עלייתו של המת

יום לאחר מכן תומס ואלבוס חזרו כבר ללימודים, מלווים בשמועות שהועברו בין התלמידים ובמלמולים כל פעם שעברו במסדרונות. הם חזרו בהתחלה לחדרם הרגיל ודיברו עם הילדים הנוספים. סקורפיוס היה נרגש לשמוע את חוויותיהם וסיפר להם במפורט מה קרה בימים האחרונים. הוא אמר, כפי שהם ניחשו כבר, שהועברו שמועות שוולדמורט חזר. הרבה מהילדים הבינו זאת מההרצאה שהעביר מר פוטר, במיוחד הילדים שגדלו במשפחות של קוסמים. מהעיתונים לא נשמעו עוד קריאות דומות לכן הם ניחשו שהשמועה עדיין לא הועברה. תומס ניחש שפרופסור מקגונגל פעלה למען שמירת השמועה בתוך בית הספר, למרות שזה היה רק עניין של זמן עד שישמעו על זה ההורים.

בנוסף לחזרתם לחדר, הם הצטרפו לשיעורים וניסו ללמוד כרגיל כמה שיכלו. אלבוס התאקלם מחדש טוב והשלים את החומר במהרה, ואפילו עזר לתומס בשיעוריו.

תומס, בניגוד לכך, התקשה לחזור ללימודים. הוא אומנם הבין את החומר ועקב אחריו, אבל המחשבות הסתובבו בראשו, מקפצות ורועשות, והפריעו לריכוזו. באחר הצהריים תומס התלונן על כאב ראש ויצא מהשיעור, מה שהיה לא לגמרי שקרי. הוא הלך למרתף סלית'רין והתיישב ליד האח. המחשבות המשיכו להטרידו ללא הפסקה. הוא קיווה שהמחשבות ייפסקו, אבל הן כמובן לא הקשיבו. לרוב אלו היו סתם מחשבות, מדברות על הכל מהכל, אבל לפעמים היו מחשבות יותר חזקות.

אתה יודע, אני מבין אותך יותר מכל אחד. אנחנו דומים מאוד.

כן.. אני זוכר. אני יודע שאתה חצוי דם, אבל במה עוד אנחנו דומים?

הייתי יתום, בבית יתומים בדיוק כמוך. הוגוורטס היה הבית שלי באותן שנים וסלית'רין הייתה המשפחה שלי.

אבל למה אתה אומר לי את זה?

כדי להראות לך שאנחנו יכולים להפוך להיות חברים. נוכל לעזור אחד לשני.

עכשיו תומס הבין. הצביעות הברורה של וולדמורט לא הסירה מקום לספק. תומס לעולם לא יסכים לשתף פעולה איתו. הוא לא ירצה שאף אחד ייפגע.

לפעמים צריך להקריב קורבנות בשביל המטרה.

תומס שוב ניסה לא להקשיב.

הוא לא יודע כמה זמן בהה באש המרקדת, אבל זה הרגיע אותו והחום היה לו נעים. רוב הזמן הוא היה לבד, רק הוא ומחשבותיו ווולדמורט.

אז הגיע אלבוס, באיטיות ובשקט מקסימים, והתיישב לצד תומס.

"מחשבות?" הוא שאל, ותומס הנהן. אלבוס הרכין את ראשו.

"חשבתי ככה. גם אני לא הייתי מסוגל להתרכז עם עוד מחשבות היו מסתובבות לי בראש."

"קיוויתי לחזור ללמוד כרגיל, להרגיש שוב כמו כל תלמיד אחר." תומס אמר, מיואש.

"זה לא כזה פשוט, תומס, אבל אנחנו נתמודד עם זה."

יותר נכון אני. אתה הצלחת להשתלב.

אתה צודק. אצלך זה שונה, אתה מתמודד עם זה ולא אלבוס. אתה לא הצלחת.

"רוצה ללכת לאכול? הארוחה אמורה להתחיל."

תומס הנהן, מקווה שהארוחה תספק הסחת דעת מספיקה.

ארוחת הערב הייתה רועשת כרגיל. תומס ואלבוס ישבו ליד חבריהם ופטפטו. נראה שהכל כרגיל והארוחה דמתה לארוחות הקודמות לה, אך תומס לא יכל שלא לשים לב למבטים שננעצו בו וללחשושים החלשים מדי שנשמעו בחדר.

אחרי שהם חזרו, תומס פרש לישון. אלבוס הופתע מהשעה המוקדמת אך נתן לו ללכת לאחר שסקורפיוס ביקש ממנו לתת לתומס ללכת. הוא ניחש שהם ידברו עליו, ובכל זאת הלך לחדר.

אבל הוא לא ישן.

במקום זה הוא שוב חשב. חשב כמה אנשים מפחדים ממנו, כמה הקרב הזה נראה חסר סיכוי. הוא לא יכל לדעת אם הוא ינצח בקרב הזה.

ככה עובדות מלחמות, בחור צעיר. הגיע הזמן שתלמד.

נמאס לו גם להילחם.

הוא קם מהמיטה, משנה את דעתו, וחזר לחדר המרכזי. אלבוס ראה אותו.

"חזרת, תומס?"

תומס הסתכל עליו וחייך.

"כן, ואני כאן להישאר."

הפרק הקודם		הפרק הבא