סיפורה של האישה השמנה

סוזן נכנסה לחנות אביה נשאר בחוץ ודיבר עם אדם כלשהו בלהיטות, סוזן לא זיהתה אותו, היא התישבה על כסא והמוכרת התחיל למדוד אליה את הגלימות, היא חשבה לעצמה: זה לא יכול להיות אבא שלי האבא שכל כך רציתי, אני לא מאמינה שאבא שלי, שלי יכול להרוג, מישהו חייב לפעול, אבל אני היחידה שיודעת, אני זאת שצריכה לפעול, אני חייבת להפיל אותו, לגרום לפרצוף האמיתי שלו להיחסף מול כולם כדי שלא יהיו עוד קורבנות, שלא יהיו עוד מתים, אני חייבת תוכנית.
סוזן יצאה מהחנות עם הרבה הגלימות והרבה יותר תובנות, היתה לה תוכנית היא חייבת לגרום לאבא שלה לא לחשוד, רק דבר אחד היה חסר בתוכנית שלה, קורבן.
בליבה היא ידעה בידיוק מי עומד להיות הקורבן היא ניסתה להדחיק את זה אבל היא ידעה שהימים שלה ספורים.
היא הייתה צריכה למות בסופו של דבר, היא רק מקדימה את המאוחר, היא לא תוכל להיפרד מאמא שלה כמו שצריך כי אחרת היא תעצור בעדה.
 סוזן היתה צריכה עכשיו רק שרביט ואחר כך היא לא תראה את אביה עד שתגיעה להוגוורטס, היא כבר שנים רוצה להגיעה לשם אבל עכשיו היא רוצה רק למשוך את השבוע האחרון של חייה לנצח, להיות עם אימה כמה שיותר, להיפרד ממנה לנצח.
סוזן נכנסה לחנות השרביטים "שרביטי פרקינס" וניגשה למוכר אביה שוב לא נכנס איתה, "שלום רב לך גברת גריפינדור, שמי פרקינס " אמר המוכר אני מבין שאת כאן לקנות שרביט, "כן"  צייצה סוזן, "טוב בואי נראה" אמר פרקינס "או... שרביט מעץ מוסקט, ליבה משערת זנב פגסוס, גמיש, נסי את זה" סוזן לקחה את השרביט וכלום לא קרא "טוב לא נורא זה לא תמיד בניסיון הראשון , אולי זה  עץ גפן, ליבה מנוצת היפוגריף, מצליף כמו שוט" אך גם הפעם לא קרא כלום, "טוב, נסי את זה, אלון, ליבה משערת ראש של הספינקס" כלום, "טוב אולי את זה, לא, קחי את זה שרביט חזק מאוד אך ליבה הפכפכה ומיוחדת במינה "עץ תפוח, ליבה משן מרוסקת של בסיליקס, כמעט מתתי ביצור השרביט הזה" סוזן לקחה את השרביט היא הרגישה חום מעקצץ באצבעות מקצה השרביט יצאה להבה בצבע ירוק חומצי שההפכה לנחש ירוק וגדול הוא הנחש הסתכל על סוזן ואמר לה, "את חייבת לעשות את זה" הוא הסתכל לה ישירות בעיינים סוזן פתאום התאבנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא