האולימפידיה לליטוף דרקונים

כל מילה שהארי אמר באותו הבוקר נצרבה במוח שלי ליתר היום - לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. הייתי בשיעור שינוי צורה ולא יכולתי להמשיך לשבת, רציתי לצאת החוצה ולרוץ ברוח עד שייגמר לי האוויר, להרגיש שוב את תחושת המחנק המענגת הזאת - כאילו הגרון שלי מתכווץ עד שהריאות מתרוקנות לגמרי. בדיוק כמו ההרגשה שחשתי כשהארי הביט בי כל כך מקרוב. מה לעזעזאל לא בסדר איתי???

עדיין לבשתי את הגופייה הרטובה והגדולה של הארי, הרטיבות הייתה לא נעימה אבל המחשבה שהחתיכת בד הלבנה הזאת של פוטר נעימה מאוד. יכולתי להרגיש איך הריח המתוק של הסבון נדבק אליי, רציתי לשטוף את זה מעליי.

בסיום הלימודים הלכתי כהרגלי לחדר שלי, חיי חברה זה משהו שמעולם לא היה לי. החדר היה שקט ושמחתי על כך. לא היה לי מצב רוח בשביל אף אחד. הורדתי את התלבושת המעצבנת ולבשתי מכנס טרנינג שחור וקפוצ'ון ישן ואפור של אליאס - הוא היה ענק עליי. לשכב במיטה ולהתמרמר זאת לא אופציה, ידעתי שאני ארדם בשניות ואז כמובן אפספס את ארוחת הערב ומין הסתם אשאר ער עד שלוש בלילה.

חשבתי מה אני יכול לעשות בכדי להעסיק את עצמי והחלטתי שרכיבה על הסקייטבורד שלי זה רעיון מצוין. שמתי גרביים ונעלתי את הנעלי וואנס האדומות שלי וברחתי מהחדר.

המועדון היה גדוש בתלמידים שהכינו את שיעורי הבית שלהם, ראיתי מרחוק את החברים שלי עובדים על המטלות שקיבלנו היום - זה בסדר, אני פשוט אעתיק מג'וני. מיהרתי לצאת בכדי שלא יבחינו בי.

האוויר של אותו אחר הצהריים היה מקסים - קצת קריר אבל נסבל. הלכתי לכיוון הרמפות העלובות מאחורי המגרש בתקווה שלא אהיה שם אף אחד - לשמחתי הרבה המקום היה שומם. טוב אוסקר, אתה התלמיד היחיד שלא אכפת לו מהשיעורי בית שלו.

לקחתי נשימה עמוקה ופשוט התחלתי לגלוש. אין הרגשה יותר טובה מזאת - רוח על הפנים, שרירים מתוחים ומאה אחוז של ריכוז. יכולתי לעשות את זה לנצח, פשוט לגלוש ולגלוש עד אפיסת כוחות. אליאס תמיד אומר לי שאני מסכן את עצמי יותר מידי כשאני דוחף את הכוחות שלי ליותר ממה שאני יכול, אבל אני חושב שזה מוציא ממני דבר טוב - אולי אפילו את הדבר היחיד.

מהמקום שבו אני מגיע אין באמת מקומות מיוחדים לרכיבה על סקייטבורד, נהגתי לשים בחצר קרשים ארוכים ולהתאמן שם. דומה שבעיירה שאני גר בה יש בעיקר גבעות ועצים על גדותיו של נהר אפור וקר. מסביב לכל הבתים העלובים והישנים יש דונמים אינסופיים של יערות ירוקים. כך שמעולם לא יצא לי לרכב על רמפות או על מדרכה ישרה ורחבה. גרוע מהעיירה הצפופה עצמה היה מזג האוויר הגשום שלא הותיר זמן פנוי לצאת החוצה ולעשות משהו. מבינים על מה אני מדבר?

אבל מהרגע שהנחתי את כף רגלי בהגוורטס, לא הפסקתי לרכב. אתם יכולים למצוא אותי גולש במסדרונות בית הספר, באולם הגדול, במגרש ולפעמים אפילו גם ביציאות שלנו להוגסמיד. הרבה אומרים שזאת הדרך שלי למשוך תשומת לב, אבל גם אם זה היה נכון - היום כולם רגילים לכך שזה אפילו כבר לא משנה.

רכיבה על הסקייטבורד נותנת לי זמן לחשוב, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו שוב ושוב זה הארי פוטר. נזכרתי ברגע השקט הזה שבו הוא בהה לתוך העיניים שלי ורק הנשימות שלי עשו רעש. הלוואי שהייתי יודע איך לעצור את הזמן ולהקפיא את הרגע הזה לנצח - אני רוצה שהארי לא יוריד ממני את העיניים אף פעם. באותו הרגע כאילו היינו במימד אחר - רק אני והוא. אבל מהרגע שהצלצול נשמע כאילו הקסם נעלם והשגרה האפורה המשעממת של חיי חזרה לפעולה. שנאתי את זה.

אבל למה בכלל אני מרגיש ככה? למה אני חושב עליו בדרך הזאת? מה לעזעזאל קורה לי?

הוא פשוט עשה את הטריקים המקסימים שלו עליי ואז נעלם והותיר אותי עם שיגעון. האם הוא עושה את לכולם? את כולם הוא מסובב בדרך הזאת על מנת שיחבבו אותו?

לפתע כבר לא הצלחתי לעמוד כמו שצריך, הייתי חייב לשבת. ירדתי מהסקייטבורד וצנחתי על הדשא הקר והמחשבות רקדו לי בראש. הסתכלתי על השמיים וניסתי לנשום עמוק. 'הכל יהיה בסדר' ניסתי לשכנע את עצמי.

התקדמתי לכיוון הטירה, הבטן שלי החלה לקרקר ואין מצב שהייתי מוותר על ארוחת הערב - אני יותר מידי רעב בשביל לדלג על כל ארוחה ביום. נכנסתי לאולם והצטרפתי לצד חבריי שאפילו לא שמו לב שהתיישבתי. שמתי בצלחת שלי הר של ספגטי בצבע אדום וקציצות בצבע כחול עם ריח נעים של פיצה. לא, בהחלט לא הייתי מוותר על זה.

"אוסקר, איפה היית כל היום אחי?" טוני הבחין בי

"פה ושם, אתה יודע" התחמקתי

"וואו אוסקר, שמעתי שקיבלת בתור זוג את פוטר, אני בטוח שזה אדיר לעבוד איתו לא?" שאל ג'וני בפה מלא באוכל.

"ג'וני, לא התחלנו לעבוד היום, רק עשינו היכרות קצרה, אני מניח שאת העבודה נתחיל בשבוע הבא"

עיניי ישר חיפשו את הארי, באופן אוטומטי המוח שלי ניסה לאתר אותו - הוא ישב עם חבריו לשכבה, אכל ודיבר במרץ כאילו מה שקרה הבוקר לא השפיע עליו בכלל. אולי רק אני האידיוט פה שלוקח כל דבר ללב? או ש...קרה בכלל משהו הבוקר?

עליתי לחדר המועדון בין האחרונים, חכיתי לרגע שאולי יהיה לבד ואוכל לגשת ולדבר איתו, קיוותי שהוא יקום לרגע או משהו ואז אנצל את ההזדמנות ואלך לדבר איתו על מה שקרה הבוקר, לא רציתי שזה ישנה משהו בינינו. אבל הארי אפילו לא העיף מבט חטוף לעברי והוא כל הזמן היה מוקף בכל החברים שלו. אין לי סיכוי.

זה הזכיר את הפעם ההיא שאני ואליאס היינו ילדים קטנים וששברתי לו את מכונית הצעצוע החדשה שלו - הוא לא דיבר איתי במשך שבוע. ואני כל הזמן הזה הייתי מביט בו בתקווה שהוא יסתכל עליי ויחייך את החיוך המלא שיניים שלו ואז אני אדע שהכל בסדר ושהוא סלח לי. אבל זה קרה, לא כל כך מהר לפחות.

נכנסתי לחדר המועדון מותש, הרוח בחוץ גרמה לשיער שלי להיראות נורא, העיניים שלי בוודאי היו ענקיות מרוב עייפות והייתי בטוח שאני נראה כמו אידיוט עם הבגדים שלבשתי. חיפשתי את חבריי אבל לפתע ראיתי משהו שחנק אות מבפנים.

הארי ישב עם החברים שלו - ונערה בלונדינית עם נקודת חן גדולה על החוטם ישבה ממש עליו וראשה מונח כל כתפו של הארי. לאחר רגע היא התרוממה ונישקה בעדינות את שפתיו ועטפה את זרעותיה סביב הצוואר שלו, ולאחר כמה רגעים שבה להניח את ראשה על כתפו של הארי.

קפאתי במקומי, כאילו מישהו מיסמר אותי לריצפה. הרגשתי כאילו אני עומד להתופצץ.

הארי כאילו הרגיש שמישהו צופה בו והרים את עיניו, מבטו פגש בשלי. הבעת פניו השלווה נהפכה למסכת של תדהמה - כאילו נחתתי באותו הרגע היישר מין השמיים. הוא הסתכל עליי בצורה שלא יכולתי לפרש. ואני השבתי לו מבט ריק - אולי אפילו קצת מאוכזב.

מה לעזעזאל לא בסדר עם החמור הזה???

רגע אחד הוא מלטף לי את התלתלים מול כל החברים שלי, לאחר מכן מנקה לי את זווית הפה בדרך הכי חושנית שיש, אומר לי שהגומות שלי חמודות ומחייך אליי כאילו אני השמש בכבודה ובעצמה. ואז הוא בורח ממני כמו איזה פחדן ומנשק איזו בלונדה שנראת כמו אפרוח שנמחץ על ידי עדר של קרנפים?

עליתי לחדר שלי ולא ידעתי אם אני אמור לבכות או לצחוק, לצרוח או לשמור על שתיקה קפואה ומפחידה.

נכנסתי למיטה שלי בסערת רגשות וכל מה שרציתי זה להחזיר לשמוק המטומטם הזה על זה שניסה איכשהו לשחק בי.

היי, אשמח נורא לתגובות :)

הפרק הקודם