התערבות כפולה

תקופה: קונדסאים, שנה שביעית.
ז`אנר: הומור, רומאנס, פלאפי.
דירוג: PG13 בכולם.
שיפ: גיימס/לילי
אורך: לא ברור עדיין.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~
הערות/הקדשות:
לבטאית המוכשרת כוכך שלי, Continuous Nightmare , שפשוט חייבת להיות פחות מושלמת D:
הערות: יעלה פרק רק בעוד שלושה ארבעה ימים, כי עוד אינלי אותו כתוב ^ ^
-
ליליאן אוונס שכבה על מיטתה, חושבת על אירועי אתמול. ג'יימס היה נחמד כל-כך... ממש כמו ... כמו מה, בעצם? הוא התנהג כמו ידיד שלה. הוא היה נחמד, מתחשב, רגוע. הוא לא צעק, והם לא רצו אפילו לשנייה אחת לרצוח אחד את השנייה. אולי זה סימן? אולי זה אומר שהיא צריכה להיות נחמדה אליו? אולי... אולי הגורל רוצה שהם יחבבו אחד את השני. או הגורל או דמבלדור. היא גיחכה לעצמה.
לו רק היא ידעה שבחדר המקביל אליה, במגורי הבנים, ג'יימס פוטר חושב כמעט על אותו הדבר. צרם לו שהיא הייתה כל כך נחמדה. ויפה, ו... הוא התנהג ממש כידיד שלה, וכאב לו כל-כך, כאב שהוא בכלל לא ידע מאיפה הוא בא, לאכזב אותה. הרי כל התערבות הזו... מה שסיריוס בעצם רצה, זה שג'יימס ישבור לה את הלב. ג'יימס נתקף דחף בלתי מוסבר להצחיק אותה, וסיריוס ידע בדיוק מה לעשות. הוא קפץ ממיטתו, ופנה אליו.
"היי, רך-כף, אתה יודע על חומר מצחיק שיש על לילי?"
עיניו של סיריוס הבזיקו. "במילים אחרות, אתה רוצה למתוח אותה? רעיון מצוין, קרניים! במיוחד לזה שאתם צמודים כבר שבוע ועוד לא רצחתם אחד את השני. יש לי משהו שאני שומר מהשנה הרביעית לאירוע מיוחד. בוא, שמרתי אותו בספרייה."
השניים קראו לרמוס, ורצו במהירות, לעבר התעלול המושלם.
-
לילי ישבה ליד אחד השולחנות בחדר המועדון, מכינה את שיעוריה לשיעור לחשים. בטנה קרקרה. היא נאנחה, סגרה את כסת הדיו, וגלגלה את הקלף. כעבור דקה היא כבר הייתה באולם הגדול. התקהלות גדולה סביב משהו שהיה תלוי מתקרת האולם הגדול, משך את תשומת ליבה. כשהיא הסתכלה מקרוב, ליבה עצר מלכת, ועיניה נפערו לרווחה. זו הייתה כתבה, כתבה עליה.
מכשפה בת חמש נכנסת לתחנת המשטרה
לפני יומיים, ב- 29.4, נצפתה מכשפה בת חמש, ילידת מוגלגים נכנסת
לתחנת משטרה. המחלקה לילידי מוגלגים מבררת את הנסיבות. הילדה,
ששמה הוא ככל הנראה ליליאן אוונס, רשומה להוגוורטס מבעוד מועד.
אם הנסיבות יראו על עברה על החוק, יאלץ להיערך שימוע על מקומה
בהוגוורטס, בסופו יוחלט אם המכשפה ראויה ללמוד בבית הספר לקוסמים.
לילי הרגישה איך ליבה דופק במהירות, היא לא האמינה שתראה שוב את הכתבה הזו. דווקא את זו? הכעס חדר לתוך ליבה, דוחק בקושי את העצב ואת הדמעות. הכתבה הייתה מתומצתת מאוד, ולחלוטין לא הכתבה המלאה שראתה שהייתה בת שתיים-עשרה, אבל עדיין. הכתבה הזו, הרגשות שבאו בעקבותיה... הדמעות זלגו מעיניה של לילי. היא הביטה סביב, מביטה בכל האנשים אשר מסתכלים עליה, המומים, ואז קלטה חבורה של ארבעה שעמדה בפינה. הם לא היו המומים כשאר הצופים, הם היו נראים משועשעים, למען האמת. פתאום היה לה ברור מי הדפיס את הכתבה הזו. היא הסתובבה, ופנתה אחורה למדרגות העולות לחדר המועדון. דמעות זרמו על לחיה כמו נהר. איך יכולתי לחשוב שג'יימס פוטר יכול להיות נחמד? חשבה לעצמה במרירות. הוא אידיוט, רשע, ומגעיל ו- היא בכלל לא שמה לב שהגיעה לחדר המועדון, והיא פשוט השתטחה על ספה אדומה ומרופטת, בכייה רק הולך ומתגבר.
"לילי? לילי, איפה את?" קול חיפש אותה מאזור האישה השמנה. "למה את בוכה? זו סתם מתיחה מטופשת, כולנו יודעים שלא באמת הסתבכת עם החוק."
לילי התכנסה בתוך עצמה, נותנת לדמעותיה להרטיב את הספה.
ג'יימס, סיריוס ורמוס הופיעו מולה. לילי נלחמה בצורך לתת סטירה מצלצלת לכל אחד מהם.
"לילי, בחייך, זו סתם בדיחה! תצחקי, תפסיקי לבכות." שידל אותה ג'יימס.
לילי נעמדה, הכעס מפעפע בה כמו ארס. היא מחתה באגרסיביות את עקבות הבכי מפניה. "אני לא מאמינה שהסכמת לזה."
ג'יימס התכווץ במקומו, אבל פתאום הבין שהקריאה בכלל לא מכוונת אליו, אלא אל רמוס.
"דווקא אתה, מכל האנשים בבית הספר. חשבתי שאתה תבין מה זה סודות." קולה נשבר.
"א-אני... באמת שאני לא יודע על מה את מדברת." רמוס החוויר כל-כך עד שהוא נעשה כמעט לבן.
"אל תעשה לי את זה! אנחנו הרי לומדים ביחד שבע שנים, אתה מכיר אותי! שנינו יודעים שאני לא מטומטמת, אתה חושב שבסופו של דבר לא הייתי שמה לב להיעדרויות הפתאומיות שלך? לעייפות הבלתי אפשרית?" היא כמעט ירקה כל מילה.
רמוס חיכה לנס. כאילו מחכה שלילי תגיד "אתה חושב שאני לא יודעת שאתה לוליין בקרקס הנודד?!" והם יוכלו לצחוק על זה, ולהגיד- "כן, מובן שכן! איך לא ידעתי שתעלי על זה?"
