אבק פיות

מצטערת שזה פרק קצר, פשוט אין לי זמן להשקיע בו כי עוד כמה שעות אני טסה לפריזזז:)
כנראה שגם לא תשמעו ממני שבוע בגלל זה, אז החלטתי לפנק אתכם בעוד פרק לפני שאני טסה...
תהנו!

"לילי, אולי ראית את תליון שקיבלתי מאימא שלי איפשהו פה?" שאלה ג'יין את לילי בייאוש. "לא," ענתה לה לילי בלי להסיט את מבטה מהספר שקראה.

"פשוט, את יודעת, הוא... מאימא שלי, וזה יהיה נורא אם אאבד אותו. זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה..." היא התיישבה  על מיטתה של לילי וכבשה את פניה בידיה.

"די, אל תבכי," הניחה לילי את הספר בצד והתיישבה לצידה של ג'יין.

"בואי, אני אעזור לך לחפש."

הן התחילו לפתוח מגירות ולחטט בחפצים של חברותיהן ומצאו כמה דברים מביכים מאוד ("תראי, למליסה יש משחה נגד פצעונים! באמת תהיתי איך הפנים שלה יום אחד נקיות מהם וביום האחר מפוצצות...") אבל חוץ מזה הן לא מצאו דבר שאפילו דומה לתליון של ג'יין.

"אני מצטערת," אמרה לילי לקול נחירותיה של מרי. "נמשיך לחפש מחר."

"זה בסדר," ג'יין חייכה חיוך רועד. "את צודקת, נמשיך מחר."

"את יודעת מתי סופי חוזרת מהעונש אצל פליטיק?" תמהה לילי.

"לא," הציצה ג'יין בשעון היד שלה. "אבל כבר נורא מאוחר."

לילי משכה בכתפיה והתיישבה על מיטתה של ג'יין ברגליים מסוכלות. "אז בואי נדבר בזמן שאנחנו מחכות לה."

"בסדר, אבל נדבר בשקט, שלא נעיר את האחרות," הפטירה ג'יין ועלתה גם היא למיטתה של לילי. "את מתכוונת ללכת לאודישנים ההם? נו, איך קוראים להצגה הזאת..."

"נחשי," אמרה לילי בחיוך קונדסי והתמקמה בנוחות על הכריות.

"פטר פון? פיטר פאן? פוטר פין?"

"לא, לא, ולא," אמרה לילי בחיוך. "פיטר פן."

"אה, זה. אז את מתכוונת ללכת?"

"נראה לי שכן..."

סופי התהלכה במסדרונות בית הספר הרבה אחרי שעת כיבוי האורות, ממלמלת בלהט רצף קללות שלא היו מביישות אפילו את סיריוס בלק.

'מחר אני מבריזה מכל השיעורים ולא יעזור לאף אחד כלום, הידיים עוד רגע נושרות לי.' חשבה בכעס. 'איך הפליטיק הזה מעז לבקש ממני לכתוב אלף פעמים את המשפט "אני לא אתחכם יותר בשיעורים?!'

לפתע היא שמעה רשרוש מרוחק ונעצרה במקומה, זקופה כמו נר. "מי שם?" שאלה בפאניקה קלה בקולה.

בכל זאת, זה לא שיא התענוג להסתובב בלילה בהוגוורטס אחרי שעת כיבוי אורות.

"זה אתה, פילץ'?" בלעה את רוקה. "אני מזהירה אותך, אם זה אתה, אני אדווח עליך שאתה מפחיד תלמידים תמימים שחזרו מריצוי עונש אצל פליטיק ואז הוא בעצמו יהרוג אותך."

"אה, אז זה מה שאת עושה פה!" נשמע קול מאחוריה.

היא הסתובבה במהירות שיא.

"פוטר!" נשפה ביותר הקלה מכעס.

הוא עמד במרחק שני מטרים ממנה ושיחק בגלימה כסופה שזרמה כמו מים מבין אצבעותיו.

"היי," אמר בזחיחות, "זה שאוואנס קוראת לי ככה לא אומר שכולן צריכות לחקות אותה, את יודעת," הוא בחן אותה במבטו. היא החזירה לו מבט חודר. "תני לה להיות קצת מקורית."

הוא התחיל לפסוע לצידה והם עשו את דרכם למגדל גריפינדור.

"מה אתה עושה פה? ואיך הולך עם החברה שלך?" שאלה סופי כדי ליצור שיחה.

"לפי הסדר: א. סתם גנבתי אוכל מהמטבחים כי פיטר רעב ואין לו אומץ לצאת החוצה מחשש שיתפסו אותו ויענישו אותו,ו-ב. הו, מצויין," התלהב ג'יימס. "היא יפהפייה."

"אז ירדת מהעניין של לילי, הא?" לכסנה לעברו מבט.

"אפשר לומר," התחמק ג'יימס והשתתק.

את כל שאר הדרך הם עשו בדממה, רק קול צעדיהם נשמע בדממת הלילה.

כעבור מספר דקות נכנסה סופי לחדרה שבמגורי הבנות.

"הללויה!" צהלה לילי וצנחה אחורה על המיטה.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" התעניינה ג'יין.

"סתם, הוא הכריח אותי לכתוב "אני לא אתחכם יותר בשיעורים" עד שנשרה לי היד מהגוף." היא גלגלה את עיניה וחלצה את נעליה באנחה

"טוב, אחרי שנשארנו ערות חצי לילה, אפשר כבר ללכת לישון סוף- סוף?" שאלה לילי ופיהקה.

 "את רשאית ללכת לישון עכשיו." אישרה לה סופי והשתחלה לתוך מיטתה. "לילה טוב." אמרה ועצמה את עיניה.

"רגע," אמרה ג'יין. "סופי?"

"הממ...?"

"ראית את התליון של אימא שלי?"

"לא, לא ראיתי."

"אה, אוקיי. לילה טוב."

וכעבור רגע שלושתן כבר היו שקועות בשינה עמוקה.

'בוקר שמשי. פטפוטים של ארוחת בוקר. אודישן עוד מעט. איזה יום מצויין!' חשבה לילי בנחת, ונגסה עוד נגיסה מהטוסט עם הגבינה שלה.

רגע... אודישן עוד מעט?

"או, אלוהים, האודישן!" צווחה לילי בהיסטריה שגרמה לכמה בנות משנה ראשונה לקפוץ במקומן.

"יואו, נכון! את עוד מעט תאחרי!" אמרה סופי.

"באמת? איך זה שלא ידעתי?" שאלה לילי בנחת. "מה את אומרת?!" נבחה, חטפה את תיקה ורצה משם במהירות. אנשים הסתכלו עליה בתמיהה. ילד מרייבנקלו אפילו שכח להכניס את המזלג לפה.

היא הגיעה לאחת הכיתות ונעמדה בין המוני ילדים שהתגודדו סביב כיתה ריקה אחת. לפי מה שהיא זכרה, כיתה של מקגונגל.

"סליחה, נבחנים כאן להצגה?" שאלה, מתנשמת.

"כן," ענתה לה ילדה אחת. "ומי שכבר היה אומר שזה נורא קשה."

כמובן שזה לא ממש הוריד את מד הלחץ של לילי.

פתאום נשמע קול נשי מתוך הכיתה.

"אוואנס, לילי."

לילי נשפה בהקלה. עוד רגע והייתה מפספסת את האודישן שלה.

"כן, כן, זו אני," אמרה ונכנסה במהירות לכיתה.

מולה ישבה מאחורי שולחן ארוך אישה שלבשה חליפת אדומה מחויטת, הרכיבה משקפיים אדומים, שערה היה בלונדיני ומבטה חד וחודר. מסביבה ישבו עוד מספר אנשים, אבל היה ברור שהיא הבכירה מביניהם.

לילי הצטמררה.

"שם?" שאלה האישה.

"לילי אוואנס." אמרה לילי ברעד.

"שנה?" שאלה האישה ונעצה בלילי את מבטה החד.

"שביעית," היא ענתה.

"קדימה, התחילי, אין הרבה זמן," אמרה האישה בהרמת גבה.

לילי בלעה את רוקה שהצטבר בפיה והתחילה לדקלם קטע מתוך מחזה מוגלגי מפורסם שכתב שייקספיר.

'זה לא היה נורא כל כך,' חשבה לילי לאחר מכן, כשפילסה את דרכה בין הילדים בדרך לשיעור הראשון שלה. 'אבל למען האמת, זה גם לא היה במיוחד טוב במיוחד.'

היא נאנחה ושנייה לפני שפרצה את חומת הילדים, היה נדמה לה שהיא רואה רעמת שיער שחורה, מזדקרת ומבולגנת.

"הו, אלוהים," התחננה. "רק, רק לא הוא."

הפרק הקודם		הפרק הבא