give me love

עוד משחק של קווידיץ'.

לא הפסקתי לחשוב מה להגיד כשדראקו יפסיק להתעלם ממני סוף סוף.

רציתי לצעוק את כל מה שהוא היה צריך לשמוע ממני, לשלוח בו אינסוף קללות. הוא חייב להבין איך אני מרגישה.

בדרך כלל הייתי פשוט עצבנית, לא חשבתי בכלל על להיות יצובה או חסרת אונים.

דראקו לעומת זאת היה נראה עצהני, מהורהר וחולה.

עם כל הכעס לא יכולתי שלא להיות מודאגת מזה שהוא נראה חולה.

הרגשתי כל כך מבולבלת, לא ידעתי מה לחשוב, מה לעשולת עם כל הרגשות האלו.

אבל זה נהיה ברור מרגע לרגע שכבר לא אכפת לו ממני, בכלל לא, והבנתי את זה רק כשיצאתי לכיוון מגרש הקווידיץ'.

ראיתי אותו. הולך במסדרון ושתי תלמידות צעירות תלויות על כתפו.

הרגשתי כל כך... לא אני. הרגשתי נבגדת. כל כך קטנה, חלשה וטיפשה.

איזה טיפשה הייתי! מה גרם לי לחשוב שאחרי שהוא נפרד ממני בדרך כל כך אכזרית הוא ירצה 'לדבר על זה'?

כמעו רצתי למגרש הקווידיץ' כשהוא נשאר מאחור, בטח אםילו לא הבחין בי.

התיישבתי בשקט ליד חברה.

המשחק התחיל אבל רעש הקהל נשמע כל כך מרוחק ומעומעם.

הרגע שראיתי אותו במסדרונות לא עזב אותי לשניה.

לבסוף, כשמה שראיתי שקע, והבנתי מה זה אומר לא יכולתי לראות שום דבר. 

קמתי ורצתי לחדר המועדון הריק, עולה למיטה שלי ובוכה את כל מה שיכולתי ולא יכולתי להגיד.

אני מניחה שמעולם לא הבנתי כמה מקום תופס דראקו מאלפוי בחיים שלי ואיזה חלק הוא לוקח ממני.

הייתח שבורה, כל כך כעסתי.

רציתי לגרום לו להרגיש נורא, ושאני ארגיש יותר טוב.

בשבועיים הבאים יצאתי מהמיטה רק לשיעורים- וחזרה למיטה.

החברות שלי היו מודאגות מזה שההתנהגות הזו כל כך לא מתאימה לי.

הן חשבו שאני חולה, אבל כמובן שלא אמרתי שום דבר, אז איך הן ידעו?

הייתי צריכה אוויר, הייתי בתוך הטירה כל כך הרבה זמן.

בשעה אחת לפנות בוקר קמתי לשאוף את האוויר הקר של הגוורטס, מצוידת בסוודר. הרגשתי כל כךחסרת תועלת, מפחדת ממה שהפכתי אליו.

שמעתי רעש מאחורי, הייתי מוכנה לשלוח קללה אל מי שניסה להתקרב אליי ולפתע דראקו מאלפוי עמד לידי.

החזקתי את השרביט בהיכון, מנסה שהיד שלי לא תרעד, מוכנה לקלל אותו באיזה קללה נוראית.

הוא לא אמר דבר. הוא לא אמר לי להוריד את השרביט, כאילו כל מה שיקרה יגיע לו.

הוא עמד שם בשתיקה מוחלטת. 

רציתי להגיד משהו. רציתי להיות מסוגלת לצעוק עליו אבל שום קול לא יצא לי מהפה.

ושוב הרגשתי שאני נחלשת ובוכה.

"איך אתה מעז?" לחשתי "איך אתה יכול לעשות לי את זה? למה?"

הוא הסתכל עליי בשתיקה ואמר את הדבר הכי חסר תועלת שיכולתי לשמוע.

"אני מצטער..."

איבדתי את זה לחלוטין.

"'אני מצטער...'? אני מצטער? אתה באמת מצטער? אתה רציני?! אף רגע בחיים שלי לא חשבתי שמישהו יכול להיות כל כך טיפש וחסר תועלת.

אתה מצטער... אי פעם תהית לעצמך מה עבר עליי בחודשים האחרונים?" אמרתי בכעס "אתה כל כך טיפש"

כהסתכלתי עליו הצטערתי קצת על הדברים שאמרתי, הוא היה נראה כאילו מישהו החטיף לו אגרוף בפרצוף.

"ואני מאוד מצטער" הוא אמר בשקט "כל כך מצטער."

וזה היה נשמע כאילו הוא באמת התכוון לזה.

                                                                            ***

הראש שלי התפוצץ, הרגשתי כאילו אני עומד להשתגע, ובפעם הראשונה הרגשתי מפוחד. כל השנה הזאת היתה מטורפת.

היה לי ספק גודל מאוד אם בכלל אוכל למלא את בקשותיו של אדון האופל.

למה אני? למה?

כשעמדתי שם לידה,הרגשתי בפעם הראשונה בחיי את טעמה המר של טעות.

היא נראתה חסרת אונים, כל כך יפה, אבל כל כך חסרת אונים.

"אני מצטער" אמרתי, בלי שום יכולת להסביר את עצמי.

היא אבדה את זה לחלוטין, והיתה לה כל סיבה להיות ככה. זה מגיע לי. כל מה  שיבוא עליי מגיע לי.

רציתי לספר לה הכל, רציתי לספר לה למה עשיתי את זה, רציתי לספר למישהו שלא יגיד לי שאני פחדן, למרות שזה מה שאני באמת...

ואפילו אם היא תגיד לי שאני פחדן היא תהיה היחידה שאני ארצה לשמוע את זה ממנה.

אבל לא יכולתי לספר, לא יכולתי לסכן את עצמי או אותה.

כל מה שרציתי היה לעמוד שם, לידה, בלי לדבר, בשתיקה מוחלטת ולהעמיד פנים שלא קרה שום דבר מהדברים הרעים האלה. לנצח.

                                                                         ***

לאט לאט, הוא ניסה להגיע אל היד שלי, אבל פשוט לא יכולתי.

ושוב פרצתי בבכי.

דראקו לא ידע מה לעשות עם עצמו.

באופן מוזר הרגשתי את הזרועות שלו מתעטפות סביבי במה שהיה מעין חיבוק.

ככל שהזמן עבר, והדמעות שלי מרטיבות את החליפה השחורה שלו החיבוק התהדק ונהיה פחות מביך.

אני לא זוכרת מתי הוא עזב, אבל אני לחלוטין זוכרת שלא ראיתי שום דבר, הכל היה מטושטש סביבי.

"אני מצטער..." הוא אמר שוב, אבל זו לא היתה סליחה מסוג שמצטערים על משהו שקרה, אלא על משהו שעוד יקרה.

במילים האלו הוא עזב, משאיר אותי מאחור עם הדחף לקפוץ ממגדל האסטרונומיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא