הילדה המקוללת

מקווה שתהנו מקריאת הפרק;-) אני יכולה לגלות לכם שבפרק זה תתגלה בשורה עצובה:-( 

מלובי החלה להתעורר, כששמעה דיבורים מאחת המיטות בחדר. כשפתחה את עיניה, הופתעה לגלות שני מכתבים- האחד היה מערכת השעות של מלובי, והשני היה מכתב שמלובי לא ידעה מהיכן הגיע. היא הציצה במערכת השעות המוזרה שלה, וגילתה כי היום יש לה רק ארבעה שיעורים: שיקויים, התגוננות מפני כוחות האופל, שינוי צורה ולחשים. מלובי חיכתה בקוצר רוח לשיעור ההתגוננות, כיוון שרצתה מאוד לפגוש את מנגולס.

היא בחנה את המכתב השני, שאותו לא זיהתה, אך לא מצאה אף מילה כתובה על המעטפה. לבסוף, מלובי הוציאה את המכתב והחלה לקרוא:

מלובי רנוארד,
אנא היפגשי איתי היום בשמונה בערב במשרדי. אני חוששת שעלי להעביר לך כמה בשורות.
בברכה,
פרופסור מקונגל, מנהלת בית הספר הוגוורטס לקישוף ולקוסמות.

נ.ב
הסיסמה למשרדי היא "חתול מעופף".

מלובי קראה את המכתב פעמיים כדי לוודא שלא דילגה על אף אות. למה המנהלת רוצה לפגוש אותי? איזה בשורות היא צריכה להעביר לי? חשבה לעצמה מלובי.
היא הסיטה את הכילה ממיטתה, וראתה את לילי מדברת עם שתי הבנות שנמצאות גם הן בחדרן. "בוקר טוב, מלובי!" אמרה לילי. מלובי השיבה לה בבוקר טוב, ולילי הציגה בפניה את הבנות האחרות: "אלה הן אוליביה ושירלי בינס. הן תאומות זהות, כפי שבטח שמת לב." היא אמרה. התאומות חייכו לעבר מלובי, ומלובי השיבה להן חיוך. "שנרד לארוחת הבוקר? אני מתה מרעב..." אמרה אוליביה. אבעת הבנות ירדו לאולם הגדול כדי להתענג על המאכלים המדהימים שהיו שם.

יש כאן אוכל שמספיק לשנה שלמה! מעניין מי מכין את כל האוכל הזה ... תהתה לעצמה מלובי. היא הבחינה בפרופסור מקונגל מסתכלת לעברה, והנהנה בראשה לעברה, כדי לסמן שהיא קיבלה את מכתבה.

המנהלת חייכה לעברה ושבה לדבר עם אדם שאותו מלובי הכירה מצוין- פרופסור מנגולס.

בתום ארוחת הבוקר, נזכרה מלובי שהיא צריכה להגיע לשיעור שיקויים. היא קראה לעבר לילי והתאומות, כדי שיזדרזו להגיע לשיעור. לילי לא רצתה לאחר לשיעורה הראשון, והצטרפה למלובי.

אוליביה ושירלי נשארו באולם הגדול, והמשיכו לשוחח עם כמה בנים מהשנה השלישית. "קדימה," מלובי זירזה את לילי, "שלא נאחר."

השתיים ירדו למרתפים, שם התקיים שיעור שיקויים. "וואו," אמרה מלובי, "המקום הזה מאוד חשוך."

כשהגיעו לכיתה, הבנות גילו שהן הראשונות להגיע.הן התיישבו בשורה הראשונה, ואט אט החלו להגיע עוד ועוד ילדים. כולם נראו נרגשים להתחיל את שיעורם הראשון.
לפתע, נכנס לכיתה איש בעל שער אפור ובגדים בלויים. "אני הוא פרופסור אנטוניו. כפי שכבר נחשתם, אני הוא המורה שלכם לשיקויים." הוא אמר, ואז פתח בהרצאה ארוכה ביותר על חשיבות השיקויים.

רוב התלמידים שישבו בכיתה פיהקו וחלו להתמתח בזמן נאומו, אך לטעמה שח מלובי ההרצאה הייתה מעניינת ביותר.

היא הרימה את ידה כדי לשאול שאלה הקשורה לדבריו של פרופסור אנטוניו. "כן, אה.. מלובי, אם אני לא טועה." מלובי התרגלה איכשהו שכולם יודעים את שמה, ושאלה: "מתי נוכל לרקוח שיקוי פולימיצי פרופסור? קראתי על שיקוי הפולימיצי בספר הלימוד, וגיליתי שזהו שיקוי מעניין מאוד."

פרופסור אנטוניו התרשם מכך שתלמידה אחת לפחות הקשיבה למה שאמר. הוא ציחקק ואמר: "הו.. ילדתי, שיקוי פולימיצי הוא ברמה של בחינות הבגרות! את תרקחי אותו בעוד הרבה זמן. גשי אליי בסוף השיעור, אני חושב שיש לי משהו שיעניין אותך." ענה לה.

מלובי התאכזבה מכך שלא תוכל לרקוח את השיקוי המעניין, אך הסתקרנה מהדבר שאנטוניו רוצה לתת לה.

כשניגשה אליו בסוף השיעור הוא אמר: "תראי ילדתי, זהו ספר המלא בכל סוגי השיקויים בעולם. אם תירצי, תוכלי לקרוא בו, הוא יוכל לעזור לך בהמשך לימודייך בהוגוורטס." הוא אמר, והוציא מתיקו ספר עבה כרס, ומאובק במיוחד. " תודה לך אדוני." ענתה מלובי בנימוס, ויצאה מהכיתה.

לילי חיכתה לה מחוץ למרתפים,ושתי הבנות הג'ינג'יות עלו עד לקומה השביעית, כדי להגיע לכיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל.

הן איחרו לשיעור בכמה דקות, ומלובי נגשה היישר למנגולס והסבירה את סיבת איחורן. למלובי היה מזל שמנגולס הכיר אותה היטב, ולכן לא הוריד נקודות לבית גריפינדור והסתפק בנזיפה. "אז ככה," החל לומר. "היום אנו נלמד את הלחש הראשון שבחרתי ללמד.

מישהו רוצה לנחש מהו?" בכל רחבי הכיתה תלמידים צעקו כל מיני שמות של לחשים, שככל הנראה המציאו בעצמם.

מנגולס הניד את ראשו לשלילה ואמר: "אתן לכם רמז. זהו לחש, הפורק את היריב מנישקו. למישהו יש רעיון?" רק ידה של מלובי הייתה באוויר. "כן, מלובי." מנגולס נתן למלובי את רשות הדיבור, והילדה הנלהבת אמרה:

"זהו לחש אקספליארמוס, אדוני, ואם הלחש מבוצע בעוצמה מספקת, הוא גורם ליריב לעוף אחורנית מההדף. קראתי על זה בספר הלימוד." מלובי נראתה מרוצה מתשובתה, וכך גם מנגולס. "יפה מאוד ילדתי! עשר נקודות לגריפינדור!" הסילת'רינים, שגם השתתפו בשיעור ביחד עם הגריפינדורים, נראו מעוצבנים.

"כעט, התחלקו לזוגות," הורה מנגולס על כיתתו.

מלובי ולילי היו ביחד, וכך גם התאומות אוליביה ושירלי. " אני רוצה שכל אחד ינסה להטיל את קללת האקספליארמוס על חברו. אל דאגה, גם אם הקללה תפגע בכל סביר להניח שזה לא יכאב." המשיך מנגולס. "את תהיי ראשונה." אמרה לילי לחברתה.

מלובי כיוונה את שרביטה לכיוונה של לילי, וצעקה "אקספליארמוס!" בקול. קרן אור אדומה יצאה משרביטה, פגעה בלילי, העיפה את שרביטה והדפה אותה אחורנית. כל הכיתה הסתכלה על מלובי, וכך גם מנגולס.

קריאות התפעלות נשמעו ברחבי הכיתה, ומלובי נגשה לעזור לחברתה לקום. "סליחה." אמרה לה בהיתנצלות. פניה הסמיקו, והיא שמעה את מנגולס אומר:

"מדהים! את פשוט מדהימה מלובי! שמעתי מה מקונגל אמרה עליך, אבל זה? זה פשוט מפליא! לעולם לא ראיתי ילדה כמוך!"

מלובי התיחסה רק שמשפט "שמעתי מה מקונגל אמרה אליך,".
היא מיד שאלה: "מ.. מה פרופסור מקונגל אמרה עליי?"
למלובי כבר נמאס שכל המורים מדברים עליה מאחורי גבה.
מנגולס הבין שפלט יותר מידי, ואמר: "אה.. כלום. היא.. היא לא אמרה כלום. זה.. זה שום דבר." אבל מלובי לא שתקה. בתום השיעור היא נגשה אל מנגולס ושאלה את אותה השאלה שוב, אך הפרופסור רק אסף את חפציו ויצא בראש מורכן מהכיתה. מלובי הרגישה כעס בתוכה, ויצאה גם היא מהכיתה בזעם.

בשיעור לחשים ושינוי צורה מלובי הצטיינה כמו בשיעור ההתגוננות, אך זעמה בכל רגע. היא הצליחה לגרום לנוצה לרחף, ולשנות צורה של עלה, והעלתה את מספר הנקודות של גריפינדור ב-30.

מלובי כבר חיכתה לשעה שמונה בערב, כדי שתוכל לגשת למשרדה של מקונגל ולשמוע את דבריה. וכך, בשעה רבע לשמונה, יצאה מלובי מחדר המועדון של גריפינדור, לכיוון משרד המנהלת. בכניסה עמד פסל של ציפור ענקית, ומלובי אמרה את הסיסמה: "חתול מעופף".

היא נכנסה למשרד המנהלת, והיא קידמה אותה בברכה, "ערב טוב, ילדתי." אמרה פרופסור מקונגל. "ערב טוב גברתי." השיבה מלובי בנימוס.

"בואי, שבי,"

החלה המנהלת הקפדנית לומר, "הגיעו שמועות לאוזני, שהצטיינת מאוד היום. אף על פי שאני מודעת ליכולותיך הרבות עוד מאז שנולדת, אני לא ציפיתי ממך לבצע לחש אקספליארמוס מלא, לשנות צורה של עלה או לגרום לנוצה לרחף כבר בימך הראשון בבית הספר!" אמרה מקונגל בפליאה.

מלובי כבר רתחה מזעם. למה אף אחד לא מספר לי כלום? למה כולם יודעים עליי יותר משאני יודעת על עצמי? חשבה לעצמה. מינרווה שמה לב להבעת הכעס על פניה, ואמרה: "אני מודעת למצבך, ולכך שעצם העובדה שכולם יודעים עליך יותר מכפי שאת יודעת על עצמך מכעיסה אותך, אבל בבוא היום, את תגלי הכל. אני מבטיחה לך.

"אבל, זוהי לא הסיבה שקראתי לך למשרדי הערב. הסיבה האמיתית היא שאני חוששת שיש לי בשורות רעות לספר לך:

אתמול, בזמן שבבית ספרנו נערך טקס המיון, הוריך הותקפו על ידי קבוצה של קוסמים אפלים-קוסמים המנסים לפגוע בכצה שיותר אנשים בעזרת קסמים וכשפים.

הבשורה המצערת היא ש.." בשלב זה, הבחינה מלובי בדמעה מזווית עינה של מקונגל.

"הבשורה היא שאמך מתה על ידי קללת האבדה קדברה- קללה שמי שנפגע ממנה מת, ואי אפשר להחזירו לחיים." מלובי נראתה המומה. "א.. א.. אמא שלי מתה?" היא שאלה, כדי לוודא ששמעה נכון. מקונגל רק הנהנה בראשה. 

למלובי לקחו שתי שניות לעכל את מה ששמעה, ואז החלה להתייפח ולבכות על שולחנה של מקונגל. המנהלת נסתה להרגיעה, אך לשב.

במשך שעה מלובי רק בכתה ובכתה. כשמלובי נרגע, מקונגל הסבלנית פתחה את פיה ואמרה: "לאור מה ש.. אה.. קרה, אני מבקשת ממך, מלובי, להישאר בתוך בית הספר מהשעה חמש אחר הצהריים, כל יום. הסיבה שביגללה אני דורשת זאת ממך, היא שגורמים מסוימים, רוצים לתקוף גם אותך. אז אם תועילי בטובך להצמד להנחיותי, הדבר יקל עליי מאוד.

אני דואגת להגנתך והגנת כל בית הספר בכל יום, בכל שעה ובכל דקה." כאן סיימה מקונגל את דבריה. היא הציעה ללוות את מלובי לחדר המועדון של גדיפינדור, וההצעה התקבלה בשמחה.

כשהמנהלת הגיעה עם מלובי לתמונה של האישה השמנה, היא נפרדה ממלובי, וחזרה למשרדה.

מלובי עוד שיהקה והזילה כמה דמעות, וכך, נכנסה למטתה והחלה לחשוב על השיחה הארוכה.

לילי שמה לב למלובי הבוכייה, אך החליטה לא לגשת אליה, לתת לה את הזמן שלה להרגע.

מלובי לא הצליחה להירדם, ורק כשהשעון הורה על השעה חמש לפנות בוקר, הצליחה מלובי לעצום עין. היא שקעה בשינה של שעתיים בלבד, ואז התעוררה לבוקר חדש, כשהשיחה עם מנרווה מקונגל בלילה שעבר עדיין בוערת בה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא