להציל את דיגורי

מקוות שתהנ
ג'ואי התעורר במרפאה, הוא שכח מכל מה שקרה ביער.
הוא רק זכר שהוא הרגיש כאילו מישהו מצייר לו משהו על הצוואר ותוקף אותו.
הוא זכר שהוא שמע את קולה של סמנתה אומרת לו לקום.
ג'ואי התרומם לאט לישיבה, והרגיש כאבים מוזרים בצווארו.
”מה זה יכול להיות?" הוא שאל את עצמו בקול חרישי.
"ובכן יקירי, אין לי מושג", קראה מדאם פומפרי בצהלה. ”סוף סוף התעוררת".
ג'ואי התנער ושיפשף את עיניו, ״כ-כמה זמן הייתי בלי הכרה?" הוא שאל בבהלה.
”הו,חמודי, אין צורך לבהלה. ישנת רק יומיים".
״ואיך הגעתי לכאן?״ שאל ג'ואי בסקרנות.
״כמה מהחברים שלך הביאו אותך״, השיבה מדאם פומפרי. ״הם מאוד דואגים לך. סמנתה וג'ולייט נשארו פה איתך הרבה זמן. הייתי צריכה לאיים עליהם שאספר למנהלת שהם מצאו אותך ביער האסור רק כדי לגרום להם ללכת״.
”אה", הכל הכה בו בבת אחת... הדמעות, העצב והלב השבור...
קול נקישה עדינה על דלת המרפאה קטע את חוט מחשבותיו,
זה היה הבן אדם האחרון שהוא רצה לראות, זה היה ארמנדו.


ג'ולייט הייתה בספרייה, קראה את הספר שוב.
זאת הייתה בעיה בשבילה. כל פעם שהיא קראה את הספר ׳סודות המוות׳ החושים שלה התקהו.
זה עוד פעם קורה לה,
היא שוב נרדמת.

הפעם החלום היה קצת רגוע יותר,
ג'ולייט ידעה מה הולך לקרות, שהיא תמצא את עצמה שוב בבית הקברות.
היא ראתה את רוח הרפאים של סדריק מתקרבת אליה שוב.
ג'ולייט נבהלה, אך היא ידעה שסדריק לא יתקוף אותה.
הם היו במרחק נגיעה זה מזו, ג'ולייט פתחה את פיה,
אך סדריק קטע את דברייה.
״אל תנסי להחזיר אותי״, הוא אמר ברוגע. ״אל תתעסקי עם הטבע. אני מתחנן, אל תתעסקי בזה, ג'ולייט! זה מסוכן!״

קול רעש חזק העיר אותה, היא הביטה במהירות בחלון ונרגעה כשראתה את האגריד.
היא נופפה אליו לשלום, והוא הניד בראשו וחייך.
'מה היה החלום הזה? למה זה שוב קורה לי?' היא חשבה בפחד. 'אני לא מאמינה בחלומות, אני אחזיר אותו לחיים ואני בטוחה בזה'.
היא סיכמה לעצמה ושבה לקרוא בספר, פחדה להירדם שוב.

דמות הברדלס אשר תקפה את ג'ואי המשיכה לרוץ עמוק אל תוך היער האסור.
ברגע שהיא הגיעה למקום שבו אף אחד לא יוכל לראות או לשמוע אותה, היא נהפכה חזרה לבת אדם.
״איחרת״, אמר קול קר ואכזרי.
״אני מצטערת, מאסטר״, אמרה הדמות.
”אני לא השקעתי את כל החיים שלי באירגון, רק כדי שתהרסי אותו באיחורים שלך", צעק המאסטר. ”יש לפחות התקדמות?"
”בוודאי", היא קראה ברעד. ״אחד הילדים כבר סומן והאחרים במעקב".
״אז כן יש בך תועלת אחרי הכל...״ אמר המאסטר, בעיר לעצמו. ״עכשיו תחזרי לספרייה, שלא יתחילו לשאול שאלות. אסור להם לדעת שהספרנית המקסימה שלהם היא אנימאגוסית מירשעת״.

תגיבו בבקשה

אנחנו משקיעות וההינו רוצות לדעת את דעתכם

הפרק הקודם		הפרק הבא