך עד למרתפים.
"תמהרו." אמר הפרופסור, ומיהר לתוך הכיתה שעמד לצידה. הבנות החליפו מבטים, והתחילו לרוץ לאורך המסלול.
"מדוע איחרתן?" דרש הפרופסור, אדון מור, לדעת.
"לא מצאנו את הדרך, אדוני." אמרה הולי.
"חמש נקודות מגריפינדור על האיחור. שבו והתחילו במשימה שעל הלוח."
במורת רוח התחילה הולי ברקיחת השיקוי המבוקש: תמיסה נגד בעיות קיבה.
היא קצצה כנפי שפיריות והרתיחה מים, סובבה פעמיים לשמאל ושישה פעמים לימין, מוסיפה פה ושם מרכיב כלשהו.
"שש דקות לסיום!" נהם הפרופסור.
הולי הייתה רק בחצי הדרך לסיום, השיקוי שלה היה בצבע שחור עכשיו, צבעו צריך להיות תכלת. התמיסה של פנלופה כבר הייתה סגלגלה, ואחד התלמידים – כפי הנראה המתקדם ביותר – הגיע כבר לתמיסה בצבע כחול.
"שלוש וחצי עיני נחש.. שלוש רבעי זנב עכבר.. בחישה לימין.. לחכות שתיים עשרה שניות ולזרוק את שערות החתול.." מלמלה לעצמה.
"שלוש דקות לסיום!"
היא כבר נכנסה ללחץ, כי נשארו לה עוד חמישה שלבים מלאים, ואחד מהם דורש המתנה של דקה.
"דקה לסיום!"
נשאר לה רק לסיים לקצוץ את זנב הלטאה, לבחוש לשמאל ולהוסיף את דם הארנבונים.
הוא הרימה את זנב הלטאה הקצוץ והעיפה בחיפזון אל הקדרה, כמה תלמידים כבר צעקו: "סיימתי!", התמיסה שלה הייתה כמעט בצבע המתאים, מבעבעת..
בחישה לשמאל..
"נגמר הזמן!"
הולי קיללה בשקט, אם היא רק תספיק לשפוך קצת מדם הארנבונים לפני שפרופסור מור יגיע... אבל הוא ניגש ישר אליה.
היא ידעה מיד שהיא לא תספיק, הוא יצר מבחנה מהאוויר ויצק חלק מהשיקוי לתוכה.
"פרופסור מור.. פרופסור מור בבקשה – "
"שקט.."
"פרופסור, חסר לי רק הדם.."
היא "שיחקה" מבלי משים עם השרביט שלה (הולי הייתה היפראקטיבית, ונהגה "להשתעשע" עם דברים בעת לחץ).
הפרופסור התכוון להריח את השיקוי, אך נראה כאילו הוא קפא באוויר.
"פרופסור?"
הוא לא ניראה כאילו הוא סתם הפסיק, הוא פשוט היה קפוא, כאילו צופה בטלוויזיה לחץ "סטופ" רק על הדמות של פרופסור מור.
הולי העבירה מבט חד בין הפרופסור לבין שרביטה, והבינה שהיה מכוון אליו.. היא הקפיאה אותו, בטעות.
"מהר!" לחשה פנלופה. "אני לא יודעת מה עשית אבל זה מציל את רוב הכיתה!"
אכן, חלק נרחב מהכיתה היה עסוק בלהשלים את השיקוי, אף אחד לא שאל שאלות.
הולי תפסה במהירות את בקבוק דם הארנבונים ושפחה מעט לבחנה של הפרופסור.
נראה שברגע שהניחה את הבקבוק שוב על השולחן הפרופסור חזר למצב רגיל, השיקוי היה בצבע תכול, והפרופסור כנראה לא שם לב שמשהו השתנה, כי הוא המשיך מהנקודה בה נעצר.
"10 נקודות לגריפינדור, כמעט מושלם. נראה שהוספת את דם הארנבונים מעט מאוחר מידי, למהר יותר פעם הבאה, העלמה פוטר!"
"כן אדוני.." חייכה הולי, ושלחה מבט מרוצה בפנלופה.
*
הולי שכבה במיטה באותו ערב וחשבה.. היא הקפיאה פרופסור מלי רצונה, זה אומר שהיא עדיין לא שולטת בכוחות שלה.. אולי ההיפראקטיביות קשורה לזה.. גם באותו זמן שחשבה, היא שיחקה עם השרביט.
אם זה יפריע לה להיות מכשפה מוצלחת?
ילעגו לה?
היא תוריד נקודות לגריפינדור?
ריאן יהיה מאוכזב ממנה?
ריאן.. מאוכזב..
אחיה האהוב, שאף פעם לא הצליחה לרצות..
ריאן.. מאוכזב..
נראה שהשינה מתגנבת לעפעפיה..
ריאן.. מאוכזב..
ריאן.. מאוכזב..
היא חשה כעס נורא על עצמה..
ריאן.. מאוכזב..
ריאן.. מאוכזב..
כנראה שהיא נרדמה, כי היא קול הפיצוץ העיר אותה. השרביט שלה היה בידה, מכוון למקום שעד לפני רגע היה בו השעון של החדר שלה ושל חברותיה. השעון כרגע התנפץ לרסיסים, חלקיו הומטרו בכל החדר, והמחוג הגדול נחבט בראשה של פנלופה, שהתעוררה בין רגע.
"מה קרה?" שאלה הלנה, תלמידה בעלת שיער בלונדיני מטולטל.
הולי החביאה את השרביט במהירות.
"לא יודעת!" היא שיקרה.
"השעון התפוצץ." אמרה פנלופה והרימה את המחוג בעצבנות.
"לא נורא, זה בר תיקון!" עודדה הלנה בחיוך רחב, היא הרימה את שרביטה והצביעה על השעון: "רפארו!"
חלקי שעון מכל רחבי החדר ריחפו והתאחו לשעון באוויר, שנטלה על הקיר.
"לילה טוב." אמרה הלנה בחיוך רחב, הניחה את השרביט וחזרה לישון. פנלופה עשתה כמוה, מעט בעצבנות.
"לילה טוב.." השיבה הולי, הניחה את השרביט ונרדמה אף היא, ראשה מוצף בחלומות על פרופסורים קופאים ושעונות מתפוצצים, וגם על פרופסורים מתפוצצים ושעונות תקועים. וגם על ריאן קפוא, נתון בסכנה, ואז פיצוץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא