נבואת הקסם היהודי

בס"ד

את האמת, כבר די מיציתי את הפאנפיקים האלה ולכן התדירות שבה מתפרסמים הפרקים ירדה. זה לא אומר שאני מפסיק לעדכן, אני אסיים את 2 הפאנפיקים האלה, אבל זה שאין לי מוטיבציה לכתוב אותם גורם לכך שהרמה שלהם נמוכה יותר אז אני מתנצל מראש. אגב, כנראה שאני הולך להחליף את השם של הפאנפיק הזה ל"נבואת הקסם היהודי" או משהו כזה, בעיקר בגלל מה שיקרה בפרק הזה ושישפיע על כל הפאנפיק. תכתבו לי את דעתכם בתגובות בבקשה.

יאללה פרק

לא היה קל להיות ילד בבית אומנה, או בית מחסה, או כל שם אחר שיש לזה, אפילו אם היית ילד רחוב בעבר. תשאלו את שאול. לפעמים המרחבים והחופש חסרו לו. אמנם יש לו ארוחות חמות וטעימות כל יום, אבל הן רק בשעות קבועות בכל פעם ולא מתי שמתחשק לו. יוני וגל די הסכימו איתו לגבי זה, ואמנם זה לא הפריע לשלושתם במיוחד, אבל השינוי המהותי ביותר שהיה בחיים האלה בניגוד לחיי רחוב היו חברתם של אחרים בני גילם.

בוקר אחד, כמה ימים לאחר שסולקו מבית הספר ההוא, ישבו שאול ויוני על ספה בבית המחסה ופטפטו על נושא כלשהו.

"אין ג'ינים בכל הצבעים," פסק יוני.

"אה, כן? אז איזה צבעים חשבת שיש לג'ינים לפני שראית את הג'יני הירוק ההוא?" שאל שאול.

"זה שיש יותר מצבע אחד לא אומר שיש בכל צבע," פסק יוני, "זה פרט שאינו משליך על הכלל."

"מאיפה הפלצת את המושג הזה?" צחק שאול.

"אה, אני יודע? שמעתי את קרן מדברת על זה עם השמן ההוא," אמר יוני. ה'שמן ההוא' היה אדם גבוה שלא היה שמן כלל. למעשה, שאול היה שמן יותר ממנו. אבל משום מה הם כינו אותו כך. הוא היה אחד מאותם אנשים שהגיעו לבית המחסה של קרן, אדם כבן חמישים עם זקן מטופח, קצר מאוד ובשלבי האפרה מוקדמים, ושאול די היה בטוח שהשיער שלו הוא למעשה פאה. אבל מהמעט ששמעו אותו מדבר, היה לו קול רדיופוני ורהוט.

"אז השמן ההוא אמר לקרן שאין ג'ינים בכל הצבעים?" שאל שאול.

"לא, הוא אמר על משהו שהוא פרט שאינו משליך על הכלל," אמר יוני.

"יופי לך," ענה לו שאול.

הם היו ממשיכים לפטפט כך לנצח אלמלא נכנס לתוך החדר נער כבן 15 בשם שי צואנוב, שגם היה אחד מהנערים שהתגוררו בבית המחסה ההוא.

"יו, תפסיקו כבר לזיין שכל, שני חופרים," הוא התלונן ויוני ושאול גיחכו. לא, הם לא גיחכו למשמע הקללה. לזה הם כבר היו רגילים. הם גיחכו מהדיקציה העדינה שהייתה לשי צואנוב, שבמקום ש שמאלית, ס, ז ו-צ הוא היה משתמש בעיצור th. 

"מה מצחיק? שני אימבסילים," הוא אמר, "אפילו ההורים שלכם לא רצו אותכם, אל תצחקו."

"מה, עוד פעם באת לטמטם ת'מוח בכמה שאתה גבר כי ברחת מהבית?" נאנח יוני.

"תבין, ה-החיים שם היו כל כך קרינג'ים," החל שי צואנוב לחזור על הסיפור שהיה מספר שוב ושוב. כמובן שהמילה "קרינג'" היא מילה שלא בשימוש כבר 14 שנה, אבל בישראל הקסומה היא הייתה מילה שימושית ופופולארית על בני עשרה כמו צואנוב הצעיר.

"וכולם שם בבית היו מטומטמים חוץ ממך," דיקלם שאול את המשך הסיפור.

"טוב, זה לא שהמצב פה כל כך שונה," אמר שי צואנוב, "גם אתם חבורת מטומטמים. כאילו, כמה--- כמה... כמה אידיוט אפשר להיות כדי לדון על פאקינג צבעים של ג'יני?"

"תראה," אמר יוני בחיוך מנצח, "אני ראיתי ג'יני במציאות. אתה רק ילד מפונק שמתמרמר כל היום."

"כי אני מוקף ב- בטמבלים כמוכם, שני קרינג'ים ווירדואים."

"אוף, מה אתה רוצה, שי?" שאל שאול בניסיון לסיים את החלפת ההעלבות הזו.

"שתפסיקו לדבר על כאלה דברים, אני אגיד לכם, יש פה אנשים, ואתם גם כאלה, שהם כל כך חארות, ש-"

"זה עושה לך טוב, לקלל ככה?" שאל יוני בדאגה.

שי רקע ברגלו ברוגז והלך משם. לא חלפה דקה וקרן הגיעה לשם במקומו.

"מה, הוא השטנקר עלינו?" נעמד שאול בדריכות.

"מה? מי?" שאלה קרן בבלבול.

"הוא התחיל! הוא בא והתחיל להעליב אותנו, היית מצפה שלא נחזיר?" ענה יוני.

קרן נשכה את שפתה. "אתם מדברים על שי, נכון?" היא שאלה.

"זה לא שהיה לו כזה רע בבית, הוא ברח בשביל צומי! ועכשיו הוא מקנא ביחס שאנחנו מקבלים כי אנחנו חדשים עם סיפור מסעיר!" אמר יוני ברצינות.

"האמת שרציתי לומר לכם משהו אחר, אבל בואו נפתח את זה," היא אמרה להם, "איך בכלל הגעתם למצב שהיחסים שלכם עם הבן אדם הזה הוא העלבות הדדיות? וזה אפילו לא בקטע חינני כמו שגל וקורל עושים, זה בקטע משפיל."

"תראי, אנחנו רצינו למצוא פה חברים," אמר שאול, "נכון שרצינו, יוני?"

יוני הנהן. "כשהוא התחיל להיטפל לנו, בערך יום-יומיים אחרי שהגענו, ניסינו להרגיע אותו, אבל הוא מנסה לגרום לנו לצאת רע על חשבונו ולהראות כמה הוא תותח. הוא מנסה לפצות על זה שהוא לא באמת-"

"-טוב, לא על זה באתי לדבר איתכם, נו," אמרה קרן, "גל מחכה לכם בחדר השני, ואתם שולשתכם הולכים איתי עכשיו לפגישה עם אדם שאני מאוד מעריכה."

"למה?"

"כדי לברר על הנסיבות שהביאו אתכם לכאן מלכתחילה," אמרה קרן, "נבואת השלושה."

"מה? מה זה?" שאל שאול.

"אתם לא זוכרים?" שאלה קרן ודיקלמה, "האחד יתחיל את מה שהשלושה יסיימו, וכאשר האחד יצטרף לשלושה הם יהיו ארבעה. וכשארבעתם ידהרו ויביאו למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות, ידע האחד כי טעה כשהצטרף. ואילו לא יצטרף האחד, ידע הוא מיד שהוא האשם. על האחד לבחור כיצד לסיים את דרכו ואת דרך כולם, וכיצד יביא לכיליון. והאחד.... הוא אתה. כלומר, הוא גל."

"אה, מה שהג'יני אמר," הסביר יוני, "כן, הגיע הזמן שידברו איתנו על זה. מתי הולכים?"

"עכשיו, בואו," היא אמרה והם הלכו משם.

"עכשיו אתה עומד לפגוש שותפה טובה שלי לדרך," אמר חיליק לנווה בזמן שטיילו בארמונו המפואר, "והיא זאת שתכין אותך לקראת המשימה שלך."

לאחר שימוש במעלית שהובילה אותם לקומה כלשהי, הליכה במסדרון ושימוש במעלית אחרת שהובילה אותם לאגף שונה של הארמון, עלייה בגרם מדרגות אחד, ירידה באחר, יציאה לחצר, כניסה לבניין אחר, ירידה למרתף, התעתקות למגדל, מעבר במסדרון, צניחה באומגה למסדרון אחר ורכיבה קצרה על מטאטא, הם הגיעו למסדרון עם שלוש דלתות. נווה הביט בסקרנות בדלת שעליה היה כתוב "רומי אופיר".

"כן, זו אחותך," אמר חיליק, "אבל לא בשבילה אנחנו פה. אם כי זה יקל עליה במידת מה אם תבצע את המשימה שלך כיאות."

"מה המשימה שלי?" שאל נווה.

"בוא ניכנס לכאן ונגלה," אמר חיליק ופתח דלת אחרת במסדרון. הם הגיעו לחדר די גדול, מלא בשולחנות, כיסאות, מדפים, ניירות, צלחות, בקבוקים, צנצנות, מלא חומרים משונים, צבעוניים ומעלי עשן במגוון מצבי צבירה, ודמות אחת עוטה ברדס ירוק כהה על ערפה ומסכת צורן שכיסתה את כל פניה פרט לעין ימין שישבה במרכז כל הבלאגן.

"ש-שש-שש-ש-שלום, אד-אד-אדו-אד-א-א-א--חיליק," אמרה הדמות.

"שלום עדידוש," אמר חיליק בחיוך, "נווה, תגיד שלום לעדידוש."

"שלום, עדי," מלמל נווה במבוכה. הוא הרגיש שלא בנוח בחברת הבחורה הזאת. היא הייתה בערך בת גילו, אולי צעירה בשנה או שנתיים, עם כמה שאפשר לשער את גילה כשהיה מסוגל לראות רק את עינה הימנית. היה קל להילחץ מהחדר המאיים שבו הוא נמצא או מהחזות המתעתעת שהייתה לבחורה ההיא, אבל היה קשה שלא לחוש רחמים כלפיה.

"לא עדי, קוראים לה עדידוש, אני מבקש," תיקן חיליק.

"ז-זה-זה ב-בס-בס-בס-"

"לא, עדידוש, זה לא בסדר," התעקש חיליק, "השם המלא שלך הוא עדידוש. טוב, הכנת את מה שאנחנו צריכים?"

עדידוש הנהנה.

"יופי," אמר חיליק ופנה לנווה, "עדידוש היא רוקחת שיקויים מוכשרת. אני בעצמי הכשרתי אותה לכך ברגע שקיבלתי אותה, והיא כמעט ומתעלה עליי ביכולותיה. אבל רק כמעט, כי היא לא הפיהרר."

"אה," אמר נווה ביובש.

"כן..." חיליק גירד בפדחתו, "טוב, אתה עכשיו הולך לשתות שיקוי פולימיצי ולהפוך אליי."

"אל-אליך?" שאל נווה.

"זו הייתה התוכנית, נווה, למה אתה לא מקשיב?" נאנח חיליק, "אתה תיהפך אליי, תלך לישראל הזמזומית ושם תבצע את המוטל עליך. ותזכור לא לצאת מישראל הזמזומית כדי שלא יתקפו אותך השדים שממתינים לך בחוץ."

"כן, אני זוכר את ישראל הזמזומית," אמר נווה. הוא היה חי בה עד שהיה כבן 12, אז עבר עם משפחתו לישראל הקסומה שזה עתה קמה ובה חי בארבע עשרה השנים האחרונות.

"יופי," אמר חיליק וירק לתוך בקבוקון שעדידוש הושיטה לו. "עכשיו ניתן לזה עוד כמה דקות ויהיה לנו שיקוי פולימיצי בכמות שמספקת לאדם אחד בדיוק," הוא אמר.

"והאדם האחד הזה הוא אני," אמר נווה מבלי להוריד את עיניו מעדידוש.

"כן, זה אתה," אמר חיליק, "ותפסיק להסתכל על עדידוש בבקשה. היא שלי."

"מה זאת אומרת שלך?"

"זאת אומרת שאני קיבלתי אותה מההורים שלה, ועכשיו היא שלי," הסביר חיליק לאט ועדידוש הושיטה לו בקבוקון אטום.

"יופי, נווה, זה שיקוי פולימיצי. עכשיו, לפני שתשתה אותו, חשוב מאוד מאוד לזכור. אני מטאמורפאגוס, כמו שאתה יכול לראות, אבל הזמזומים שאתה עומד לפגוש לא יודעים את זה. לכן, חשוב מאוד שתקפיד לא לשנות את הגוף שלך או את הצורה שלך ולהישאר בדיוק כמו איך שהזמזומים שאתה עומד לפגוש מכירים אותי."

"איך?" שאל נווה.

שיערו של חיליק נהיה שטני ומשעמם ונכנס במהירות לתוך ראשו כך שנותר לו שיער קצוץ ביותר. פניו נהיו מרובעות ועיניו חומות ומתות.

"כל כך חדגוני ומשעמם," אמר חיליק, "זה הרושם שיצרתי. זה הרושם שחשוב שתמשיך ליצור."

נווה עמד לשתות את השיקוי, אבל חיליק עצר אותו.

"תשתה אותו רק לפני המעבר לישראל הזמזומית, יש לך מגבלה של שעה, להזכירך, לפני שתחזור לגוף המקורי שלך," אמר חיליק, "מוריס יבוא וייקח אותך מכאן בעוד רגע. בהצלחה."

 גל, שאול ויוני נכנסו יחד עם קרן לאחד הבתים של חור הגידגד, שם הם ראו את השמן ההוא. החדר בו הם היו היה לא מזמין אורחים במיוחד. הוא נראה כמו משרד של אדם משועמם במיוחד, עם קיר מלא בספרים אפורים ללא תוויות ועם מנורת שולחן זעירה. הכיסא שעליו ישב השמן ההוא היה כיסא קטן וגבשושי, ומכיוון שמול שולחן המתכת החלוד היה רק כיסא אחד שנפתס על ידי קרן, שלושת הנערים נאלצו לעמוד.

"אלה הם?" שאל השמן ההוא, שבכלל לא היה שמן.

"זה האחד," אמרה קרן והצביעה על גל.

"ושני אלה ספיחים, אני מבין," אמר השמן ההוא, "בלי להעליב כמובן."

"יש יותר מעליב מזה?" לחש יוני לשאול שהנהן בהסכמה.

"טוב," אמר השמן ההוא ושילב את אצבעותיו, "אני שת לוינסקי, או 'השמן ההוא' כמו שאתם קוראים לי."

"איך הוא יודע?" לחש גל.

"אני שומע אתכם, אתם יודעים," הוא אמר, "אני גם מבאר הכרה מצוין, אז שתדעו לכם שקרן היא אישה מדהימה ושהיא לא תסגיר אתכם לחיליק, או מה שלא תהיה השטות הזאת שחשבתם עליה."

"עוד ביקורת? עוד משהו?" שאל גל.

שת החניק חיוך. "יש לך ביצים, אה? טוב, אם כבר, אז אל תתעללו בשי צואנוב."

"אבל הוא התחיל!" אמרו שלושתם במקהלה.

"בסדר, אבל אתם צריכים להיות יותר בוגרים ממנו," אמר שת לוינסקי, "בכל מקרה, אתם פה כדי לדבר על הנבואה שהביאה אתכם הנה. גל, בשם שמיים, מה חשבת לעצמך כששיחררת את הג'יני הזה?"

"מה, לא היית עושה את זה במקומי?" שאל גל.

"אם אדם זר היה מציע לך מים, ככה ברחוב, היית מסכים לשתות?" שאל שת, "זה לא היה נראה לך טיפ טיפה הזוי?"

"ברחוב היינו מקבלים כל דבר שהביאו לנו," הגן עליו שאול, "לא היה לנו מה להפסיד."

"היינו מתים מרעב, או מצמא או מקור, ככה שלא משנה אם היינו מורעלים למוות או מתים," המשיך גל, "זו הזדמנות לחיות."

"אז אין לכן מה להפסיד, אה?" אמר שת, "זו הגישה. או-קיי. אז גם לי לא אכפת שתתפגרו, אבל שתדעו לכם שהנבואה של הג'יני לא תפגע רק בכם אלא בכל המדינה, אולי אפילו בכל העולם."

"למה שיהיה לנו אכפת מהעולם?" שאל יוני.

"מה עם ההורים האמיתיים שלכם? יש לכם משפחה ביולוגית אי שם, לא חראם עליה?" שאל שת.

"המשפחה שלי זמזומית, זה לא יגיע אליה," אמר שאול. הוא נפתח כך בעבר רק פעם אחת, וכל מה שגל ויוני יודעים עליו ועל משפחתו היה מה שסיפר להם באחד מהלילות הקרים והמושלגים שבהם הם ישנו צמודים זה לזה בכוך כדי לנסות ולחמם אלה את אלה כדי לשרוד. שאול אמר שהוא לא רוצה למות מבלי שהם ידעו מי הוא ומה הוא אז הוא סיפר להם את סיפורו, עם כמה שהוא יכול לזכור מגיל שלוש.

"ההורים שלי במתקן ארבע אחת ארבע והאחים שלי הלכו לבתי ספר קהילתיים לפני הרבה שנים, אתה חושב שאכפת לי מהם?" שאל יוני.

"אני לא מכיר את המשפחה שלי ואני בספק אם הם עוד קיימים איפשהו אז לא אכפת לי מהם," אמר גל.

שת גירד באפו באדישות. "אתה קולט, גל, שברגע שהערת את הג'יני והפכת להיות האחד מהנבואה, אתה מעמיד בסכנה את האנשים הבודדיםש אתה כן אוהב? מה עם בחורה? אין איזו בחורה ששמת עליה עין?"

יוני ושאול הביטו בגל. שלושתם נזכרו באחינועם, הנערה עם התלתלים השחורים מבית הספר ההוא.

"האנשים היחידים שאני אוהב בחיים הם השניים שעומדים לידי," אמר גל.

"הווו, כמה מרגש," אמר שת ביובש ובסרקזם עמוק, "אז אתה מסכן אותם."

שאול ויוני המשיכו להביט בגל, אבל המבטים שלהם התרככו.

"בוא נעבור רגע על הנבואה, אדון 'האחד'," אמר לו שת, "האחד יתחיל את מה שהשלושה יסיימו, וכאשר האחד יצטרף לשלושה הם יהיו ארבעה. וכשארבעתם ידהרו ויביאו למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות, ידע האחד כי טעה כשהצטרף. ואילו לא יצטרף האחד, ידע הוא מיד שהוא האשם. על האחד לבחור כיצד לסיים את דרכו ואת דרך כולם, וכיצד יביא לכיליון. והאחד.... הוא אתה. כלומר, יש איזשהם שלושה אנשים, אי שם, שברגע שתחבור אליהם אתם תגרמו למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות. בגלל שתהיו ארבעה יחד, כנראה שכל אחד מכם יגרום למשהו אחר מבין האסונות האלה. אתה יודע מה מיוחד באסונות האלה?"

גל הניד בראשו.

"אלה השמות של ארבעת פרשי האפוקליפסה," אמר שת, "ברגע שיגיע סוף העולם, מפסגת הר מגידו יבואו ארבעה פרשים, כל אחד מהם נושא משהו אחר. האחד נושא רעב, השני מגפה, השלישי מלחמה והרביעי מוות. אלה מאורעות אחרית הימים לפי הברית החדשה."

"מה ברית חדשה עכשיו? מאיפה הבאת את זה?" שאל שאול.

"עכשיו, זה לא משנה מה הסדר שבו הם יבואו, ואולי הם יבואו ביחד, אבל... ת'מבין, אם לא תחבור אליהם, תהיה אשם במשהו. משהו רע."

"לא ענית לי על הברית החדשה," אמר שאול.

"כי מי שניבא את הנבואה הזאת הוא האחראי," אמר שת.

"ומי ניבא את הנבואה?"

שת נאנח. "מדובר במחמל נפשנו, הפיהרר הגדול והנערץ, מפרק המשפחות וכופה הטבעות על האזרחים, יחיאל חיליק גולד."

"מה, הוא נביא?" שאל יוני.

"לא," אמר שת, "אני אנסה לומר לכם את זה מבלי לחשוף יותר מדי סודות, אבל לחיליק יש סוג של... אממ.. אפשר לקרוא לזה כוח קסם יהודי."

קרן הביטה בשת במבט מלא משמעות. נראה היה כאילו היא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר.

"על מה אתה מדבר?" שאל גל שלא ידע על מה הוא מדבר.

