טורניר הקוסמים המרובע?!?

מצטער שלא העליתי עוד פרק חודשיים אבל עכשיו אני הולך להוציא עוד הרבה פרקים אז יש למה לצפות.

בכל מקרה, פרק שביעי!

מקווה שתהנו!

את הכרטיס שמצאתי בספר שמרתי לי בכיס, והלכתי לישון.

השינה עברה בנעימים וארוחת הבוקר הייתה מעולה, אף כי חובה לומר – הצרפתים האלו מאוד דיאטטיים (כאילו, סלט בריאות עם גרעינים וסילאן, ברצינות?). ישבתי ליד רוז ולילי. רוז הייתה הבוקר עם שיער סגול, טרנינג ורוד פוקסיה וחצאית אדומה הודות לשבב החדש שלה, ולילי העידה שהבירצפת שהכינה טעימה יותר מהבירצפת של פונדק שלושת המטאטאים. רק לי לא היה מה לספר. חוץ מהכרטיס לא היה שום דבר מעניין בספר הזה, אבל הכרטיס לא סתם היה מעניין, הוא היה חשוב.

לאחר ארוחת הבוקר ארבעת הנבחרים הלכו לחדר שהיה מאחורי שולחן המורים ושם, אני מניח, בדקו את יכולות הכישוף שלהם, את השרביטים ואת כשירותם על מנת שיוכלו להשתתף בטורניר. אני לא העסקתי את עצמי בניסיון כושל לנסות ולהבין מה הולך באותו החדר (לילי כן) אלא יצאתי ליער הקסום של בובאטון.

בובאטון לא היה נראה כמו בית ספר לקוסמים – הוא היה נראה כמו טירה קסומה מסיפור אגדה. נתחיל מהמראה המשגע של הטירה עצמה, שכבר הזכרתי בעבר אבל עדיין חובה להזכיר את קירות הוורוד-שנהב הזוהרים בצורה מדהימה ומעוצבים בצורת קשתות על התקרה ומשויפים שכמעט עד לרמת מראה בצורה מרהיבה כל-כך (שאפו למעצבים!).

נמשיך ונתאר את החדרים המדהימים כמו חדר האוכל שהיה פי אלף יותר טוב ומואר מהחדר בהוגוורטס והמדרגות שאף פעם לא יזוזו לכם בין הרגליים ותוכלו בהינף שרביט לכוונם לחדר שאתם רוצים. היו יותר מדי חדרים יפים במקום הזה שאפילו המרתפים היו מרהיבים ביופיים ולא חשוכים בכלל.

לסיום – היער. היער הזה היה נראה כאילו הרגע שלפו אותו מתמונה בסרט פנטזיה! עצי דובדבן ואלון מקשטים את הכניסה, פרחי אמנון ותמר, כלניות וורדים קישטו את השבילים הצבועים בארגמן מלוטש והנקיים לחלוטין וניתן למצוא בכניסה מגדיר פרחים קסום לכל הפרחים, האבנים ויצורי היער המשוטטים פה ושם עם הסברים על היכולות הקסומות של כל אחד. אפילו כיתת טיפול בחיות פלא יש שם, שבאותו הרגע נמצאו שם השכבות הנמוכות של בית פרוסט עם המורה הנחמדה שלהם ולמדו כיצד לאלף חד קרן.

אני ורוז טיילנו על השבילים עם המדריך הקסום (הוא לא היה כל כך הכרחי).

"רוצה להיכנס לתוך היער?" שאלה רוז.

"בשמחה" עניתי לה והובלתי אותה במהירות לאורך השביל.

רוז לחשה/התלוננה "למה אנחנו ממהרים?"

אמרתי לה את התשובה הברורה: "כדי שלא יתפסו אותנו!"

"אז למה שלא נחזור?"

"זאת את שרצית לבוא לפה מלכתחילה, נכון?" ובזאת סיימנו את השיחה.

התקדמנו אל עומק היער והכל התחיל להיות כהה יותר וחשוך, כשרק המדריך הקסום זהר בעוצמה.

לפתע, הגענו לשפת תהום עמוקה.

"אני מפחדת, אלבוס" רוז אמרה בבכי.

הרגעתי אותה. "הכל בסדר, רוז. לפחות לא נפלנ..."

מיהרתי להגיד. רוז מעדה על שפת התהום ושנינו נפלנו פנימה.

זו הייתה המנהרה הכי ארוכה בעולם. נפלנו ונפלנו ונפלנו.

רוז התחילה לצרוח בערך אחרי 20 מטרים של נפילה וכנראה המנהרה הקשיבה לה. בעומק של 30 מטרים מתחת לאדמת היער הלחה נפלנו שנינו על צמח מוזר. הצמח התחיל להתפתל ותפס אותי. הצמח חנק אותי וצרחתי לרוז: "תעשי משהו!!!" ורוז פשוט השתתקה. לרוז לקחו כמה רגעים להבין אבל חובה להודות שאחר כך היה לה שכל מבריק כמו לאמא שלה.

"אמא סיפרה לי פעם משהו על הצמח הזה..." אמרה רוז ואז נזכרה: "מלכודת השטן! מקום קר וחשוך... אש! קונפרינגו!" רוז הצביעה בשרביטה על הצמח והוא התפוצץ והתחיל לבעור. הוא עזב אותי ממש שנייה לפני שנחנקתי לגמרי ותפסתי מתוך אינסטינקט את רוז וברחנו. אחרי ארבעה צעדים עלתה בי מחשבה שמישהו יגלה מה עשינו בגלל האש והאור שהיא יצרה אז הצבעתי על הבערה בשרביטי, לחשתי "אגואמנטי" וזרם מים כיבה את השריפה.

רצנו אל הצד השני של המנהרה וראיתי אור בוקע מהקצה השני של המנהרה.

"יש שם משהו!" אמרתי לרוז.

"אבל זה נראה כמו קיר" רוז ענתה תוך כדי ריצה.

הגענו אל הקיר הזה ועינינו סונוורו בצבעים של וורוד ושנהב.

"רוז, זה קיר של בובאטון!" צעקתי בהתרגשות: "חזרנו!"

"אבל יש שני דברים שלא שמת לב אליהם:

אחת, הקיר חסום ושתיים, אנחנו מסונוורים."

רוז בהחלט יודעת להרוס רגעים מאושרים.

למזלי זכרתי שאבא נתן לי עוד קצת משיקוי הזוהר למקרה שלא הספקתי להתרגל לקירות.

"רוז, אמור להיות לי בתיק עוד משיקוי הזוהר בשביל שנינו, אז רק רגע..." הוצאתי מהתיק את השיקוי (החלטה נבונה לשים אותו תלוי על הרצועה החיצונית של התיק) "קחי רוז" הושטתי לה אותו לאחר ששתיתי בעצמי מעט וגם היא שתתה.

"אז בעיה אחת כבר נפתרה" הודעתי לרוז.

"אבל איך נצא מכאן?" רוז שאלה.

כשהייתי קטן דודה הרמיוני הכירה לי הרבה סיפורים וסרטים על בלשים ושמעתי על דרכים נסתרות ומקומות נסתרים בכל מיני מקומות אבל אף פעם מהפעמים ששמעתי על זה לא הנחתי שאני אצטרך לעבור בהם.

"רוז, חייב להיות כאן משהו שיפתח את הקיר חזרה לבובאטון" אמרתי לרוז בחכמה.

רוז אמרה: "יש פה שקע בקיר"

השקע היה בצורת מלבן ומסביבו הרבה סימנים וציורים של דברים שקשורים לטבע. היו שם עלים מיוחדים ואבנים כמו אבן הבזואר שהצילה את חייו של דוד רון פעם (אני חושב) והיו שם גם חיות ויצורי פלא אחרים.

"חייבת להיות פה חידה" קבעתי.

רוז ביקשה ממני את המדריך הקסום והתחילה למלמל דברים מתוך הספר: "בזואר מתחיל בד', גריפון מתחיל בג', סהרון מתחיל בס'..."

רוז התקרבה לקיר וכמו על מדף הניחה את המדריך בתוך השקע בקיר.

כל המנהרה התחילה לרעוד.

"רוז, מה עשית?!?" צעקתי.

"רק שמתי את המדריך הזה בשקע" ענתה לי רוז בצעקה.

החדר הפסיק לרעוד והקיר נעלם לתוך האדמה.

"רוז, עשית את זה! כל מה שהיה צריך לעשות זה להניח את הספר שם!" אמרתי לרוז.

רוז ענתה לי: "טוב, עכשיו בו נצא מפה מהר לפני שזה ייסגר שוב"

היא צדקה. ברגע שיצאנו מהמנהרה אל החדר הקיר התגבש מחדש והמנהרה נעלמה מאחוריו כלא הייתה.

שמענו מעלינו צעקות: "רוז, אלבוס, איפה אתם?"

עלינו במדרגות ומצאנו את אבא שלי ואת דוד רון מסתכלים עלינו מופתעים.

"אז הנה אתם!" אמר אבא.

"איפה הייתם?" שאל דוד רון "נעלמתם לנו במקומות מסתוריים?"

"אמממ..." רוז גמגמה והייתי צריך להשלים לה את המשפט לפני שתגיד את האמת "כן, מקומות נסתרים..." ידעתי שדוד רון רק צוחק.

דוד רון אמר לנו: "ילדים, אנחנו תכף נאחר לארוחת הערב. בואו מהר" והוא ואבא רצו לכיוון שולחן האוכל.

"רוז, בואי" אמרתי לה והיא באה אחרי בלי לומר מילה.

מקווה שנהניתם מהפרק!

ת"ב למטה,

רעיונות בה"פ,

ונתראה בפרק הבא!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא