ליילה- חצויה?

*כל זכויות היוצרים שמורות לריק ריירדן (חוץ מעל הOC שלי) ואני לא מתכוונת להרוויח כסף מפאנפיק זה*

פרסי-

הייתי המום.

יש לי אחות!

תמיד רציתי אחות קטנה, ופתאום בום! אחות קטנה!

ליילה נראית כמו מיני- אנבת', עם צבעי השיער והעיניים שלי.

אהבתי את השילוב, למרות שהוא קצת מוזר...

ברגע שליילה שמעה, היא ברחה במהירות דרך הקהל, דמעות זולגות על לחייה.

הבנתי איך היא מרגישה.

אני זוכר איך אני הרגשתי...

אמא שלה רצתה לרוץ אחריה, לדבר איתה, אבל עצרתי אותה.

הלכתי אליה, לחצתי את ידה, ותוך כדי גיוס כל אוצר המילים והנימוס שלי (הרי זה ידוע שאני לגמרי חסר טקט) ואמרתי:

"שלום, אני פרסי ג'קסון, בן פוסידון.  ברשותך, איזבל, אני אשמח ללכת ולהרגיע את אחותי.

עברתי... טראומה קלה,", אמרתי בגיחוך, "כשרק הגעתי לכאן, אני אדע איך להתמודד עם זה".

איזבל הנהנה לאישור, בוכה חרישית, ואני הסתובבתי לאנבת' וחייכתי אליה את החיוך שלי, של עושה הצרות המקצועי,

וראיתי אותה מגלגלת עיניים לפני שחייכה בחזרה, באגודלים זקורים, כאומרת, 'בהצלחה, מוח אצה!'.

קרצתי אליה ורצתי אל ביתן שלוש, כדי לחשוב. 

כן, אני יודע מה אתם חושבים, מוח אצה חושב?!, בטח התהפך העולם, נכון?, הא-הא-הא, מצחיק מאוד.

טוב, אז חזרה לנושא (ADHD מטופש!), חשבתי, לאן ילך ילד פגוע של פוסידון, שלא מכיר את המחנה?

*הערת המחברת- ADHD- הpרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, שבספר 'פרסי ג'קסון וגנב הברק' מוזכר שיש כמעט 

לכל החצויים (כמו גם דיסלקציה), בשל אינסטינקטים מולדים לשימוש בקרב*

לחוף!

למקום היחיד שאליו כוחות ההתמצאות שקיבלנו מפוסידון יוכלו להראות לה איך להגיע!

כשהגעתי לחוף, ראיתי אותה יושבת על אבן בקצה החוף, די רחוק מהמים, בטח כדי לא להירטב.

ישבתי לידה, בשקט, מסתכל על הגלים.

אחרי זמן מה, היא דיברה, "אני אוהבת את הים,", היא אמרה בשקט.

מחכה לרגע, מסתכלת על הגלים, "הוא תמיד כל כך קבוע, כל כך מרגיע.." , היא הוסיפה.

לא עניתי.

ואז עלה לי רעיון!- וואו, אני ממש חדהיום! ממש שופע רעיונות!

קמתי ממקומי, מנער את מכנסיי, ואמרתי, "את באה?", בחיוך ערמומי, מושיט לה יד לעזרה.

היא הסתכלה על היד שלי, ואז עליי, בטח בגלל החשדנות האופיינית לחצויים, ואז לקחה אותה.

משכתי אותה לעמידה, ואז לשפת המים.

הסתכלתי לעברה, "תסמכי עליי", ביקשתי, ואז קפצתי למים.

חיכיתי זמן מה מתחת למים, ואז שמעתי קול ספלאש! מאחוריי.

הסתובבתי, וראיתי את ליילה עומדת שם במים.

חייכתי אליה ואמרתי, "בתור ילדי פוסידון, מים לא מרטיבים אותנו, אלא אם כן אנחנו ממש רוצים", היא פערה את פיה בתדהמה,

כנראה בגלל שאני נושם ומדבר בתוך המים.

צחקתי קצת ואמרתי, "אה כן, ואנחנו יכולים גם לנשום במים".

"תנסי", עודדתי אותה, כשראיתי שהיא עדיין עוצרת את הנשימה שלה.

אחרי כמה דקות, ליילה שיחררה את נשימתה ונשמה כרגיל, מחייכת בהפתעה.

תפסתי בידה והובלתי אותה למערה, קצת מעבר לתחילת שונית הדגים של מיצר לונג איילנד.

הסברתי לה שגיליתי את המערה בקיץ השני שלי כאן, ומאז הייתי בא לכאן לפעמים, בעיקר לפני (ואחרי) מסעות חיפושים (ומלחמות).

היא לא הגיבה.

ישבנו בשקט על האבן החלקה באמצע המערה, היא הייתה מלאה בצדפים, דגים ואלמוגים.

הדגים מסביבינו התחילו ללחוש במחשבותיהם: "הילדים של אל הים, הילדים של אל הים" ולשחות מסביבו במהירות.

התנשפתי ואמרתי, "תתחפפו!", הדגים נבהלו וצייתו.

ליילה שוב נראתה המומה.

צחקתי שוב ואמרתי, "בגלל שפוסידון יצר את רוב יצורי הים, אנחנו יכולים לדבר איתם, וגם עם כמה כאלה שלא."

"אה כן וגם עם סוסים" נזכרתי, והוספתי אחרי רגע. חשבתי שוב ואז הוספתי "וגם עם פגסוסים".

ליילה כנראה הכילה יותר מידי במשך היום, כי היא הייתה אדישה לשני הגילויים החדשים, היא רק שתקה, מביטה על השונית.

"אז... אחים מה?" אמרתי בחיוך קל, וליילה, בתגובה, רק הינהנה באיטיות. חייכתי קצת ואז אמרתי, "תקשיבי ליילה, אל תכעסי על אמא שלך, היא באמת ניסתה להגן עליך.

שחצוי לא יודע על הזהות שלו, הריח שלו מעומעם, והריח שלך כנצר חלש ממילא, אז אני מניח שהריח של אמא של הסווה אותך. את צריכה להודות לה, רק בזכותה את בחיים..."

(כמו שאמרתי, חדדדד היום, חכו עד שאנבת' תשמע על זה...)

צחקתי רגע, ואז אמרתי,"מצחיק, במשך שנים כעסתי על אמא שלי בגלל שהיא התחתנה עם האידיוט הזה, גייב המסריח, ורק כשהגעתי לכאן,

והבנתי שהיא התחתנה והייתה איתו במשך כל כך הרבה שנים כדי להסוות את הריח שלי ממפלצות- סלחתי לה מייד ולא הבנתי איך אי-פעם הייתי מספיק טיפש בשביל לכעוס עליה".

צחקתי שוב והוספתי, "אני מניח אנבת' תגיד שזה בגלל שהראש שלי תמיד היה מלא באצות", מגחך לעצמי.

ישבנו שם בשקט עוד קצת, ואחרי זמן מה הוספתי, "אבל רק שתדעי, שתמיד רציתי אחות קטנה..", היא נשענה עליי וענתה, "ואני תמיד רציתי אח גדול", והוסיפה,

"תודה, פרסי".

ישבנו שם עוד קצת, ואז קמתי, מקים גם אותה, ושאלתי בחיוך:

"אולי את רוצה לראות את הבקתה שלנו?"

*תודה רבה לכל המגיבים על הפרגון, זה ממש ממש ממש חשוב לי...

אני ממש מתנצלת על העיקוב- יש לי תקופה ממש עמוסה, אז תתכוננו לזה שגם הפרק הבא יהיה קצת באיחור...

יש לי שתי הודעות:

1. עדכנתי את הפרקים הקודמים, מאוד מומלץ להסתכל..

2. העליתי פאנפיק חדש- The Demigods Files- זה תרגום לספר (שלא יצא בעברית)- אז תקראו ותרשמו, עוד מעט פרק שני!!

ושוב תודה רבה לכל המגיבים 3>*

הפרק הקודם		הפרק הבא