ריטה סקיטר- מגלה עולם

מה, חשבתם שאני באמת אגמור את הפאנפיק הזה בצורה כל כך מדכאת? נראה לכם שאני באמת הייתי נותן לזה לקרות? חיים בסרט!

יום מספר 952 בכלא,
המצב של היד שלי לא משתפר. יש לי חשד שהחליפו לי את האצבעות בפלסטלינה כשלא הסתכלתי. אולי זה בגלל שאני כבר כותבת בלי הפסקה כבר שלושים שעות רצוף, אבל מה עוד אפשר לעשות עוד חוץ מלכתוב מספר אקראי של יום בתחילת כל עמוד ולשפוך את נפשי בפניך, יומן.

ריטה הרימה את עיניה ובחנה את המסדרון העמום, תוהה אם כל הכתיבה הזאת באמת מועילה לה לשמור על השפיות.
הוא השליכה את יומנה הצידה ופיהקה. היא לא יודעת כמה זמן היא לא ישנה. אבל זה כנראה היה הרבה זמן.
"עדיין פה, הא?"
ריטה כמעט חטפה מהלומה מהקורה שמעל ראשה כשהרימה אותו אינסטינקטיבית.
אה יופי, חזרו ההזיות שלה.
"מכל האנשים, דווקא אשפית האנימאגים עדיין מוגבלת בתא מרקיב כזה," נהם הקול.
ריטה נותרה דוממת. אם היא תמתין עוד קצת זה יעבור.
"שנינו יודעים שאת לא מרוצה מהמצב הזה," המשיך הקול המסתורי, מתון יותר מקודם.
"למה לי לצאת?" אמרה ריטה, והטתה את ראשה כנגד הקיר, מוכנה סוף סוף לשתף פעולה עם קולו של הזר. "יש לי פה יומן לתעד בו את כל מה שאני רוצה, ועיפרון לכתוב איתו. זה הרי מה שתמיד רציתי, לכתוב."
היא טילטלה את ידיה האזוקות, שהיו מוכתמות בעופרת מחודו של העיפרון, וחייכה חיוך עקום.
הסורגים נרעדו, וקצות ציפורניו של האורח הציצו בניהם.
ליבה של ריטה ניתר בחזה; היא עדיין לא זיהתה את הזר, והחושך הכמעט מוחלט ששרר בפרוזדור לא פעל לטובתה.
"מי אתה?" דרשה הכתבת לדעת, אך קולה רטט.
"אני... הכרטיס שלך החוצה מכאן," דלת התא המשוריינת השמיע קול זעזוע כשאגרופיו של האלמוני היכו בה בכוח; ריטה, שאוזניה כבר לא היו רגילות לרעש של מעבר ל-10 דציבלים, השתנקה בתגובה.
את רמת התדהמה של ריטה סטיקר כאשר דלת התא החסונה אכן קרסה לנגד רגליה וכאשר הזר חיכך את ידיו זו בזו וחשף את זהותו, לא ניתן להעלות על הדף.
"אתה... כלומר, את-" פתחה ריטה סקיטר, אך פיה נשאר פעור.
"דודה מיוריאל, כן," האישה הקשישה חייכה בנבזיות. "נו מה, אין לך פה אף מקום לשבת?"
דודה מיוריאל דידתה אל מול הכתבת חסרת המילים וצנחה לידה בקול רם ברגליים שלובות.
"אני לא מכירה אותך," הצליחה ריטה להגיד סוף סוף. "אבל בת כמה את לעזאזל?"
דודה מיוריאל שיהקה, או שמא הייתה זו נחרה של צחוק.
"דברי הבלים כמו אלה יכולים לחכות למתי שאני אוציא אותך מפה," היא ירתה. "עכשיו קומי. אין לנו הרבה זמן."

כמה אזיקים מכורסמים וסוהרים מאושפזים מאוחר יותר...

"אני כל כך שמחה שהצלחתי לצאת משם," אמרה ריטה, מרוצה מעצמה. "עכשיו כל מה שנותר לי זה לפרסם את היומן שכתבתי לציבור, שמפרט על האידיאולוגיה שלי, ועל דרך היישום של המטרה שאליה אני שואפת. אני כבר רואה את השם שלו בכותרת, מיין-"
"חוששני שהרעיון הזה לא מקורי במיוחד," קטעה אותה הזקנה שריטה לא אהבה להיזכר שכעת חבה לה את חייה. "אבל אם תמשיכי בקריירה הישנה שלך, אני בטוחה שיהיה ניתן לסחוט משם סיפורים עסיסיים ביותר."
ריטה הירהרה בדבר. האישה הזאת היה כמעט יותר צימאון לרכילות ממנה עצמה. כמעט.
"לפני שתפסו אותי, באמת התחלתי להוציא סדרת כתבות שמרשיעות גיבורי ילדים מפורסמים. אבל זה בהחלט סיבך אותי בצרות."
דודה מיוריאל נחרה בבוז. היא אהבה לנחור הרבה, באופן כללי. ריטה שמעה אותה נוחרת בלילה, כשהיא עילעלה במגזין בשלוש לפנות בוקר והקניטה דוגמניות שנראו לה מכוערות מדי בנחרות של לעג; היא גם שמעה אותה מצטווחת ברעמי צחוק כשראתה את מצב שיערה המוזנח של ריטה אחרי ימיה הרבים בכלא, קולות צחוק שלוו כמובן בנחרות של לגלוג; והיא שמעה את דודה מיוריאל נוחרת בבוז אחרי שהעלתה ריטה את האפשרות להמשיך היכן שנעצרה הקריירה שלה בפתאומיות.
"ילדים איבדו עניין בדברים האלה," אמרה דודה מיוריאל, מנפנפת בידה בביטול. "אם את רוצה להפנות אל מישהו האשמות שווא, לכי על משהו גדול יותר."
"כמו מה? כמו טלאטביז?" הציעה ריטה כאובדת עצות.
"לא," אמרה הזקנה, וריטה חשבה שדמיינה שמץ של חשש בנימת הדיבור שלה. "לא. לא, לא, לא," היא הוסיפה, רק למקרה שריטה לא שמעה אותה. "היצורים בחליפות האלה הם יותר ממה שהם נראים. לא כדאי להתעסק איתם."
"או...קיי," אמרה ריטה לאחר הפוגה של כמה רגעים. היא לא הייתה בטוחה איך להגיב להצהרה המשונה. ריטה השעינה את סנטרה פרק ידה וניסה לחשוב על רעיון יותר טוב.
דודה מיוריאל רצתה משהו גדול. לא סתם גיבורי ילדים, ולא סתם איזה קבוצה קטנה וחסרת חשיבות של אנשים שהיא שלהם היא תחריב את המוניטין. צריך צוות שלם של אנשים ידועים, עם מנהיג שמכבד את עצמו; כאלה שתלויים במוניטין שלהם לא פחות מכוחותיהם; כאלה שעל מפלתם ידברו גם שנים אחר כך...
ריטה הרימה את ראשה בפנים מוארות ובהתה במיוריאל.
"מה?" נהמה הזקנה, שבבירור לא פירשה את הבעתה של הכתבת.
"הנוקמים."

