האויב האחרון

שוב תודה לכל מי שהגיב, וקריאה מהנה (:

פרק 6: יש דברים שלא משתנים

ג'יימס התעורר בלי סיבה ברורה לעין. ייתכן שזה נבע מכך שהוא ישן בתנוחה מאד לא נוחה על כורסא חד מושבית, או שאינסוף מחשבות כמו התדפקו על סף מחשבתו, רק מחכות שהוא יתעורר כדי לחזור ולהציק לו. הוא הזדקף בנוקשות, גבו וצווארו פועמים בכאב, ושפשף את פניו היטב כדי להתעורר לפני שהרכיב את משקפיו. אז הוא גילה את הסיבה האמיתית לעירנות הכפויה שלו; סיריוס עמד בדלת, מסמן לו לבוא כדי שיוכלו לדבר.

ג'יימס הסתכל בשעונו. השעה הייתה רבע לשבע. נראה שסיריוס חשב שהוא ישן מספיק, ואם הוא בכל מקרה לא עמד לחזור לישון (הכורסא, שבלילה שלפני נדמתה רכה ומזמינה, הייתה כעת מאד לא נוחה), עדיף שכבר ינצל את הזמן כדי להשלים פערים עם סיריוס.

הוא ווידא שלילי ואמילי עדיין ישנות בשלווה במיטה הזוגית לפני שקם ויצא מהחדר בשקט, סוגר את הדלת אחריו ברכות. הוא פנה אל סיריוס וחייך, אפילו שעדיין לא התגבר על ההלם מהשינוי שחל בו. הגבר שבעבר היה כה נאה ומושך היה לא יותר מצל חיוור ועצוב של נוכחותו הקודמת, שהייתה כה כובשת ומרשימה. ג'יימס לא רצה לומר זאת, אבל האמת הייתה שהוא הפך להיות מאד דומה לאביו, אדון בלק, שבימי חיו היה קוסם גרום ורציני כמו שסיריוס היה היום.

"אתה לא צריך להיראות כל כך עצוב כל פעם שאתה רואה אותי," סיריוס אמר, רואה הישר מבעד לחיוך המעודד.

"מצטער, חבר," ג'יימס אמר, אפילו שלא ממש הצטער. הוא שכח כמה טוב סיריוס יודע לקרוא אותו, טוב אפילו יותר מלילי. בצעירותם זה היה מרגיז אותו, אבל עכשיו זה שימח אותו.

היו לו חברים רבים בתקופה שחי את חיו כמוגל, אבל אפילו כשהיה מוקף בחברים טובים ונאמנים מתחנת המשטרה הוא תמיד הרגיש שמשהו חסר. תמיד הייתה לו תחושת החמצה כזו, כאילו הוא ערך מסיבה אבל בעל השמחה לא הגיע. עכשיו הוא הבין את פשר התחושה – בסתר הוא תמיד התגעגע לחבריו מחיו הקודמים, אותם אפילו הלחשים המתקדמים של סנייפ לא הצליחו להשכיח ממנו.

"בוא נרד למטבח," סיריוס לחש. "אתה נראה כאילו לא תזיק לך כוס קפה."

ג'יימס, שישן רק שעות ספורות באותו הלילה ועוד סבל מהבדלי השעות, הלך אחרי סיריוס מבלי להתווכח.

דיירי הבית האחרים עדיין ישנו, והבית היה נתון בדממה מנומנמת של בוקר שהופרה רק על ידי תקתוק השעונים העתיקים וחריקות קורות הרצפה, מתחתיהם ג'יימס הרגיש לא אחת דבר מה מתרוצץ. הוא ביקר בכיכר גרימולד מספר 12 כמה פעמים במהלך נעוריו (אחרי שמוין לגריפינדור, הוריו של סיריוס נשמו לרווחה שלפחות חברו בא ממשפחה טהורת דם מכובדת, גם אם שנויה במחלוקת). המקום תמיד היה לא נעים ומעט מפחיד, אבל הוא מעולם לא היה מוזנח. כעת הטפטים המתקלפים, השטיחים הבלוים והדיוקנאות המושחרים של אבות משפחת בלק העידו על תפארת שעבר זמנה.

"אי פעם חשבת שתחזור לפה?" הוא שאל, בעיקר כי שתיקתו הלא- אופיינית של סיריוס הכבידה עליו.

"לא," הוא השיב בנחרצות קודרת. ג'יימס התחיל להרגיש מעט שלא בנוח. "תהיה בשקט במבואה, הדיוקן של אימא שלי מתעורר ומתחיל לצרוח אם מרעישים יותר מידי."

ג'יימס הסתקרן מאד לדעת מה יקרה אם כן ירעיש, אבל ציית לחברו ושמר על השקט. הם ירדו למטבח, שלמרות שהיה ממוקם במרתף ולא היו בו חלונות, היה איך שהוא מעט נעים יותר. חפצים אישיים שנשכחו על שולחן האוכל העצום, גלימה שנזרקה על אחד הכיסאות, כדור צמר פרום על הרצפה, כל אלה יצרו אווירה ביתית וחמימה במקום שבמצב אחר היה עשוי להרגיש מאד עוין.

סיריוס הניח קומקום מעל האש שבערה באח בנויה לבנים ואז ניגש לאחד הארונות והוציא קפה ובקבוק של וויסקי אש.

"זה לא קצת מוקדם בשביל להתחיל לשתות?" ג'יימס שאל, מתאמץ להישמע קליל ככל שיכל, בעוד סיריוס מוזג קפה לספל אחד ו-וויסקי לשני. לסיריוס מאז ומתמיד הייתה משיכה לטיפה המרה, אבל להתחיל לשתות בשבע בבוקר היה משהו אחר לחלוטין.

"לא ישנתי עדיין," סיריוס השיב מבלי להתרגש, "מבחינתי זה עדיין אתמול בלילה."

"אה." ג'יימס לא ידע בדיוק איך להגיב להערה הזו. הוא הניח שקשה לישון טוב אחרי מה שהוא עבר, כי בוודאי היו לו סיוטים. סיריוס מאז ומתמיד סבל מסיוטים, ובטח עכשיו זה רק נהיה גרוע יותר.

סיריוס עשה מאמץ ניכר לחייך אליו מעבר לכתפו, אבל לא ממש הצליח להפיק חיוך מעודד. בכל רגע שעבר ג'יימס הפנים יותר ויותר לעומק את השינוי העצום, הבלתי הפיך, שחל בחברו. ויחד עם ההבנה הזו, רגש אחד עלה וצף מבין כל המחשבות והרגשות המבולבלים וחסרי המיקוד שהסתחררו בתוכו מאז הלילה שלפני, מבליט את עצמו על פני כולם – אשמה.

"אתה בסדר?" סיריוס שאל, מוסר לו את ספל הקפה.

"כן," ג'יימס אמר מייד. הוא לא נהג לשקר, אבל הוא הרגיש שזה לא זמן טוב להעלות את העובדה שהוא מרגיש שמה שקרה לסיריוס קרה באשמתו. סיריוס התחנן למחילה בלילה שלפני, אבל האמת הייתה שהוא היה זה שהיה צריך להתנצל. הוא היה יכול להעיד לטובתו של סיריוס, להעיד שהוא לא היה שומר הסוד, שפיטר היה הבוגד, אבל הוא אכזב את חברו ברגע בו היה זקוק לו יותר מכל.

"אז מה אתם עושים כדי להעביר את הזמן במקום הזה?" הוא שינה נושא כשהרגיש שהשתיקה מתחילה להעיק עליו, לוגם מהקפה אפילו שהיה רותח. זה היה קפה נוראי.

"בוא להכיר חבר שלי," סיריוס אמר ויצא מהמטבח.

ג'יימס עקב אחריו, תוהה על איזה חבר הוא מדבר בדיוק. סיריוס הוביל אותו במעלה המדרגות עד הקומה הרביעית ונכנס לאחד החדרים, שג'יימס זכר שהיה חדרה של אימו של סיריוס, דרך זוג דלתות אלון מפוארות שנשמרו היטב. ג'יימס בהחלט לא צפה את מה שגילה בפנים; על המיטה המלכותית העצומה, שסדיניה היו מוכתמים וקרועים לגזרים, ישב לו בנחת היפוגריף.

ברגע שסיריוס נכנס החיה האצילית קפצה על רגליה, כמו חיית מחמד נרגשת המצפה לארוחתה. סיריוס ניגש וליטף את ראשו העטוי נוצות אפורות כאילו הוא באמת היה כלבלב, ולא היה יכול לקרוע אדם לגזרים אם רק היה רוצה.

"זה בקביק," סיריוס הסביר לג'יימס, "אנחנו במנוסה מהחוק ביחד."

"מה הוא עשה?" ג'יימס שאל, עדיין המום מנוכחתו של בעל חיים כזה בתוך הבית. היה לו דוד שניסה לאלף היפוגריף פעם, אבל זה לא נגמר טוב. הוא התחיל לחשוב שאולי בקביק יודע על כך איך שהוא, כי הוא הסתכל עליו במבט חשדני מאד בעניו הזהובות הגדולות.

"שרט איזה ילד, הבן של לוציוס מאלפוי. היו אמורים להוציא אותו להורג, אבל הוא הצליח לברוח."

"הוצאה להורג על שריטה? אני רואה שעדיין אין צדק בעולם," ג'יימס אמר. הוא לא הכיר את לוציוס מאלפוי היטב, אבל הוא הכיר את המוניטין שלו. ואם בנו היה רק חצי מהפוץ שאבא שלו היה, זה לא היה מפתיע שהחיה המסכנה הזו נדונה לגורל כל כך לא הוגן. "אני יכול ללטף אותו?"

"אתה צריך להשתחוות."

