מכשפה מלכותית

אזרתי כוחות (בשבילכם כמובן, הקוראים) וכתבתי את הפרק, אני מקווה שהוא לא יצא קצר מידי!

בכל זאת, שתהיה לכם קריאה מהנה וקסומה :-)

השיט באגם היה מדהים. אדלן שטה באותה הסירה עם סקורפיוס ואלבוס, והשניים לא הפסיקו לספר בדיחות מצחיקות לאורך כל השיט.

כשהגיעו לטירה, אדלן ירדה בחינניות מהסירה, בעוד תלמידה אחרת, שאותה אדלן לא הכירה, החליקה ונפלה למים. אדלן ציחקקה בשקט, כדי לא להראות לא מנומסת. 

לפתע, הרגישה אדלן יד לופתת את ידה. היא ראתה את אלבוס מחזיק אותה, מוביל אותה אל הוגוורטס. אדלן הלכה איתו יד ביד, והם נכנסו לטירה. 

תחושת חמימות עטפה את אדלן עם כניסתה לבית הספר, והיא הרגישה כמו בבית מהרגע הראשון. דלת מפוארת נפתחה, ואיש גבוה בעל תסרוקת פרועה התקדם אל עבר האגריד.

"תודה לך, האגריד. אני אמשיך מכאן. אתה יכול להיצטרף לשולחן המורים." הוא אמר בקול עמוק אל שומר הקרקעות. 

"תלמידים!" הוא קרא, וכל המבטים הופנו אליו. "הסתדרו בטור, ובואו אחרי!" כולם עשו כדבריו, ואדלן נדחפה את תוך התור, בין שני ילדים זהים שלא הכירה.

כולם צעדו אל תוך אולם גדול, מלווים במחיאות כפיים סוערות, מביטים אל כל הצדדים. ארבעה שולחנות ארוכים במיוחד הוצבו באולם, ולפניהם שולחן אחר, בו ישבו ככל הנראה המורים.

כולם הפסיקו ללכת, ונשארו עומדים בטור. האיש בעל התסרוקת הפרועה הכריז, "טקס המיון עומד להתחיל!" כל התלמידים באולם השתתקו, מחקים בציפיה לתחילת המיון.

כובע מוזר וישן ומלא תלאים הונח על כיסא, אך לפני שמשהו הסב אליו את תשומת הלב, אחד מהטלאים נפאר, וקול יצא מתוכו:

בכל שנה אנו כאן מתכנסים

לטקס המיון כולנו מצפים.

כל אחד מאיתנו

במעמד זה היה,

עכשיו לבאים בתור

ניתן את הכבוד בחזרה.

יש כאלו שישמחו 

וכאלה שיתאכזבו,

אך אל דאגה,

אני לעולם לא טועה.

לביתו של גריפינדור,

את האמיצים אשלח.

ואם אתם שואפים לכוח,

לסלית'רין אודיע

אתכם לשלוח.

הפיקחים והחכמים,

לרייבנקלו אמיין.

אך אם אתם טובי לב,

להפלפאף כמובן

אתכם אקרב.

כי גם אם אתם

מבית מלוכה הגעתם הלום,

אתכם אמיין חיש מהר,

בלי לנסות אתכם לבלום.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו לאחד סיום השירה. אדלן נזכרה באחד הדברים שדורין סיפרה לה על הוגוורטס, והניחה שכעט ימיינו אותה לאחד מארבעת הבתים.

היא גם הבינה שהבית האחרון בשיר מתייחס אליה, כי הרי היא באה מארמון, והיא בעצמה נסיכה. לפתע הגיח אל הבמה האיש בעל הקול העמוק, ובידו מגילת קלף ארוכה.

"גלוטניה, אנטוניו!" הוא צעק.

ילד נמוך בעל שיער אדמוני התקדם אל עבר שולחן המורים, וניכר עליו שרעד מפחד. מצנפת המיון הונחה על ראשו, ונראה כאילו הגיעה להסכמה.

"הפלפאף!" היא צעקה אל עבר האולם. מחיאות כפיים נשמעו משולחן הפלפאף, והילד צעד בשקט אל השולחן.

"מאלפוי, סקורפיוס!" נשמע שמו של סקורפיוס, והוא נראה מופתע להיות השני שממוין.

המצנפת עוד לא הספיקה להגיע לראשו, וכבר צעקה,

"סלית'רין!"

נשמעו עוד מחיאות כפיים מלוות בשריקות משולחן סלית'רין. 

אחרי מאלפוי, ילדה ג'ינג'ית בשם רוז וויזלי נקראה אל בימת המיון, והתמיינה לבית גריפינדור, שממנו נשמעו מחיאות כפיים רבות.

לאחר רוז, היה תורו של אלבוס. ליבה של אדלן קיפץ, והיא החזיקה לו אצבעות. היא הבחינה שגם הוא משלב את אצבעותיו, ומניע את שפתיו בלי קול.

למצנפת המיון לקח די הרבה זמן לקבוע באיזה בית הוא יהיה, אך לבסוף צעקה, "סלית'רין!"

האולם כולו השתתק. נראה היה שאלבוס קצת מאוכזב, אך אדלן לא הצליחה להבין למה. הוא צעד בשקט אל שולחנו של סלית'רין, מלווה במחיאות כפיים.

הרבה ילדים נקראו לעבור את המיון, ואדלן כבר חיכתה לשמה.

לבסוף, הגיעה סוף הרשימה. האיש בעל השער הפרוע חימם את קולו וקרא ברשמיות,

"אלדן אדריאנה ברי כרה, רוברט, הנסיכה מהארמון הצרפתי!"

דממה השתררה באולם, והופרה רק על ידי לחשושים בין כמה מתלמידי האולם. נראה היה שאפילו המורים מיטיבים לראות את אדלן צועדת אל הבמה.

היא עמדה על שרפרף קטן, והרגישה את מצנפת המיון נוחטת על ראשה, גדולה פי חמש ממידותיו.

נראה היה כי אפילו המצנפת עצמה מופתעת מהילדה שעליה למיין, ושקלה בזהירות כל צעד. לבסוף החליטה וצעקה,

"גריפינדור!"

לא רק שולחן גריפינדור רעש, אלא כל האולם, כולל המורים. לאדלן לא היה ספק שכולם רואים בה כנסיכה, מי שהיא באמת.

אבל כל תשומת הלב הביכה אותה, והיא מהרה לשבת ליד רוז וויזלי, כי זכרה אותה היטב מהמיון וסברה שהיא נחמדה.

כל המבטים היו עדיין מופנים אל אדלן, ולבסוף היא לחשה אל רוז, "היי." רוז נראתה מופתעת מפנייתה, ואף הסמיקה קלות.

"שלום!" היא אמרה, קצת יותר מידי בקול. "זה ממש כבוד בשבילי שבחרת לשבת לידי! אני מצטערת אם אני קצת מגושמת..."

אדלן גיחחה והסמיקה, ורוז קצת נרגעה מחששותיה. מצידה השני של אדלן ישב ילד בלונדיני בעל עיניים חומות כמו שוקולד, ונעץ בה מבטים.

היא השתדלה להתאלם ממנו, והמשיכה לשוחח עם רוז. המנהלת, פרופסור מקגונגל התחילה את הארוחה בנקישת אצבעות.

מגשים שלמים של אוכל הוצבו על השולחן. האוכל לא היה הדבר שהפתיע את אדלן (היא הייתה רגילה לאוכל משובח מטובי השפים בממלכה), אלא הצורה שבה הם הופיעו.

מצידה השמאלי, לחשה לה רוז, "את יודעת שאת כל האוכל הזה מכינים גמדוני בית? זו פשוט שערוריה! אמא שלי נלחמת על זכויותיהם של הגמדונים כבר מהיותה תלמידה בהוגוורטס."

אדלן הנהנה, בעוד פיה מלא באוכל. כשבלעה את כולו, שאלה את רוז, "מיהי אמך?" רוז גיחכה למשמע השאלה, כאילו זה היה מובן מאליו.

"אמא שלי היא שרת הקסמים! מה לא ידעת?" עיניה של אדלן הוארו. היא שמעה מדורין על שרת הקסמים, וידעה שהיא עושה רבות בעודה מכהנת כשרת הקסמים. 

"הרמיוני היא אמא שלך? וואו!"

סיום הארוחה הגיע, ואחרי שהמנהלת הזכירה כמה מהחוקים של הוגוורטס, פנו כל התלמידים אל היציאה מהאולם הגדול.

אדלן שלחה מבט קצר אל פרופסור מקגונגל, ויכלה להשבע שראתה אותה קורצת אליה, אך לא אמרה דבר.

היא פגשה את אלבוס וסקורפיוס מחוץ לאולם, ונפרדה מהם לשלום, הולכת עם רוז אל חדר גריפינדור.

כשהגיעו, ילד גבוה וגדול מהרבה מאדלן, אמראת הסיסמא ("גרביים מקפצות") לדיוקן של האישה השמנה, והמוןן של תלמידים זרם אל תוך חדר המועדון.

להפתעתה, גילתה אדלן שהיא באותו החדר עם רוז, אך לא היה לה כוח לראות מיהן שאר הבנות בחדר, והיא רק צנחה על מטתה ונרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא