פריחת הנרקיס השחור

נרקיסה הניפה באוויר את בנה הפעוט, מתמוגגת מקול צחוקו.

"דראקו שלי." היא מחייכת חיוך אמיתי לראשונה זה שנים. "סוף סוף אנחנו בטוחים." היא מניחה את דראקו בעריסתו.

"אמא!" הפעוט בן השנה מוחה בקול. "לא 'צה!" הוא מושיט את ידיו אליה בדרישה שתרים אותו שוב.

"לוציוס יחזור הביתה בקרוב, אני מקווה." נרקיסה מרימה את דראקו באנחה. "ובלה שלנו... לא שאתה מבין אותי." היא מצחחקת כשהיא רואה את פניו המבולבלות של בנה.

ואז היא ניגשת איתו לחלון הצופה אל הגן של אחוזת מאלפוי, המכוסה שלג.

"אתה יכול להירדם עכשיו בלי חשש יקירי." היא מערסלת את דראקו המנומנם בידיה. "אביך לא ישוב יותר." הפעוט, כאילו הבין את דבריה עוצם את עיניו ונרדם בזרועותיה.

ואז כשהיא מניחה את דראקו הישן בעריסתו היא מעבירה יד רכה על פניו, החושפים את סודה.

תווי פנים ישרים, כמעט יפים.

אז היא מתפללת שפניו הנאים,

יהיה כל מה שירש מאביו.

הלורד האפל חסר הרחמים.

הפרק הקודם