ג'יימס הניח את ספל הקפה בצד והשתחווה עמוקות. ההיפוגריף השתחווה בחזרה, והוא ניגש בזהירות כדי ללטף אותו.

"אז מה רצית להגיד לי בלי שלילי תשמע?" הוא שאל.

סיריוס נראה כאילו היה מעדיף לדחות את השיחה הזו עוד קצת, אבל ידע שהוא לא יכול להסתיר מג'יימס את האמת. הוא ניגש אל אחד החלונות, לוקח לגימה הארוכה מהוויסקי. כשאור הבוקר פגע ישירות בפניו הוא ללא ספק נראה מבוגר מאד. ליבו של ג'יימס התכווץ בכאב גדול.

"תענה לי בכנות," סיריוס פתח. ג'יימס התחיל לומר שהוא תמיד כנה, אבל סיריוס המשיך, "לפני ש... מה שקרה לך וללילי, כשהארי היה תינוק... אתם ידעתם על הנבואה?"

שוב הנבואה המקוללת הזו. הוא העמיד פנים שהוא עסוק בסידור הנוצות על צווארו של בקביק כדי להסתיר את הכעס הגואה בו. בכנות, נמאס לו לשמוע על זה. בשבועיים שעברו מאז שהוא ואשתו חזו בחזרתו של וולדמורט ובבנם הנאבק מולו, בכל פעם שאמילי עזבה את החדר או כשהם היו שוכבים במיטתם, לא מצליחים להירדם, לילי הייתה מעלה את הנבואה. האם מה שהם ראו אומר שהנבואה, אותה הם שמעו דרך דמבלדור לפני כמעט חמש עשרה שנים, נכונה? האם זה באמת היה גורלו של בנם להביס את הלורד וולדמורט?

זה היה מכעיס את ג'יימס, אבל הוא היה שומר על קור רוח ואומר לה את מה שאמר לה שנים לפני כן, כשהארי רק נולד ודמבלדור שכנע אותם לרדת למחתרת: נבואות הן רק נבואות.

"קרניים?" סיריוס האיץ בו כשהוא לא השיב.

"כן, ידענו," הוא אמר בקוצר רוח, למרות שהתכוון לשמור על שלווה. "ואיך אתה יודע על זה?"

"דמבלדור סיפר למסדר," סיריוס אמר. "לא את כל הפרטים, אבל רק את הרעיון הכללי. למה לא – "

"למה לא סיפרתי לך שיש נבואה?" ג'יימס קטע אותו בקול קשה. "לא יודע, אולי מאותה הסיבה שלא סיפרתי לך שפעם חלמתי שאני ראש הקסמהדרין. זאת נבואה. זה שמישהו אמר שמשהו יקרה לא אומר שזה נכון."

"אז אתה לא מאמין שזאת נבואת אמת?" סיריוס שאל בטון אפל, "אתה לא מאמין בחלק שאומר שהאחד לא ישרוד כל עוד השני חי?"

"ואתה?" ג'יימס החזיר ברוגז.

לרגע סיריוס נראה כאילו הוא עומד להשיב לו באותו מטבע, אך ברגע האחרון שמר על קור רוחו (עוד התנהגות שמעולם לא אפיינה את סיריוס). הוא לגם מהוויסקי וחזר להסתכל מחוץ לחלון בריכוז.

ג'יימס הבין שהרים את קולו. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר ברוגע, "לא מתאים לך להאמין באמונות תפלות, רך- כף. אתה יודע טוב מאד שאין לנבואה הזאת שום משמעות אם אף אחד לא מאמין שהיא תתקיים. הסיבה היחידה שלילי ואני הסתרנו את הארי הייתה שמשום מה וולדמורט האמין שהנבואה הזו תתקיים, וחשב שהוא צריך לעצור אותה איך שהוא. אבל הוא לא בדיוק מישהו שצריך לקחת ממנו דוגמא... מישהו שיוצא למסע הרג נגד תינוק בן שנה..." קולו גווע. הוא לא אהב לחשוב על זה.

כעת סיריוס הסתכל עליו במבט חודר. "אז אתה לא מאמין שהנבואה תתגשם?"

"לא שמעת מה אמרתי? אין דבר כזה – "

"אני מפחד, קרניים," סיריוס נכנס לדבריו. הוא דיבר בקול יציב, אבל עניו היו מבריקות ובוערות. "לא אכפת לי מוולדמורט. אפילו לא באמת אכפת לי מהמסדר, מצידי כל העולם הזה יכול ללכת לעזאזל. אבל אני מפחד על הארי."

ג'יימס פתח את פיו להשיב לפני שהבין שהוא לא יודע מה לומר. סיריוס שוב הפנה את מבטו.

"כשמיניתי אותך לסנדק," ג'יימס אמר לבסוף, מרגיש אשם על קוצר הרוח בו נהג בחברו. "לא האמנתי שהתפקיד שלך יכלול יותר מאשר לקנות להארי מתנות יקרות וללמד אותו איך להשיג בנות. לא האמנתי שיום אחד באמת תצטרך לנסות להיות אבא שלו. ושלא תעז לנסות להגיד שנכשלת – " הוא אמר כשסיריוס התכוון לומר משהו. "עשית מעל ומעבר בשביל המשפחה שלי, רך- כף. אני תמיד אהיה אסיר תודה לך."

סיריוס הנהן בלי להסס לרגע, נראה כאילו הוא עומד לבכות שוב. ג'יימס בהחלט קיווה שהוא לא יעשה את זה – הוא עדיין לא התגבר על התגובה שלו בלילה שלפני, ולא היה בטוח שיהיה מסוגל שוב להחזיק אותו בחתיכה אחת. לכן חש הקלה גדולה כשנשמעה נקישה על הדלת ורמוס הציץ פנימה.

"התחלתם בלעדי?" הוא התלוצץ, נכנס וסוגר את הדלת אחריו. בקביק הביט בו בחשדנות עד שהוא קד לו.

"לא רציתי להעיר אותך, עד שזכית לשנת לילה סבירה," סיריוס אמר, ולטובת ג'יימס הוא הוסיף, "ירחוני עושה הרבה עבודות בשביל המסדר, במיוחד בלילות."

"זה לא שישנתי יותר מידי בכל מקרה," רמוס אמר, ועניו השקועות העידו שהוא דובר אמת. "זה קפה?"

"אתה יכול לשתות את זה," ג'יימס אמר, מחווה אל ספל הקפה הזנוח שלו. "סיריוס מכין קפה מחריד."

"זה נמוך, קרניים," סיריוס השיב. לשמחתו של ג'יימס, כל הקודרות שנותרה מהשיחה הקודמת כבר התפוגגה. 

"זה בסדר, זה טעם נרכש," רמוס אמר, מסתיר את חיוכו מאחורי הספל.

"הגם אתה, ירחוני?" סיריוס שאל בקול נבגד, אבל חיוך קטן ריחף על שפתיו. גם ג'יימס חייך – יש דברים שלא משתנים.

"אז על מה דיברתם?" רמוס שאל, נשען על ארון הבגדים הישן של גברת בלק. תמיד היה לו חוש לדעת מתי משהו קורה, במיוחד כשזה נגע לחבריו.

"תכננו איך לטהר את שמו של סיריוס," ג'יימס אמר לפני שסיריוס יספיק להעלות על נושא הנבואה. "עכשיו כשחזרתי אני אוכל להעיד שפיטר היה שומר הסוד, ולא הוא."

רמוס נראה כשוקל את דבריו ברצינות. "אני לא רוצה להיות הורס שמחות – "

"תמיד היית," ג'יימס נכנס לדבריו, מתיישב בכבדות על כורסא קרובה, זו הפיקה עננת אבק כשצנח לתוך המושב.

" – אבל חשבתי על זה בעצמי אתמול בלילה, ואני לא חושב שזה יהיה כל כך פשוט. העדות שלך תאיר את סיריוס באור טוב, ללא ספק, אבל אתה לא יכול להוכיח שהוא לא רצח את כל המוגלגים האלה בניסיון לנקום בפיטר."

"הוא צודק, קרניים," סיריוס אמר כשג'יימס עמד להתווכח.

"חוץ מזה, שנכון לעכשיו אסור לאף אחד מחוץ למסדר לדעת שאתה ולילי בחיים," רמוס המשיך בטון רציני.

"למה לא?"

"תחשוב על זה, קרניים. הארי עדיין לא יודע את האמת – לא היית רוצה שהוא יגלה את זה בטעות דרך הנביא היומי, נכון?"

ג'יימס, שקצת התקשה לקשר את בנו הפעוט עם מישהו שקורא את הנביא היומי, הודה, "יש בזה משהו."

"מה שמביא אותנו לשאלה," רמוס המשיך, מסתכל בעיקר על סיריוס, "איך נבשר להארי את הבשורה."

סיריוס נראה כאילו עצם המחשבה לנהל את השיחה הזו עם בן סנדקותו מפחידה אותו. אך הוא לא נאלץ להשיב, כי באותו הרגע הדלת נפתחה בלי אזהרה. שתי נערות נכנסו לחדר ועצרו כשהבחינו בסיריוס עומד ליד החלון.

"סליחה, סיריוס, לא ידענו שאתה פה," התנצלה נערה בעלת שיער חום מקורזל, לפני שהבחינה בג'יימס. ידה קפצה לכסות את פיה, כאילו כדי לבלום צעקה.

חברתה, נערה ג'ינג'ית מנומשת שנשאה בזרועותיה סיר גדול, בהתה בו בסקרנות לא מרוסנת.

"אתה אבא של הארי," היא אמרה בפליאה, כאילו היה איזה יצור מופלא ומוזר.

"כן," הוא השיב בחוסר וודאות מסוים. "למרות שאף אחד אף פעם לא קרא לי ככה. בדרך כלל פשוט קוראים לי ג'יימס."

היא התפעמה, כאילו לא חשבה שהוא מסוגל לדבר בכלל.

"אני ג'יני," היא הציגה את עצמה בהתלהבות. "וזאת – הרמיוני, את בוכה?"

הנערה השנייה, הרמיוני, מחתה את עיניה בשרוולה, אבל לא הצליחה לעצור את הדמעות. ג'יימס חשב שאם עוד מישהו יבכה למראהו הוא יתחיל לקחת את זה באופן אישי.

"אני מצטערת..." היא מלמלה. "זה פשוט ש... אני כל כך שמחה... סוף- סוף קורה להארי משהו טוב..."

ג'יני ניסתה לנחם אותה, עד שבקביק רטן בזעף, חסר סבלנות לקבל את ארוחתו. ג'יני קדה בפניו ואז הניחה על הרצפה לרגליו את הסיר שנשאה, זה היה מלא במה שנראה כמו שאריות מארוחת הערב. ההיפוגריף דחף את מקורו לסיר וטרף את ארוחתו ברעב.

בינתיים הרמיוני הצליחה להשתלט על בכיה ולתת לג'יימס חיוך נבוך ומתנצל. ג'יימס חייך בחזרה אך עדיין חש מעט מוטרד מהתגובה שלה.

"אימא מכינה ארוחת בוקר, כדאי שתרדו לפני שרון והתיאומים יאכלו הכל," ג'יני אמרה וליוותה את הרמיוני מחוץ לחדרו של בקביק.

"ג'יני היא הבת הצעירה של מולי וארתור וויזלי, והרמיוני היא חברה של הארי מבית הספר," רמוס הסביר למראה מבטו המבולבל של ג'יימס. לסיריוס הוא אמר, "שמת לב שהן מייד ידעו מי הוא?"

"טוב, קצת קשה לא לשים לב לדמיון," סיריוס השיב.

"כן, אבל הן אמורות לחשוב שג'יימס מת, לכן לא יכול להיות שהוא יושב כאן," רמוס אמר. "עד עכשיו חשדתי, אבל עכשיו אני בטוח – אני לא יודע איך, אבל הם מצותתים לישיבות."

"יכול להיות שאתה צודק," סיריוס אמר, ואז חייך חיוך שובב. "כנראה שתצטרך לנהל איתם שיחה, פרופסור."

"רגע, מה?" ג'יימס, שמחשבתו נדדה אל הארי, חזר למציאות למשמע הכינוי. "פרופסור?"

בעודם יורדים אל המטבח לארוחת הבוקר חבריו סיפרו לו, סיריוס בהתלהבות גדולה ורמוס במבוכה גדולה, על הקריירה הקצרה של רמוס כמורה להתגוננות במפני כוחות האופל בהוגוורטס.

"בסוף השנה הזו הייתי חייב להתפטר," רמוס סיפר בלחש כשהם עברו במבואה. "לילה אחד שכחתי לקחת את שיקוי האל- זאב – זאת המצאה חדשה, שיקוי שמאפשר לאדם זאב לשמור על התודעה שלו גם בזמן הירח המלא – והשתניתי במדשאות בלילה בו תפסנו את פיטר. בגללי הוא הצליח לברוח. וגרוע מכך, הארי והחברים שלו היו שם – הייתי יכול לנשוך כל אחד מהם. ביום שלאחר מכן עזבתי."

"וזה לא עזר שסנייפ סיפר לכל בית הספר שרמוס הוא אדם זאב," סיריוס הוסיף בשנאה.

"סנייפ?" ג'יימס שאל בקול, "איך הוא קשור לזה?"

רמוס וסיריוס סיננו לו להיות בשקט. בהמשך המבואה, נחרה חדה נשמעה מאחורי ווילון אכול עש.

"הוא מלמד בהוגוורטס," סיריוס אמר, מוביל את ג'יימס במורד המדרגות אל המטבח. "היית מאמין? סנייפ, מורה?"

לרגע ג'יימס היה מופתע מכדי לדבר. סנייפ הוא פרופסור בהוגוורטס? סיריוס בטח מתכוון שהוא עובד בהוגוורטס, אולי בתור שרת או משהו דומה. איזה מן אדם שפוי ייתן לסנייפ ללמד ילדים?

הוא התכוון להעיר על כך, אבל הם בדיוק נכנסו למטבח והוא מייד הבחין בלילי מדברת עם אישה ג'ינג'ית בסוף שנות הארבעים לחייה. האישה, שהייתה עגלגלה ובעלת חזות אימהית וחמימה, התפעמה מאמילי, שעמדה לצד אימה ונראתה כמתפתה פשוט לעצום את עינייה ולהירדם בעמידה. מאז ומתמיד הוריה התקשו לגרום לה להתעורר בבקרים, וג'יימס הניח שעם הבדלי השעות זה בוודאי היה קשה עוד יותר.

לילי הבחינה בו וחייכה. זה היה מדהים איך שום דבר, אפילו לא עצבות או תשישות מוחלטת, הצליחו להפוך אותה לפחות יפה וקורנת. הוא תהה האם גם כשהיו בני מאה היא תהיה מושלמת בעניו, וידע שהתשובה היא כן. הוא לעולם לא יפסיק להעריץ אותה, לעולם לא ישכח כמה הוא בר מזל שהאישה הטובה והחכמה הזו בחרה דווקא בו. לכן הוא נדר לפני שנים שלא יעלה את שמו של סנייפ, שתמיד היה עקב אכילס ביחסים בינו לבין אשתו, על דל שפתיו כל עוד הייתה לו ברירה.

הוא רצה מאד לנשק אותה באותו הרגע, אבל העובדה שהיו מוקפים בהרבה אנשים, ושנראה שכולם מסתכלים עליו, מנעה ממנו לעשות זאת. בנוסף לג'יני והרמיוני, נכחו בחדר גבר גבוה ורזה שקרחת קטנה החלה להופיע במכרז קרקפתו המכוסה שיער ג'ינג'י (הוא לא חשב שהוא אי פעם ראה כל כך הרבה ג'ינג'ים במקום אחד) ועוד שלושה נערים ג'ינג'ים. שניים מהם בברור היו תיאומים, ובחנו את ג'יימס בסקרנות תוך כדי התלחששות ביניהם. הנער הצעיר יותר, שלמרות גילו היה גבוה כמעט כמו ג'יימס, הסתכל בו בשילוב של עניין וחשדנות.

הגבר המקריח ניגש ולחץ את ידו בהתלהבות, מציג את עצמו כארתור וויזלי. אז הוא הציג בפניו את האישה העגלגלה, מולי, שהייתה אשתו (ג'יימס הכיר את אחיה, גדעון ופיביאן פראוט, שנהרגו במהלך פעילות מסדר במלחמה הקודמת, אך לא העלה זאת), לפני שהעיר בעניין רב על האקדח של ג'יימס, אותו הוא אפילו לא שם לב שהוא עדיין חוגר.

"זה אקדח יד! אמרתי נכון? אני בדיוק כותב דו"ח על אקדחי יד בשביל לשכת ההילאים – אני עובד במחלקה לשימוש לרעה בחפצי מוגלגים, אתה מבין. אפשר לראות?"

"אה, בטח," ג'יימס השיב. הוא הוציא את המחסנית ו-ווידא שאין כדור בקנה לפני שאפשר לארתור להשתעשע בנשק.

"נו, באמת, ארתור, זה לא הזמן," אשתו נזפה בו, "אתה תאחר לעבודה בקצב הזה."

"זה בשביל הדו"ח שלי, מולי. לא כל יום מניחים את היד על אקדח, מאד קשה להשיג אותם."

"זה לא כמו שרביט של מוגלגים?" ג'יני, שערכה את השולחן באיטיות של אדם שבכלל לא מעוניין לעסוק במה שהוא עוסק, שאלה.

בעוד אביה מסביר לה באריכות למה אקדח זה לא שרביט של מוגלגים, סיריוס לקח את לילי וג'יימס הצידה (אמילי הזדנבה אחריהם בביישנות מאד לא אופיינית) והציג בפניהם את הנער הגבוה.

"זה רון, החבר של הארי – "

"החבר הכי טוב של הארי," רון תיקן אותו, עדיין מסתכל על לילי וג'יימס בחשדנות, תוך כדי שהוא מנסה לא ליצור איתם קשר עין ישיר.

"ומה אנחנו, השכנים ממול?" אחד התיאומים התערב.

"אלה פרד וג'ורג'," סיריוס הוסיף בשיעמום.

אחד התיאומים (ג'יימס אפילו לא טרח לנסות להבדיל ביניהם) ווידא שהוריהם עסוקים בצד השני של המטבח לפני ששאל בעניין, "אתה קרניים, נכון?"

"כן," ג'יימס השיב באיטיות, מסתכל לעבר סיריוס.

"פרד וג'ורג' ירשו את מפת הקונדסאים מפליץ'," חברו הסביר לו.

"אה," ג'יימס פלט, מתרשם בסתר. לו ולחבריו מעולם לא היה זמן לנסות להשיג את המפה בחזרה לפני שעזבו את הוגוורטס; היה קשה במיוחד לתכנן את המבצע כי הוא לא רצה שלילי, שלמרות שהתרשמה מהקסם המורכב שנדרש כדי ליצור את המפה, טענה שאסור שכלי כזה יהיה בידי אף תלמיד. היא תמיד לקחה את חובות המדריכה שלה ברצינות. כעת הוא הסתכל לעברה, והבחין שנראה שהיא שקועה במחשבות ולא מקשיבה לשיחה. "ו... אה, עדיין יש לכם אותה? הייתי רוצה לראות אותה שוב."

"לא, נתנו אותה להארי," אחד התיאומים אמר. "כדי שהוא יוכל ל – "

"לילי וג'יימס עוד לא פגשו את הארי, הם עדיין לא צריכים לדעת על איזה חוקים הוא עבר," רמוס נכנס לשיחה לאחר ששילם לינשוף שהביא במקורו עותק של הנביא היומי. "ואתם שניכם, אל תיעלמו בסוף הארוחה. אנחנו צריכים לדבר."

"אוי לא, הסתבכנו בצרות, פרד," ג'ורג' אמר לאחיו בעליזות.

"אתם לא בצרות," רמוס אמר בחומרה. "אבל אתם כן תהיו אם תמשיכו לצותת לישיבות המסדר."

באותו הרגע מולי התקרבה אל השולחן עם צלחות עמוסות ביצים מטוגנות, נקנקיות וטוסט, והתיאומים, שנראה שעמדו להתקומם נגד ההאשמות, השתתקו באחת.

ג'יימס ולילי בילו את כל היום בהשלמת פערים עם סיריוס ורמוס. הם לא היו בטוחים איך להעסיק את אמילי, עד שמולי התנדבה לקחת אותה תחת חסותה כדי שהיא תוכל לבלות את היום עם שאר הילדים, שעסקו בניקיון הבית מחפצים אפלים. ("יותר מידי שעות בטלה יכולות להיות מסוכנות בשביל ילדים בגילם," מולי אמרה להם כשהילדים היו מחוץ לטווח שמיעה, ולא מצא חן בעניו של ג'יימס שהיא חושבת שהיא צריכה לתת להם עצות בהורות).

ברגע שהם התחילו לדבר השיחה התגלגלה הלאה, עוברת מנושא תבוסתו הראשונה של וולדמורט ושיבתו אל נושאים קלילים יותר, והשעות חלפו כמעט מבלי שיבחינו בהן. לילי הייתה שקטה במיוחד, ולג'יימס הייתה תחושה שהיא לא מקשיבה לשיחה רוב הזמן; ענייה הירוקות נדדו אל החלונות המאובקים או אל האש הנמוכה שבאח, ומבטה היה מזוגג. רק כשסיריוס התחיל לספר להם על מעלליו של הארי בבית הספר היא כמו התעוררה, והקשיבה לסיפורים תוך שהיא כוססת את ציפורניה, הרגל ממנו היא נגמלה מזמן. בכל פעם שעשתה זאת ג'יימס תפס את ידה ואחז בה בחוזקה. החרדה שלה העציבה אותו; הוא היה רוצה שגם היא, כמוהו, תרגיש גאווה למשמע הצלחותיו של בנם בתחום הקווידיץ' והסכנות מהן חמק במיומנות פעם אחר פעם, ולא פחד וחרדה.

לקראת השעה עשר רמוס לבש את מעילו והתכונן לצאת. כשג'יימס שאל אותו לאן הוא הולך הוא אמר, "צריך לשים עין על נימפדורה טונקס. היא חברת מסדר חדשה. היא מאד צעירה, ודמבלדור חושש שהיא קצת דברנית."

"היא לא תדבר," סיריוס אמר, נשמע נעלב. "והיא יותר מבוגרת משאנחנו היינו כשהצטרפנו למסדר."

"כן, אבל לנו היה אחד את השני. לה אין עם מי לדבר. זה סוד שקשה לשמור לעצמך," רמוס אמר, וכשסיריוס התכוון להתווכח הוא המשיך, "עין הזעם מסכים איתך, וזה כנראה אומר שאפשר לסמוך עליה. אבל זה לא משנה, כבר הבטחתי לדמבלדור שאני אעשה את זה. אני אחזור בזמן לישיבה."

במילים אלה הוא עזב את המפקדה.

הערב הגיע במהירות, ואיתו ישיבת המסדר. ג'יימס לא חשב שהוא ירגיש ככה, אבל האמת הייתה שהוא בקושי יכול היה להכיל את ההתרגשות. לילי עדיין הייתה עצבנית; נושא הישיבה היה צפוי להיות תכנון תוכנית שתביא את הארי בבטחה אל המפקדה. ג'יימס היה רוצה שהיא לא תשתתף הישיבה – הוא לא ידע מה יעשה אם ההתנהגות הזו תחמיר כשתשמע על הסכנות האורבות לבנם מחוץ לבית דודיו – אבל ידע שאין דבר שהוא יכול לעשות כדי לשנות את דעתה של אשתו ברגע שהיא קיבלה החלטה.

הישיבה התקיימה במטבח, שם לא ניתן היה לדעת שהשמש נמצאת בשקיעתה מעל העיר. לילי וג'יימס ביקרו את אמילי בחדרה כדי לומר לה שהם נכנסים לישיבה ויראו אותה כשהיא תסתיים (אמילי נראתה מאושרת בחברת שתי חברותיה החדשות, ולא נראה זכר לביישנותה מאותו הבוקר), לפני שירדו למטבח.

כל המבטים הופנו אליהם כשהם נכנסו. ג'יימס אמר לעצמו שהוא צריך להתחיל להתרגל לזה. את רבים מחברי המסדר ג'יימס הכיר מהפעם הקודמת – סטרנג'ס פודמור, הסטיה ג'ונס, עין- הזעם מודי – והם בירכו אותו בלחיצות ידיים לבביות ועניים נוצצות (אולי חוץ מעין הזעם, שנהם לעברו דבר מה בעוד עינו המכושפת מסתובבת במהירות, וג'יימס דרש לדעת מה לעזאזל קרה לאף שלו). חברי המסדר החדשים היו יותר מעניינים; קינגסלי שקלבולט, שלמד שלוש שנים מתחת לג'יימס וחבריו ושיחק כשומר בנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור, היה היום ההילאי האחראי על המצוד אחר סיריוס; ביל וויזלי, בנם הבכור של ארתור ומולי, שעבד בבנק הקוסמים; ונימפדורה טונקס (שתעקשה שיקראו לה אך ורק טונקס) שהייתה הילאית ומטמורפגוסית. בעוד חברי המסדר מתיישבים מסביב לשולחן העץ העצום שבמטבח כדי לחכות להופעתו של דמבלדור, ג'יימס הסתכל מסביב וחשב בליבו שעם כל הכבוד לקוסמים כמו פודמור, ברור כשמש שעתיד המסדר טמון בידיהם של חבריו החדשים.

השעה הייתה דקה לתשע. חברי המסדר החלו לתת מבטים באח, מחכים בקוצר רוח להופעתו של דמבלדור. רמוס עמד ליד הדלת, מטיל עליה מה שנראה כלחש אטימה (למרות השיחה הרצינית שניהל עם התיאומים באותו הבוקר, לא נראה שהוא סומך על הבטחתם לא לצותת יותר לישיבות). טונקס הסתכלה עליו בעניין, פניה שעונות על כף ידה. סיריוס התנדנד על כיסאו בחוסר סבלנות, ולילי שוב כססה ציפורניים.

כמה שניות לפני תשע להבות ירוקות התפרצו באח. אך לאכזבת חברי המסדר (וחוסר שביעות הרצון של ג'יימס) זה היה רק סנייפ, עטוי גלימת מסע שחורה. הוא התיישב בצד המרוחק של השולחן, לא יוצר קשר עין עם איש. לילי הפסיקה לכסוס ציפורניים.

רגע לאחר מכן הלהבות זינקו שוב, והפעם זה היה דמבלדור שהופיע. הוא בחן את חברי המסדר במבט מרגיע, וכשעניו נפלו על לילי וג'יימס הוא חייך.

"נתחיל בישיבה מייד," המנהל אמר, עומד בראש השולחן. מולי וויזלי העמידה עט נוצה בקצה מגילה ארוכה, והוא התחיל לרשום את פרוקוטול הישיבה. "יש לנו נושאים רבים לדון בהם הערב. אך לפני הכל, אני מאושר לקבל בחזרה לשורות המסדר שניים מחבריו הוותיקים ביותר – לילי וג'יימס פוטר."

ג'יימס חייך והנהן אל חברי המסדר שמחאו כפיים. לילי חייכה בביישנות, עד שמבטה נפל על סנייפ והיא הפסיקה לחייך. סנייפ הסתכל בעקשנות לפינת החדר. ג'יימס רצה מאד לקוות שהמצב הזה ביניהם ימשך לנצח.

"כעת, בלי גינונים מיותרים, נפנה לנושא הראשון והחשוב של הישיבה," דמבלדור המשיך, "והוא הארי פוטר – "

במעלה המדרגות, דלת הכניסה נפתחה בעוצמה ונשמעה נטרקת כנגד הקיר. הדיוקן של אימו של סיריוס התעורר בצרחות וקללות אימים. סיריוס קם כדי להשתיק אותו, אך לפני שהפסיק לצאת מהחדר דמות גבשושית התפרצה פנימה בריצה. זה היה קוסם נמוך בעל קרס נפולה שלבש גלימות בלויות ומלוכלכות. פניו הנפולות היו מכוסות זיפים, ועניו הקטנות היו שטופות דם. הוא התנשף כאילו רץ מרתון, ונראה שהוא מתקשה לדבר. אחרי כמה רגעים מבלבלים ג'יימס זיהה אותו; זה היה מנדנגוס פלצ'ר, שהיה מודיע של סיריוס בין פושעי עולם הקוסמים בפעם הקודמת שהמסדר היה פעיל.

"מה העניין, מנדנגוס?" דמבלדור שאל בקול חמור מאד. "למה אתה לא שומר על הארי?"

"הוא... זה..." הוא מלמל משהו, אבל אי אפשר היה להבין מה הוא מנסה להגיד, כי הוא השמיע צפצופים בכל פעם שניסה לנשום. הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף.

"דבר כבר!" סיריוס דחק בו בעצבנות, פתאום נראה חיוור מאד.

"יש שם... היו... סוהר..." מנדנגוס אחז בחזהו בהצגה מאד אומללה, ולבסוף הצליח לומר, "סוהרסנים!"

הפרק הקודם		הפרק הבא