אחרי זמן רב שלא העלתה את נוצתה על גבי הדף, ורובכם הספיקו להתגעגע אליה, חוזרת ריטה סקיטר, הכתבת הנאמנה והמקצועית שלכם, ומגישה לכם ידיעה חדשה ועסיסית, עטופה ומעוטרת כהוגן.
"אני לא מופתעת," אני מספרת למרואיין, תושב ניו יורק טרוד למראה. "תמיד החבורה הזאת נראתה לי חשודה."
המרואיין מהנהן.
"ההרס שעשו חבורת הנוקמים לעיר שלנו הוא רק קצה הקרחון," אומר המרואיין, מעט נרגש. "אחרי שאני וצוות החקירה שלי בדקנו את כל קצות החוט האפשריים, גילינו דבר נורא. הנוקמים הם לא מה שהם נראים, ובהחלט לא המנהיג שבראשם, ג'ון ווק- אההה, סטיב רוג'רס."
"האם אתה מוכן לעשות את המעשה הנכון, ולשתף עם שאר העולם את מה שהם היו צריכים כבר לדעת מזמן?" שואלת הכתבת שלכם, שערה הגלי והבהיר מתעופף ברוח ושובה את ליבו של התושב.
"אני מוכן," אומר המרואיין.
"מזל, כי הטלתי עליך את הנדר הכובל," נחשול האש האחרון מתלפף סביב ידו של המרואיין המבולבל, והנדר מושלם.
"אוי שיט," הוא רוטן. הוא מוציא ערימה של תיקיות צהבהבות ומוכתמות מעט, מסוג האלה שתימצא נעול בתוך מרתף חשוך מתחת לחרך צר בשידה בביתו של החשוד.
"מצאתי את זה נעול בתוך מרתף חשוך מתחת לחרך צר בשידה בביתו של ג'ון רוג'רס."
"התכוונת סטיב?"
"אמרתי סטיב," המרואיין פותח את התיקייה ומביט בה ביראת כבוד. "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול," הוא מספר, ועיניו נוצצות.

-פלאשבק-

בום! בום!
משהו התפוצץ קרוב אליו. הוא לא ראה אותו, אבל הוא שמע את זה מספיק חזק כדי שזה יהיה קרוב אליו. קרוב מאוד.
לוקי, תושב ניו יורק שבסך הכול ניסה לחיות את חייו הפשוטים, לא ציפה להתחיל את היום בצורה כה עגומה. הוא בסך הכול הלך להשאיל משכנו, מר סטארק, קצת אבקה לקפה. הוא בהחלט לא ציפה לראות מבעד לחלון הרחב והקמור של מגדלי סטארק ספינת חלל עצומה והרסנית.
למען האמת, לוקי לא ציפה לראות מבעד לאף חלון ספינת חלל עצומה והרסנית, אבל הנה הוא ניצב שם בפה פעור, וחשב מה כדאי לו לעשות.
לוקי הצליח רק לאחר כמה דקות להתנער מקיפאון האימה שאחז בו. הוא צריך למצוא מרחב מוגן, אבל איך.
טשטוש של אדום וכחול, ואז קול התנפצות עז.
לוקי הסתובב וראה את קפטן אמריקה, מנער מבגדיו שברי זכוכית ונאנח.
"קפטן אמריקה!" לוקי נפל על ברכיו כאסיר תודה.
"צריך לפנות אותך עכשיו," אמר הגיבור בעל המוניטין הרב. "לא בטוח להסתובב פה."
הוא הורה ללוקי לקום. לוקי ציית מיד, ומחה דמעה מלחיו. עכשיו הוא בטוח סוף־סוף.
סטיב הוביל אותו אל החלון המנופץ.
"אתה הולך להוריד אותי למטה?" שאל לוקי, טיפה בחשש.
"אל תדאג," אמר קפטן אמריקה בחום. "אתה רק צריך להחזיק חזק."
"להחזיק במה?"
"בכלום!" הקפטן השמיע לפתע שאגה של צחוק ונתן לתושב המפוחד דחיפה ידידותית. דחיפה יותר מדי ידידותית.
לוקי צרח כל הדרך למטה, מצטער שהוא אי פעם סמך על אחד הנוקמים.