סיריוס העיר אותו מהזיותיו. "על מה את מדברת, אוונס?" סיריוס נראה רציני כל כך. היא מעולם לא ראתה אותו ככה.
"הו, בחייך! אתם אנימאגוסים, הוא איש זאב... ועוד אנימאגוסים לא רשומים!" את זה היא דווקא כן הפנתה לג'יימס.
רמוס קרס לרצפה, חצי מעולף, חיוור כמו סיד. "למי עוד סיפרת?" הוא שאל, כאילו מתכונן לגרוע מכל.
"לאף אחד! אני סמכתי עליך, אני הבנתי איך מרגיש משהו שאתה לא רוצה שאיש בעולם יגלה. ואתה ... אתה אכזבת אותי. עכשיו כולם יודעים, והכל באשמתכם." בכייה התחדש, בפראות יותר מאשר קודם.
רמוס ניסה לקום, רגליו לא מצייתות לו. "א-אבל לילי, זו רק תחנת משטרה. זה לא סוף העולם!"
"אבל אתה לא מבין," יבבה לילי מבעד לדמעות. "זה בכלל לא מה שקרה!"
- פלאשבאק -
השמיים היו צבועים בשחור-כחול, כיאה לשעה המאוחרת. קולות צחוק נשמעו מהסמטה החשוכה, קולות שכלל לא התאימו לרקע. שתי בנות, נערה וילדה קטנה, הלכו יד ביד, צוחקות.
"נו, אן, תספרי לי!" התחננה הילדה הקטנה. "לאן אנחנו הולכות בשעה כל-כך מאוחרת?"
אנני צחקקה. "נו, טוב, ליל. היה לך יומולדת חמש לפני כמה חודשים, ומכיוון שאני גרה רחוק, לא חגגנו לך. אמך הרשתה לי לקחת אותך למסעדה, רק אני ואת."
"בלי פטוניה? בלי אמא? רק אני ואת?" התרגשה לילי.
"כן. עכשיו, לאן הולכים מפה?" אנני הביטה סביב בריכוז. לילי התכווצה ונצמדה לבת הדודה הגדולה שלה. הסמטה החשוכה הפחידה אותה, אבל כמובן, אנני תגן עליה מכל רע.
"זה פשוט. לא הולכים מפה." קול מפחיד ועמוק הרעיד את לילי וגרם לה לצמרמורת.
אנני החווירה. "לילי, רוצי! רוצי ותתחבאי, מהר! ולא משנה מה קורה, אל תצאי לפני שאני קוראת לך!" היא לחשה.
לילי הפנתה את גבה ורצתה ככל יכולתה. היא התחבאה מאחורי קופסאות ענקיות שעמדו בפינה, רואה ואינה נראית.
היא ראתה זוג רגליים מבעיתות, נעולות במגפי עור כבדים.
"נו, מותק, מה את עושה כאן בשעה כל כך מאוחרת?" שאל הקול המפחיד, כנראה הקול ששייך לבחור במגפיים.
"הולכת הביתה, ואתה חוסם לי את הדרך. אז אם לא אכפת לך..." אנני ניסתה לעבור, והבחור תפס אותה בכוח.
"הו, לא. את לא הולכת לשום מקום, יקירתי."
לילי עצמה את עיניה בכוח, ויותר לא ראתה דבר, רק שמעה. היא שמעה את בת הדודה שלה צורחת בחוזקה, נאנקת מכאבים. קולות קריעה וקולות של סכין גרמו ללילי ליבב בלי קול.
לאחר כשעה, לילי פקחה את עיניה. היא ראתה מבעד לארגזים את זוג המגפיים המתרחקות משם, קולות הדפיקה במדרכה נשמעו עוד זמן לאחר מכן.
לילי יצאה לאט מבעד לארגזים, שקטה כמו עכבר. כשהיא מצאה את בת דודתה, היא הייתה צריכה להדק את שתי ידיה בחוזקה אל פיה, כדי שלא לצרוח צרחה מקפיאת אימים.
בת דודתה הייתה פצועה במצב קשה ביותר, בגדיה קרועים, והיא שכבה שם, ערומה כמעט לגמרי, וגוססת. לילי חיבקה אותה, מתייפחת בקול רם. נדמה היה לה שהיא ראתה ניצוץ לרגע, ושנייה לאחר מכן אנני נראתה טיפה יותר טוב, אבל ללילי לא הייה זמן לחשוב על זה. באינסטינקטיביות היא תפסה בטלפון הנייד של בת דודתה והתקשרה למשטרה, שהתקשרו גם לאמבולנס.
זיכרון שלוש השעות שלאחר מכן היטשטש מזיכרונה, היא רק זכרה את הזימון לתחנת המשטרה כדי להציג עדות, ואת הרגע המכריע, בו הרופא קבע בבירור, "שעת המוות – 3:02."
- סוף פלאשבאק -
לילי קרסה אל הרצפה, מתייפחת, קולה שבור כאילו מישהו ריסק אותו עם פטיש. "הכל באשמתי! אם היא לא הייתה רוצה לחגוג לי את יום ההולדת, הבחור לא היה מנסה לאנוס אותה, הוא לא היה הורג אותה!" היא לחשה. הסיפור פרץ ממנה, והיא לא הפסיקה לבכות למשך שנייה אחת.
"הו... לילי, לילי, אני נשבע שלא ידעתי!" קרא ג'יימס, מזועזע.
"מובן מאליו שלא ידעת! לא סיפרתי על זה לאף אחד, אבל אתה כן! אני הדחקתי את הסיפור במשך שנים, ואתה, בערב אחד, הורס את הכול!" היא נכנסה לפרץ אלימות והחלה להכות בחזהו בחוזקה, מדגישה כל מילה שאמרה, "אתה. פשוט. בן. אדם. מגעיל. ולא. מתחשב."
ג'יימס תפס את זרועותיה, והצמיד אותה אליו. דמעותיה החמות זלגו על צווארו, והיא בכתה בשקט, מוציאה את הרגשות שכלאה במשך שנים.
"אני מתגעגעת אליה... זה הכל באשמתי. אם לא הייתי נולדת, אם הייתי מונעת ממנה ללכת משם..." היא לחשה, מתייפחת.
לאחר כמה דקות היא נרגעה, ותפסה את עצמה. "שלא תעז להזכיר את הסיטואציה הזו יותר לעולם!" היא קראה אליו בכעס. "אני עדיין כועסת עליך מאוד, ואתה תצטרך לעשות הרבה מאוד כדי לפצות אותי."
ג'יימס הנהן, שמח שהעניין הסתיים. הוא החליט לעשות הכול כדי לפצות אותה.
"אגב, רמוס, מצטערת על העניין הזה. פשוט חשבתי שיהיה לך טוב יותר אם לא תדע שאני יודעת." היא חייכה אליו חיוך קלוש, עדיין זועמת, אבל מנסה להסתיר את העובדה הזו.

"זה בסדר, לילי. באמת." הוא חייך אליה חיוך רגוע.

אז עכשיו, אם לא אכפת לכם, אני הולכת לעלות למעלה ולהמציא תירוץ למה פרצתי בבכי מלראות כתבה." לילי חייכה חיוך עקום, בעיקר אל רמוס. היא חשבה להשתלט שוב על הצורך לגרום ללחיים של ג'יימס וסיריוס לצרוב מסטירה מצלצלת, ופתאום לא ראתה למה לא. היא התקרבה אל ג'יימס, והוא בכלל לא שם לב. היא הנחיתה לו סטירה חזקה כהוגן, הוא היה מופתע. "אאוץ'!" הוא שפשף את לחיו.
"טוב, לא ציפית שאני באמת אעבור על זה בשתיקה?!" היא שאלה בכעס.
הוא מלמל משהו על החוק של אי-הרבצה לקטינים, והשתתק.

היא התקרבה אל סיריוס, קרוב מאוד.
"ואתה, אתה לא מקבל סטירה כי אני נגעלת מכדי לגעת בך בכלל." היא לחששה בארס. "אני לא מאמינה שאתם מספיק לא אנושיים כדי לרמוס רגשות של בני-אדם ככה!"

ובמילים אלה, היא הניפה את שיערה לאחור, ועלתה למעלה.
"עצבנית, החברה שלך." גיחך סיריוס, מבין בפעם הראשונה בחייו מה משמעות המשפט 'מבטים שיכולים להרוג'.

הפרק הקודם		הפרק הבא