"כוח שהמקור שלו הוא ביישות אפלה מאוד, כזאת שאנחנו רוצים שהיא תישאר בחוץ. כשחיליק גנב ממנה את הכוח, ומדובר בהרבה מאוד כוח, הוא הקים איתו את ישראל הקסומה כך שהישות בעלת הכוח נשארת בחוץ. אממה, מכיוון שמדובר בכוח אפל, אי אפשר לעשות שום דבר גדול בלי שיקרה איזשהו תוצר לוואי אפל. עכשיו אני לא יודע מה עבר בראש של חיליק כשהוא הקים את ישראל הקסומה, אבל מה שאני כן יודע זה תוצר הלוואי האפל הוא הנבואה."

"איך אתה יודע?" שאל גל.

שת חייך חיוך מסתורי. "מה זאת אומרת איך אני יודע? הייתי שם."

"את בטוחה שזה מה ששמעת?" שאלה נערה בשם קארין את אחינועם ואת מאיה שעמדה לצידה.

"לחלוטין," אמרה אחינועם. הן היו בכיתת הלימוד שלהן בהפסקה ושוחחו. "לא רק שבית הספר הזה הוא בלתי נסבל, עם תלמידים איומים חסרי משמעת שרק הולכים מכות כל הזמן ועוסקים בוונדליזם, גם הסגל פה לא מתיימר להיות מה שהוא."

"טוב, לגבי התלמידים אני מסכימה איתך," אמרה קארין והברישה משיערה הבלונדיני והארוך מאוד משהו סמיך שנדבק אליו לאחר ששיצא מפיו או אפו של אחד התלמידים במהלך השיעור, "הם די בבונים. אבל הסגל... זה נשמע לא..."

"גם אני שמעתי את זה," אמרה מאיה, "עדות של שתיים חזקה יותר מעדות של אחת, לא?"

"טוב, אני מניחה שיש בזה משהו," אמרה קארין, "אז מה את מציעה לעשות בנדון?"

"אני ואחינועם חשבנו שאת אחלה ילדה," אמרה מאיה, "ולכן אנחנו-"

"-אה, אני 'אחלה ילדה'?" שאלה קארין בקרירות מסויימת, "לא ידעתי שאתן צריכות לשפוט אותנו לפי אי אלו פרמטרים."

"תודה מאיה," סיננה אחינועם, "מה שמאיה ניסתה לומר זה שאנחנו לא בטוחות בכלל בנוגע למורה כוכבית ולמנהל, ובגלל שאת לא בבונית כמו שאר התלמידים פה היינו רוצות שתצטרפי אלינו."

"אה, אז למה לא אמרת?" שאלה קארין בחיוך, "אני אשמח להצטרף, ואם זה קשור לארבעת הילדים האלה-"

"הם היו די דוחים, הילדים שסולקו," ציינה מאיה.

"כן..." אמרה קארין, "אז בכל מקרה, אם זה יעזור לנו להחזיר את ארבעתם, אני בעד. מה אמרת ששמעת, אחינועם?"

"משהו על כך שהכל היה מתוכנן מראש כדי שהם יעופו, כאילו שהם תיאמו את זה עם המורים," אמרה אחינועם.

"טוב, זה באמת היה מוגזם מה שקרה בשיעור הראשון," אמרה קארין בהרהור, "וזה לא מפתיע אם חושבים על זה. חוץ מזה, אני בטוחה שהם חמודים במציאות אם הכל היה הצגה."

"חמודים... כן, בטח," התלוננה אחינועם. היא עדיין חשה פגועה ממה שגל אמר לה.

"במיוחד הילד הגדול ההוא, ממוצא אתיופי," מלמלה קארין במבוכה, "אבל בסדר, מה את מציעה לעשות?"

"לעקוב אחרי כוכבית בסוף יום הלימודים," אמרה אחינועם, "יש לך משוה יותר טוב לעשות?"

"שיעורי בית?" שאלה קארין והשתיים צחקו. מאיה מהר מאוד הצטרפה לצחוקן.

"טוב, אני אבוא," אמרה קארין, "אני גרה לא רחוק מפה אז תוכלו לבוא אליי באיזה יום, אם תרצו, אחרי שנעקוב אחרי המורה כוכבית."

"אני בטוחה שיהיה נחמד," אמרה אחינועם, "נכון מאיה?"

"הממ... כן," מלמלה מאיה.

"ברגע שחיליק הקים את ישראל הקסומה והראה לכל קוסם ישראלי את המקום הראוי לו, בין אם זה בבתים מפוארים או מחנות פליטים או מתקן ארבע אחת ארבע, נפלטה ממנו הנבואה," אמר שת, "כי חיליק עשה משהו כל כך גדול עם הכוח הזה, שחייב לקרות משהו גדול מאוד ורע מאוד בשביל האיזון. משהו כל כך גדול שחייב להופיע במציאות שלנו בתור נבואת אמת. אז מה שעשיתי יחד עם כמה חברים היה לאגוד את הנבואה בתוך ג'יני, לאגוד את הג'יני במנורה ולנסות להשמיד את המנורה עם הג'יני. אבל אי אפשר להשמיד את מה שחייב לקרות, ולכן רק החבאנו את המנורה במקום ש... שאתה, גל מצאת. ואז הנבואה יצאה, אתה האחד, ומהרגע שבו יש אחד, יש גם שלושה."

"ומי השלושה?" שאל גל בחשש.

"אנחנו באמת לא יודעים," אמר שת, "זה יכול להיות כל שלושה אנשים שקשורים ביניהם איכשהו."

"אז אסור לי לחבור עליהם, אבל גם אסור לי לא לחבור אליהם, מה אני אמור לעשות?" שאל גל.

"בשביל זה אני כאן, כדי לנסות לעזור," אמר שת.

"ומה עם חיליק? הוא מודע לזה?" שאל יוני, "הרי לפי מה שאמרת, הוא לא יצר את הנבואה הזאת בכוונה."

"אין משהו שהוא יכול לעשות," אמר שת, "למרות שיש לו כוח גדול שהופך אותו לבלתי מנוצח."

"אנחנו יכולים לקחת את הכוח הזה גם?" שאל שאול.

"כן, אתה רק צריך שיליה של אדן שדה וחלמון קוקאטריס," אמר שת, "וגם רצון עז לא למות. בכל העולם אין להשיג את הרכיבים האלה עכשיו כדי שאף אחד לא יעשה לנו מה שחיליק עשה, והבודדים שכן הצליחו להשיג את הרכיבים האלה לא שרדו כששתו את השיקוי שבכלל נתםס כשיקוי קטלני."

"אז איך חיליק שרד?"

"רצון עז לא למות," חזר שת על דבריו, "בכל מקרה אנחנו סוטים מהנושא. השאלה היא מי הם השלושה ומה אתה, גל, צריך לעשות."

"אני בטוח שלפחות אחד מהשלושה הוא שי צואנוב," אמר גל וצחק עם יוני ושאול.

שת נאנח. "יש לי ולך הרבהה עבודה עם השלושה האלה," הוא אמר לקרן.

בסיום יום הלימודים, שלוש הבנות הציצו מדלת הכניסה לבית הספר. הם ראו את כוכבית נכנסת למכונית.

"שיט! היא הולכת לנהוג! עכשיו בחיים לא נצליח לעקוב אחריה! היא תיסע מהר ואנחנו לא נוכל לרוץ בלי להיתפס!" אמרה מאיה במהירות, "טוב, זה אומר שלא הצלחנו. לא נורא. בואי, אחינועם."

"אם את לא רוצה, את לא חייבת לבוא," אמרה אחינועם, "אני וקארין הולכות."

"אני ואחינועם הולכות," אישרה קארין.

"אז אני באה!" אמרה מאיה במהירות.

קארין הרימה גבה חושדת לשינוי דעתה המהיר של מאיה, אבל אחינועם לא הקדישה לכך תשומת לב מיוחדת.

"טוב, בואו," היא אמרה והשלוש החלו ללכת בשקט ונצמדו למכונית של כוכבית. הן התכופפו מאחורי המכונית כך שלא היה אפשר לראות אותן מתוך המכונית או מהמראות.

"אף אחד לא מסתכל," אמרה קארין.

"מצוין," אמרה אחינועם בזמן שהרכב הותנע והחל לנסוע.

"מהר!" לחשה אחינועם והן התקדמו בהליכה שפופה מאחורי הרכב, אלא שהוא נעלם בקול "פופ!".

"מה?!" צעקה קארין המופתעת והשלוש נעמדו.

"רכבים יכולים לעשות את זה בכלל?" שאלה מאיה.

"הם לא יכולים להתעתק, אבל אולי היא נכנסה עם הרכב למקום סודי," אמרה קארין.

"בכל מקרה המעקב אבוד, בואי נלך למחנה שאחרי מקהלות, אחינועם," אמרה מאיה.

"אפשר גם ללכת אליי הביתה," הציעה קארין.

"לא! אנחנו הולכות הביתה!" צעקה מאיה.

"וואו, מאיה, אפשר גם לסרב בנימוס אם לא בא לך," אמרה אחינועם, "מה הבעיה?"

"אין בעיה," אמרה מאיה במהירות ובשקט.

"טוב... אוקיי, אז נשמע מגניב לבוא אלייך," אמרה אחינועם. היא וקארין החלו ללכת ומאיה מיהרה אליהן, והם גם היו מגיעות לביתה של קארין אלמלא אישה הייתה עוצרת אותן באמצע.

"סליחה," היא אמרה והחזיקה חבילה גדולה ביד, "אתן יודעות אולי איפה כוכבית אלקלעי? יש פה שי מארגון המורים בשבילה."

"היא המורה שלנו!" אמרה מאיה, "כלומר, המחנכת. כלומר–"

"אני מכירה אותך," אמרה אחינועם לאישה בקול שקט.

"באמת? מי אני?" שאלה האישה.

"אני לא בטוחה, אבל ביום הראשון שלי במחנה שאחרי מקהלות, את נכנסת עם עגלה מלאה בארגזים ושאלת אם זה מחנה תח-"

"כן, אני זוכרת, זה היה לפני חודש בערך כשעשיתי את סיבוב אספקת אמצע הקיץ," אמרה האישה, "אני אסנת אגב."

"אחינועם," היא הציגה את עצמה, "ואלה קארין ומאיה."

"טוב, אצן יודעותת איפה כוכבית אלקלעי?" שאלה אסנת.

"האמת שראינו אותה נכנסת לרכב, ואז הרכב נעלם בקול פקיקה," הודתה קארין.

"אה," אמרה אסנת, "חושבת שהיא חכמה גדולה. טוב, אני חושבת שאני יודעת איפה היא. אבל אני צריכה שתתלוו אליי כדי שאוכל לזהות אותה. תצטרפו אליי?"

עירית ועידו היו האנשים הכי מודאגים במדינת ישראל. הבת שלהם נעלמת סתם כך מבלי להשאיר זכר, וחודשים של חיפושים לא עוזרים. היא הייתה בתם היחידה שאותה הצליחו לאמץ לאחר תלאות רבות, וכך הם מאבדים אותה פתאום.

כבר כמה חודשים שכל משטרת ישראל מחפשת את אחינועם האבודה שלהם. הם עצמם כבר שמעו דברי ניחומים מכל השרים וחברי הכנסת. אחד מהם הבטיח להם שברגע שחוק הטבעות יעבור, מקרים כאלה לא ישנו כי יהיה אפשר לדעת איפה כל אחד נמצא בכל רגע נתון בעזרת הובעת שלו. עידו גירש אותו מהבית בבושת פנים.

אבל לאחר כמה חודשים המדינה חזרה לשגרה. החיפושים הצטמצמו עד שכמעט נעלמו כי לא היה לאף אחד קצה חוט. עידו ועירית ישבו בביתם המפואר בסביון, שעם כמה שהיה גדול הוא גם הדגיש את בדידותם. כבר כמה ימים שהם רק ישבו זה לצד זו, דוממים.

פתאום דפיקה בדלת.

מי זה כבר יכול להיות? זה הרגיש להם כאילו כולם ביקרו אותם. עירית ניגשה לפתוח את הדלת וצרחה כשראתה מי עומד בצד השני.

עידו ניגש גם הוא ופתח את הדלת.

"שלום," אמר האורח.

עירית ועידו הביטו בו, עם השיער החום הקצר והפנים המרובעות.

"וואו, אתה נראה בדיוק כמו שנראית לפני 14 שנה, חיליק," אמרה עירית, "אז, כשמסרת לנו את החינועם לאימוץ... תודה רבה שבאת. תיכנס, רוצה לשתות משהו?"

"בואו ניגש ישר לעניין," אמר חיליק, אם כי למעשה הוא היה נווה אופיר ששתה שיקוי פולימיצי.

"מה קרה?" שאל עידו.

"יש לי מידע בנוגע לבת שלכם, בנוגע לאחינועם ליכטר," אמר להם נווה אופיר.

הפרק הקודם		הפרק הבא