-סוף פלאשבק-

"רגע, אז אתה בכלל לוקי?" תוהה המראיינת שלכם בקול.
"כן. למה, זה לא מסתדר עם הסטורי־ארק שלי על פי הסרטים של מארוול?" לוקי צוחק. "ברור שזה לא מסתדר. הנוקמים הם אלה שכתבו את התסריט, והם כתבו את זה איך שהם רצו. את יודעת, כמו שאמר לואי השלושה עשר – ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים."
אני בוהה בו כמה זמן, מנסה לעכל את מה שהוא אמר הרגע, אבל לצערי אין לי לא נותר לי הרבה זמן לעכל. רעש של מסוקים מרעים מעל קול דיבורו של המרואיין.
אני מציצה מהחלון ורואה עשרות סוכני ש.י.ל.ד מקיפים את המבנה.
"אוי לא," מצייץ לוקי. "נראה לי שמצאו אותי."
"אתם מכותרים!" מהדהד קולו של מנהל ש.י.ל.ד דרך המגפון.
דלת אולפן בשווי של כמה מאות דולרים צונחת אל מותה ומפנה מקום לשישה נוקמים מאוד לא שלווים.
"כדאי מאוד שתפסיקי עם הבולשיט שאת כותבת," אומר טוני סטארק ופוסע קדימה.
"כדאי מאוד שתתחילו מלשבת," אומרת כתבתכם בנימוס ומחווה לעבר הכיסאות הפנויים באולפן.
"כדאי מאוד שנפתור את כל זה במקום אחר," מציע לוקי ובולע את רוקו.
סטיב רוג'רס מתקדם ונעמד ליד טוני.
"את מוקפת. את יודעת שאין לך ברירה אחרת," אומר קפטן אמריקה בזעף.
אני מתכווצת במקומי.
"מה אני צריכה לעשות?"
"להיפטר מהשקרים שכתבת עלינו, ועל כל שאר האנשים החפים מפשע," אומר הקפטן. "או לחזור להירקב בכלא."
אני מסרבת להגיב. סטיב רוג'רס מתקרב אליי בצעדים מאיימים וחוטף לי את ה- - -

"היי! תחזיר לי את הדף והעט!" יללה ריטה ושלחה את ציפורניה לעברו.
סטיב העביר מבט חמוץ בכתבה הלא גמורה של ריטה, ואז קרע אותה לחתיכות.
"לאאאא!" היא זעקה.
"תיקחו אותה," טוני סימן לסוכנים בחוץ.
הקירות התפוצצו;  הסוכנים מסביב צימצמו את המעגל; הנוקמים לקחו כמה צעדים אחורה, והמסוק של ניק פיורי הנמיך עוף.
"קומו שניכם," הוא שאג אל תוך המגפון.
לוקי וריטה צייתו  בלית ברירה.
כתריסר סוכנים דהרו אל המבוקשים. שני סוכנים חיברו אזיקים אל ידיה של ריטה והובילו אותה עימם.
"אני לא מאמינה!" ריטה קראה, וצחוק בלתי נשלט התחיל לאחוז בה. "אני ניסיתי להתעסק עם הנוקמים! אני – חהחהחה – אני התעסקתי עם ה – הנוקמים!"
יש אומרים שהכתבת המושחתת צחקה כל הדרך אל הכלא התת־ימי מהיקום הקולנועי של מארוול, ושם המשיכה לצחוק עד שלא נותר ממנה דבר מלבד ערימה של עצמות שחוקות, למרות שאין אף תיעוד מדויק שדבר כזה אכן קרה. אבל מה שכן ידוע, זה שבלילה שבא בעקבות הראיון, אישה זקנה אחת הגיעה אל הריסות מה שהיה פעם אולפן. היא רכנה אל הרצפה והרימה כמה חתיכות נייר, מצמידה אותם אל חיקה. מאוחר יותר באותו לילה ישבה האישה מול מנורת הלילה שלה וחיברה את כל החתיכות. הראיון הבלתי גמור ניצב לנגד עיניה. עיניה נצצו כזוג אבני חן יקרות. דודה מיוריאל לעד תהיה האישה שאהבה רכילות יותר מכל דבר בעולם.

סוף (אמיתי הפעם).

הפרק הקודם