גולדשטיין

בס"ד

הערה: החל מהפרק הזה, בפאנפיק המקורי, המחברת הוסיפה מילון בסיום כל פרק לביאור כל המונחים העבריים, היהודיים או כל מילה שאינה בעברית. לדעתי זה לא הכרחי פה בתרגום לעברית, אבל אם יש דרישה מכם הקוראים, תאמרו לי בתגובות ואני אתרגם גם את המילון בהמשך.

כתב ויתור מאת המחברת: דעות שמובעות כאן הינן של הדמויות ולא של המחברת. לעולם אל תשליכו גפרור דולק על הרצפה. בשביל מעמד הכשרות של ברוקולי, כמו תמיד, יש להתייעץ ברב האורתודוקסי הקרוב לביתך.

"...שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

הרב זלר אמר לו להכין עשר שאלות בכל שבוע. משהו בתוכו אמר לו שזו לא הולכת להיות בעיה. היו לו כבר עשר שאלות בארוחת הערב של היום השני.

בכל בוקר ההוא התעורר במוקדם, הציע את מיטתו, וסגר את הכילות סביבו כדי להתפלל. הוא ירד לחדר המועדון בשביל שמונה עשרה, אוחז סידור הארטסקרול שלו בידיו המיוזעות, רק כדי למצוא רייבנקלואים בוגרים יותר קוראים ליד השולחנות והוא לא עמד לעמוד בחלון ולהתנדנד אחורה וקדימה בפניהם. הוא מיהר למעונות עם שאלה נוספת.

4. האם אני יכול להתפלל שמונה עשרה בישיבה על המיטה שלי?

בכל בוקר הוא ישב בשולחן ארוחת הבוקר והזיז ביצים בדרגות בישול שונות סביב צלחתו, עוצר רק כדי לשתות מיץ תפוזים סחוטרי שהיה הדבר היחיד שידע שכשר בוודאות. היו הרבה קערות של ענבים, גם, שאפשרו לו לעזוב את ארוחת הבוקר בטן מלאה.

רוברט היליארד חילק מערכות שעות בארוחת הבוקר. הוא הביט בה, כבר מלא חיבה לגמרא ולקיצור שולחן ערוך שנכנסו לתוך ארונית הלילה שבמעונות. במערכת השעות שלו היו לחשים ושיעור כפול של שיקויים ומשהו שנקרא "תורת הצמחים", יחד עם הכיתוב שכותרתו "המכ"ה", שהוא קיווה שהיה ראשי תיבות של משהו. כמו כן, נראה היה שיש שיעור בימי שלישי בחצות הלילה. כמה מוזר.

במסדרון, מייקל פתאום עצר ואחז בזרועו. "ראית אותו?" הוא לחש, "ראית את הצלקת שלו?"

"על מה אתה מדבר?" הסתובב יהודה. כל מה שראה היה שני תלמידי שנה־ראשונה נכנסים לכיתה כלשהי.

"זה היה הארי פוטר!"

"מי?"

"הארי פוטר, אתה יודע – אוי, שכחתי, אתה לא. לא משנה, אני אספר לך אחר כך."

שיעור לחשים הועבר על ידי אדם זקן שהיה מאוד זערורי וצווחני. הוא היה פרופסור פליטיק ורוברט היליארד אמר שהוא היה ראש הבית שלהם. מייקל הציץ ביהודה כשזה האחרון שלף מחברת ועט. עיניו של מייקל הצטמצמו; הוא נראה כאילו הוא מתלבט אם לומר משהו או לא. אבל אז פרופסור פךיטיק קרא, "אנתוני גולדשטיין!" ויהודה פלט "כאן" שנייה מאוחר מדי, ומייקל הפנה את מבטו ולא אמר דבר.

קסם היה מסובך, היו דברים שהיית צריך לומר ודברים שהיית צריך להתכוון – כמעט כמו ברכות! – והיית צריך להזיז את השרביט שלך בדרך מסוימת. הם שירטטו טבלאות והתאמנו בתנועות השרביט השונות, נזהרים שלא לומר כלום כמו שעשו למקרה שהם בטעות יגרמו למשהו להתרחש. יהודה תהה היכן, תחת כל האיסורים של תמים תהיה ולומר את העתיד ולתמרן את הטבע, כלול משהו כמו וינגארדיום לביוסה.

5. האם מותר לי להרחיף דברים?

פרופסור מקגונגל לימדה מקתוע שנקרא שינוי צורה. היא הצחילה את השיעור בהפיכת השולחן שלה לחזיר, אם כי הם היו צריכים ללמוד דברים רבים לפני שהם יגיעו לרמה הזאת. היא נראתה מוטרדת מכך שיהודה רשם הערות במחברת. הוא לא הבין למה. כולם בחדר רשמו הערות כלשהן, מה הוא עשה שהיה לא בסדר?

ואז יחד עם בית סלית'רין, הם יצאו החוצה לחממה עם אלף עשבים ופטריות קסומים, שם אישה סבתאית הציגה את עצמה כפרופסור ספראוט. לא היה צורך לרשום דברים, היא הבטיחה להם, הם יוכלו לדון על מה שלמדו בסוף השיעור ואז הם יוכלו לרשום. הוקל ליהודה, כי רוב הסלית'רינים ואפילו מייקל הסתכלו עליו באופן מוזר כשכתב, ואולי הם לא סיכמו את השיעור כלל. התברר שישנם צמחים רבים באדמת הוגוורטס שהוא מעולם לא שמע עליהם, שככל הנראה לא היו אפילו צריכים להתקיים, כמו צמח מנטה שעליו יכלו לעצור דימום וערבה שתקפה את מי שהתקרב אליה יותר מדי.

בסך הכל, הוא החליט כשהם עזבו את החממה, זה לא היה כל כך רע. מלבד היותם מוזרים, השיעורים לא היו קשים במיוחד; היו מונחים לשנן, אבל הוא תמיד היה טוב בזיכרון. ואם היה פרי, הארוחות היו בסדר. אבל אין ספק שהרב זלר יענה לו ויודיע שהוא יכול לאכול את האוכל, נכון?

כמו שזה נראה, הוא היה כל כך רעב, שהדבר הראשון שראה בהליכה לאולם הגדול היה קערות התפוחים על כל שולחן. ארוחת צהריים.

מייקל העמיס על צלחתו תפוחי אדמה אפויים, גבינה וברוקולי. יהודה תהה אם הוא יכול לאכול ברוקולי, אבל הוא יכולה היה להריח ממרחק של מיילים שזה מבושל, כנראה בסיר טרף, אז הוא תפס תפוח וישב ליד צלחתו של מייקל. מישהו ישב, וכיחכח בגרונו.

"היי, מייקל," הוא אמר, אבל הילד שהתיישב לידו לא היה מייקל.

"יהודה גולדשטיין, נכון? אני טרי בוט," הילד הושיט ידו ללחיצה.

"אני יודע," אמר יהודה בנוקשות. הוא זזז משם בצורה בלתי מורגשת ככל שהיה יכול מבלי לפגוע. פרופסור מקגונגל אמרה שהוא הולך למיסה, ומיסה הייתה סוג של תפילה־להבדיל־של־כנסיה־נוצרית, לא? פירוש הדבר שטרי היה נוצרי.

טרי שמט את ידו במבוכה. "איך אתה משתלב? אני יודע שאתה תמיד עם המייקל קורנר הזה – הוא לא היה בפגישת ההתאמות הזאת אחרי סעודת הפתיחה. האם גם הוא דתי, כמוך וכמוני?"

המחשבה הזאת מעולם לא עלתה בראשו. איפה מייקל היה, בכל מקרה?

"אני לא יודע, לא שאלתי אותו."

"כדאי שתשאל, לא? אנשי אמונה כמונו צריכים להידבק יחד. יש לנו הרבה במשותף; אני מתכוון, שנינו מאמינים בברית הישנה, בכל מקרה – יהודים מאמינים בזה, אתה לא?"

"ממ־הממ," אמר יהודה וניסה להיראות בקיא. הוא מעולם לא שמע על שום ברית, ישנה או חדשה, אבל הרגיש שעכשיו זה לא זמן טוב להודות בזה. הוא רשם לעצמו תזכורת לשאלה נוספת לרב: 6. מה זה הברית הישנה? למה הבחור הזה חושב שהם החברים הטובים ביותר, ולאן בעולם הזה מייקל נעלם?

"–צריכים להיות חברים, אתה לא חושב?"

"כן, כמובן," הוא אמר באוטומטיות, מבחין במייקל לבסוף, מפלס את דרכו חזרה בין השולחנות. "אתה במקום של מייקל, אם לא אכפת לך."

"יש לנו שיקויים אחר כך," אמר מייקל. הוא התעלם מטרי, צנח על הספסל והביט במערכת השעות שלו. הוא משך בשרוול של הנערה המתולתלת לצדו. "סליחה, איפה אני אמצא את הכיתת השיקויים?"

"שיקויים?" שמע אותו ילד מההמשך, "לתלמידי השנה הראשונה יש שיקויים אחר כך, מרכוס! אולי נזהיר אותם לקראת מה הם נכנסים."

"פרופסור סניייייפ!" נהם מרכוס, "היזהרו מנותן הריתוקים, לוקח הנקודות, אויב גריפינדור, אימת הצינוק!"

"הצינוק?" יהודה פער פיו.

"מרכוס!" צחקקה המתולתלת, "זה רק מרתף אני לא יודעת למה קוראים לזה צינוק."

יהודה לקח עוד ביס מהתפוח שלו. הוא הסתכל על התפוד האפוי של מייקל, והבטן שלו רטנה.

הצינוק אולי היה רק מרתף, אבל הוא היה מפחיד ממש כמו צינוק, עם התקרה הנמוכה והקור. האור היחיד בקע מהלפידים בקירות. יהודה הוציא את ספר הלימוד, המחברת והעט והניח אותם על השולחן ליד הקדירה. שוב, מייקל קימט את מצחו, מביט ביהודה כאילו עשה משהו מאוד לא הולם. אבל הפעם, טרי וקווין ואפילו כמה מההפלפאפים בהו בו.

"מה?"

"שקט."

פרופסור סנייפ הגיע. הכיתה נעשתה כמרקחה שקטה ומלאת פחד כשכולם מיהרו למקומותיהם.

"אתם כאן כדי לשלוט באמנות העדינה של רקיחת שיקויים." קולו של הפרופסור היה נמוך ומסוכן, כמעט ולא עולה על לחישה. "כיוון שאין כאן שימוש בשרביטים, רבים מכם יתקשו לראות קסם באמנות זו. אך זוהי מעל לכל אומנות או אף מדע מדויק ועדין, ללא הנטיות המשונות לפיצוצים פראיים. עם זאת, קרוב לוודאי שלא תראו את היופי שבקדירה מבעבעת בדממה באדים נוצצים, עוצמה כבירה של נוזלים הזורמים דרך כלי דם אנושיים, מכשפים את המוח ומאלחשים. אני יכול ללמד אתכם לשמור את התהילה בבקבוק או אף לפקוק את המוות, אם אתם לא אותם רפי שכל שאני זוכה ללמד בכל שנה. אבוט, חנה."

"כאן," פלטה ילדה הפלפאפית וכמעט נפלה מכיסאה.

יהודה צפה בפרופסור סנייפ, בטנו מתכווצת. סנייפ לא היה גבר גבוה במיוחד או מפחיד למראה, אבל הוא לבש כולו שחור, וקולו היה מהוסס, קטלני כמו לילה בצינוק מפחיד וחסר חלונות. שערו היה ארוך, עיניו שחורות, והוא לא גילה עניין במעשי כיתתו. "בוט, טרי—קורנר, מייקל—קונפורט, סטיבן—" הוא כמעט ולא עצר אלא בשביל ה'כאן'ים הרועדין של תלמידיו— "אנטוויסל, קווין—פינץ'־פלצ'לי, ג'סטין—"

"כאן—"

"גולדשטיין." הפרופסור הרים את עיניו מהרשימה, קולו רך כמשי. "יהודה."

יהודה הזדקף במושבו. "כ־כאן."

סנייפ בחן אותו בעיניים עצומות למחצה, או, ליתר דיוק, בחן את חציו העליון של קו השיער שלו, שם הייתה מונחת כיפה ירוקה רקומה מקטיפה. יהודה נלחם בדחף לסדר אותה תחת להט המבט הנוקב של הפרופסור. הוא הסב את מבטו, כתפיו רועדות, אבל סנייפ המשיך חלק. "הופקינס, וויין—ג'ונס, מייגן—לי, סו—" הנשימה חזרה לריאותיו של יהודה כשסנייפ המשיך להקריא את השמות. "—טרפין, ליסה. נתחיל במשהו פשוט מספיק עבורכם. פתחו את הספרים שלכם בעמוד שתים עשרה."

הם למדו להכין שיקוי שמרפא שחין. הפרופסור חילק ערימת ניבים של נחשים ומכתש אמיתי וממשי לכל שולחן. יהודה ומייקל טחנו בעזרתו את הניבים לאבקה בעוד פרופסור סנייפ נבח על סמית' כדי לאפשר למקמילן לטחון את ניבי הנחש שלו. רוב השיעור הוקדש להרצאה של סנייפ על נוגדי רעלים ועל משהו שנקרא "שיקוי המוות החי" בזמן שחיכו שהשיקוי יתבשל. יהודה כתב במהירות ובקדחתנות יותר משהיה כותב אי פעם בתורה תמימה, אבל מזווית עינו הוא ראה שכל השאר נראו נרגזים. אחר כך הם הוסיפו חופן שבלולים מצומקים לקדרות וגרמו לכמה ילדות לצרוח וליהודה להאמין שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לאכול משהו בהוגוורטסהוא רשם הערה בשולי מחברתו כדי לזכור לשאול את הרב.

7. האם אני יכול לאכול בזואר?

גלימתו של סנייפ הברישה את קצה שולחנו של יהודה.  הוא נשא את מבטו, לבו בגרונו, אבל הפרופסור רק הביט בהם בעיניים מצומצמות ואמר, "תוריד את הקדירה מהאש לפני שאתה מוסיך את הנוצות, קורנר. בוט, אתה צריך לבחוש בכיוון השעון."

הוא שמע אנקה מאחוריו. נער הפלפאפי הביט באדים הוורודים שהבהיקו פתאום מעל פני הקדירה שלו, והוא קם על רגליו והפיל אותה. חנה אבוט צעקה כשהשיקוי השפריץ על גלימתה, ופינץ'־פלטצ'לי ממש עמד על כיסאו כדי להימנע מהשלולית המתפשטת. פיו של סנייפ הצטמצם לקו דק כשהוא הסתחרר אל העבריין.

"לו היית קורא את ההוראות, היית יודע שהאדים הם הסימן הסופי שהשיקוי נעשה כיאות. כן, הופקינס, שמעת אותי—כיאות. נקודה מהפלפאף על ההפכפכנות שלך. אוואנאסקו." השלולית נעלמה. ידו של יהודה טסה אל פיו. עיניו של סנייפ הצטמצמו לעברו. "משוחררים," אמר בעצלתיים, "גולדשטיין, תישאר."

יהודה הרים את מבטו בבהלה. מה הוא עולל כדי להיתקל בגבר המוזר והזועף הזה, ועוד ביום הראשון? אנשים הביטו בו במבט אוהד כשחלפו לידו. מרקוס צדק, פרופסור סנייפ לא היה מישהו שהיית רוצה להיות בצד הרע שלו. סנייפ ארז את הקדירה שלו, והניח על המדפים צנצנות של נוזלים צבעוניים. יהודה חשב שהוא רואה שם ראש אדם מצומק. הוא התקדם בזהירות, אבל פרופסור סנייפ לא הביט בו. הדלת נסגרה מאחורי מייקל.

סנייפ שלף את שרביטו.

יהודה נסוג לאחור כל כך מהר שהוא מעד על עקביו.

"שמע, גולדשטיין," הפרופסור דיבר בקול מאוד שקט, "אתה בן־מוגלגים. בור באופן פאתטי על מנהגי הקוסמים. זה לא מקובל בעולמנו."

יהודה עקב אחר זרועו המושטת של סנייפ, ובסופה השרביט המחודד. המחברת והעט שלו עלו מהשולחן וריחפו לעברו.

"אֲדוֹנִי?" עכשיו הוא היה מבולבל לחלוטין, "עם מה אני כותב, אם כך? כלומר—עם מה קוסמים כותבים?"

"אתה לגמרי לא מודע, גולדשטיין?" תבע הפרופסור, "קח נוצה, קח קצת קלף, קנה את זה מחבריך לכיתה אם אתה חייב."

"אה—תודה לך, אדוני?"

נראה שסנייפ לא שמע זאת. "ועכשיו עוף לי מהעיניים."

יהודה עף לו מהעיניים.

הוא כמעט איחר לשיעור הבא, לא שזה היה חשוב, כי המורה היה כנראה רוח רפאים, מחליק היישר דרך הקיר, מדלג על בדיקת נוכחות, ומתחיל לדבר על החשיבות של לימוד דמויות נכבדות בהיסטוריה של מכשפים בקול שטוח, משעמם וחסר ניגון. אם לא היה בן אחת-עשרה, וביום השני בבית ספר חדש לגמרי, היה יהודה שוכב על שולחנו ונרדם.

"יש לך קלף ספייר?" הוא לחש למייקל.

מייקל קרע את הקלף שלו לשניים, והעביר לו בשקט גיליון אחד, נוצה, ואחר כך החליק את קסת הדיו ביניהם. יהודה טבל את הנוצה וניער בזהירות את הדיו העודף, ואז כתב יהודה גולדשטיין בפינה השמאלית העליונה של הקלף. הנוצה נעה בצורה חלקה, מתיזה דיו מבריק לתוך קלף קְרֶמִי, והוא התבונן בזה בלסת פעורה. זה היה יפהפה.

מייקל מירפק אותו.

אה, נכון. שיעור.

הוא יאלץ לכתוב ככה—יותר מאשר לכתוב, זו כמעט אומנות—בכל יום מלבד שבת, למשך שבע שנים. הוא חייך חיוך קטנטן למחשבה. אבל לפני שהחזיר את תשומת לבו למישהו בשם "אמריק הרשע", הוא כתב באותיות קטנות על הקלף, וניסה לראות עד כמה קטנות האותיות יכולות להיות לפני שהתערבלו זו בזו ועשו בלגן בלתי קריא: 8. איך אפשר להפוך לסופר סת"ם?

הפרק הקודם		הפרק הבא